החלום המלטזי: המרתון הוא רק תירוץ

קצת אסקפיזם לימי הקורונה: רגע לפני שהמגיפה עצרה את העולם, שמרית שולמן טסה למרתון מלטה וחזרה עם חוויות מאי קסום שריצת המרתון היא רק התירוץ להגיע אליו

חגיגה של צבעים, טעמים, סיפורים היסטוריים על אבירים וקרבות, נופים בתוליים, שמש, אמנות וכמובן איך לא – ריצת מרתון לנשמה. את כל הטוב הזה עטפו בסרט והגישו לי נציגי לשכת התיירות של מלטה, באי קסום של שקט ורוגע – מלטה.

תעצמו את העיניים ותדמיינו חופשת מרתון בחו"ל. מה עולה לכם בראש? מרתון ברלין? מרתון אמסטרדם? מרתון פריז? אני מנחשת שאצל רובכם מרתון מלטה לא היה אחד היעדים שעלו. אם אתם מחפשים מרתון ענק והמוני של עיר גדולה – לא תמצאו את זה פה. אבל מה שיש לאי מלטה להציע סביב אירוע המרתון הוא קסום ומיוחד ואין שני לו.

אם חשבתם שמלטה היא יעד לבטן-גב, לא כך הדבר. במרחק של כמעט שלוש שעות טיסה (יעד ישיר ומהיר מתל אביב עם טיסות נוחות מאוד של אייר מלטה), תמצאו את עצמכם באי שיש בו הכל מהכל – טבע פראי לצד תיירות מפותחת, אוכל משובח במנות נדיבות, בירה טובה וזולה, אנשים חביבים וסבלניים, אווירת חופש ורוגע בלתי נגמר ואפילו שופינג במחירים זולים בקצת מבארץ.
ובאשר למרתון עצמו? לא דומה לשום דבר אחר שהכרתם.

יום שישי – היכרות ראשונה עם מלטה
טיסת אייר מלטה הביאה אותי בקלות ומהירות לשדה התעופה של מלטה. נסיעה קצרה למלון Malta Marriott Hotel & Spa. המלון ממוקם בעיירה סן ג'וליאן, כמה צעדים מטיילת חוף מקסימה וקרוב מאוד לאיזור חיי הלילה. המלון מפנק, נקי בצורה בלתי רגילה ומודרני. זהו מלון מחודש שעבר לא מזמן שיפוץ מקיף והחדרים ענקיים ונעימים מאוד.
סקרנית להכיר את המקום, יצאתי לטייל בעיר. הלכתי ברגל, כקילומטר וחצי אל העיירה סליימה Sliema לספוג קצת אווירה. כאן יהיה קו הסיום של המרתון. בדרכי הבנתי – באי הזה, לאן שלא מסתכלים רואים חתיכת כחול. כחול עז עוטף את האי ומציץ בקצה הסמטאות, מתוך החלונות, מבעד לקשתות.
היה נדמה לי שאני מטיילת בירושלים עם ים או בעכו בלי ריח הדגים. מרפסות צבעוניות, דלתות מקושטות בידיות מפוסלות, ושלל צבעים בכל פינה. סליימה צעירה, תוססת ומודרנית. יש בה טיילת מרהיבה ורומנטית (חייבת לחזור לפה עם אסף בעלי!) מטופחת ונקייה.

ספסלים פונים לנוף בכל פינה הזמינו אותי לשבת ולהתבונן, אבל אני, חסרת סבלנות שכמותי במקום חדש, רק רציתי ללכת עוד ועוד. איזור קניון The point הוא איזור מקסים להסתובב בו. חנויות של הרשתות הגדולות במחירים זולים בקצת מאשר בארץ, בתי קפה נעימים במחירים זולים משובצים בחוץ בשמש חמימה, והכחול כחול הזה בכל מקום.
אחרי ארוחת צהרים טעימה וזולה בבית קפה מדליק, הרגשתי שעייפו רגליי, ומתוך מחשבה על מרתון שאני צריכה לרוץ מחרתיים – שמתי פעמיי חזרה אל המלון למנוחה קצרה לפני המפגש הראשון עם חברי המשלחת.

בערב, פגשתי לראשונה את נציגת לשכת התיירות של מלטה ואת יתר חברי המשלחת בארוחה חגיגית בת שלוש מנות (ושלוש שעות) במסעדת המלון. כאן לראשונה נוכחתי להכיר את הקצב המלטזי. לא כדאי להגיע רעבים למסעדות כאן, לוקח זמן מה עד שהמנות יוצאות מהמטבח, וניכר שמדובר יותר במנטליות כזו מאשר שירות לא מוצלח. מנטליות שרואה את הארוחה במסעדה כבילוי בפני עצמו, תודעת השירות במלטה מדהימה, מלצרים חגים סביב השולחן לוודא שכוסות המים והיין על השולחן יהיו מלאים כל הזמן.

הריצה היא שפה בינלאומית

משלחת MTA (לשכת התיירות של מלטה Malta Tourism Authority ) כללה רצים שהם עיתונאים, בלוגרים ומובילי דיעה מהעולם. איש לא מכיר את רעהו. יושבים אנו בארוחת ערב, מנומסים, מחכים, שותקים.
ואז שואלת אמילי, נציגת הלשכה: "אז מי רץ ביום ראשון במרתון ובאיזה מקצה?"
מיד שצף דיבורי ריצה, סיפורי מרוצים, תיאורי מסלולים, סיפורי הצלחות וכשלונות. מדהים איך ריצה מחברת בין אנשים. יש בה הכל, היא מגיעה מתוך הנפש שלנו וכשאנחנו מדברים ריצה, כאילו פתחנו חלון הצצה קטן לתוך האני הפנימי שלנו. סיסיל הצרפתיה היא אולטראיסטית מנוסה שהשתתפה באתגר ארבע המדבריות, ג'וליאן הוא רץ מהיר כמו הרוח, אינגריד ההולנדית היא רצה שקוראת לעצמה רצה איטית, והיא מקדמת את הרעיון שכל אחד יכול לרוץ בכל משקל, גיל או קצב. אנשים נפלאים, כל אחד עולם מרתק בפני עצמו.
עם החבורה הנהדרת הזו, בליווי המדריך וינס, מלטזי עם שורשים עמוקים במלטה וידע בלתי נגמר, יצאנו להכיר את האי.

יום שבת – טיול הכרות באי מלטה
נסענו לסיור ראשון בעיר הבירה של מלטה – וואלטה Valletta. עיר קטנטנה, למען האמת, הבירה הקטנה ביותר באיחוד האירופי. העיר מוקפת ים משלושת צידיה. עיר שכולה כמו מוזיאון פתוח, אתר מורשת אונסק"ו.

טיילנו בסימטאות העיר, ואז נכנסנו לקתדרלת סנט ג'ונס st. Jhon's Co-Cathedral.
שום דבר מהמבנה הצנוע מבחוץ לא מרמז על העושר והקסם שמתגלה כבר בצעדים הראשונים לתוך הקתדרלה. כחובבת אומנות, ריגש אותי במיוחד לראות ציורי קארווג'יו מקוריים. עיטורי זהב, ציורי קיר ותקרה. אי אפשר שלא להתפעם כאן.

המשכנו לטייל בוואלטה, ולא שכחנו כמובן לאכול את המאכל המסורתי – פאסטיצ'י Pastizzi שהוא מעין בורקס ממולא במגוון מילויים.

לאחר ארוחת צהרים משביעה המשכנו לעיר העתיקה מדינה (הוגים אותה אמ-דינה) Mdina, שם נזנק למחרת במרתון מלטה. העיר נראית כמו מבצר, ולה כמה שערים, עטופה באווירת קודש. על אף שהיא קטנה, בקלות אפשר ללכת בה לאיבוד (כמעט קרה לי!). בשל מבנה הסמטאות שלה, אפשר ללכת בתוך סמטה צרה ואז לגלות בסופה שזוהי דרך ללא מוצא. שוב הרגשתי קצת כמו בירושלים. אי אפשר לפספס את ההשפעה האנגלית, עם סממנים כמו תא טלפון (פעיל!) אדום.

יום ארוך לפנינו מחר, חזרנו למלון לאסוף את ערכות המרתון. אין אקספו, רק חלוקת מספרי חזה מקומת הספא של המלון. עוד רמז על כך שזהו לא מרתון המוני רגיל, אלא מרתון בוטיק מיוחד במינו.
הכנתי את כל הציוד למרתון והלכתי לישון נרגשת, מחכה לריצה של מחר.

יום ראשון – מרתון מלטה

אירועי מרתון מלטה כוללים שני מקצי ריצה: חצי מרתון ומרתון, ובנוסף, מקצה מיוחד של הליכה.
זהו מרתון קווי, לא מעגלי. הרצים מוקפצים בשאטלים מטעם הפקת המרוץ לנקודת הכינוס והזינוק.
המסלול ולוח הזמנים בנויים כך ששני המקצים יזנקו באותו מקום, ויסיימו באותו מקום ובערך באותו זמן ובמהלך הריצה יוכלו לפגוש רצים ממקצה אחר לאורך המסלול.
הזינוק נערך בעיר העתיקה מדינה. מסלול חצי המרתון יורד לאורך כביש שמשקיף אל נופי האי, דרך שעריה של וואלטה (עיר הבירה של מלטה) ועד קו הסיום שנמצא בעיירת החוף הציורית והתוססת סליימה. למסלול המרתון יש תוספת של שני לופים סביב הפארק הלאומי Ta-Qali וAttard. העיר העתיקה מדינה ממנה מזנקים נמצאת בגובה 200 מטר מעל פני הים, ושער הסיום נמצא בגובה פני הים – ניחשתם נכון, זהו מסלול במגמת ירידה.

אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם. מגמת הירידה הכללית טומנת בחובה גם לא מעט עליות וחלקן לא פשוטות. הבשורה הטובה היא – שאף אחת מהן לא מאוד ארוכה ותמיד בסופה תגיע ירידה.
מזג האויר במרתון מלטה, כך מספרים הרצים המקומיים, בדרך כלל טוב, שימשי, בהיר, ועם שכיחות גבוהה לרוחות. למעט שנה אחת בה היתה סערה קיצונית והמרתון בוטל (2019), במשך 35 שנות מרתון, זכו המלטזים במזג אוויר אביבי ונעים.

בשעה שש וחצי בבוקר, התייצבנו חברת המשלחת ההולנדית ואני (יתר המשלחת רצו במקצה חצי מרתון שהוזנק שעתיים אחרי המרתון המלא) באיזור הכינוס בעיר מדינה. אולי זו התרגשות מהמרוץ שאפפה אותי, אבל מדינה של השעות הראשונות של הבוקר נראתה לי אחרת מביום האתמול. מבני האבן שלה נצבעו גוונים כתומים, היא היתה מוארת בצורה מיוחדת והיא הזכירה לי במידת מה את ירושלים. בילינו את השעה שלפני ההזנקה בחיפוש מקום הגנה בין סמטאות העיר מפני הרוח הקרירה.

כמה דקות לפני זינוק, הרצים עומדים בנימוס ובשקט זה אחר זה מאחורי קו הזינוק. מוסיקה קצבית, הכרוז סופר לאחור..7:30 בדיוק – מזנקים.
המסלול מתחיל בירידה. למדתי את המסלול מבעוד מועד וידעתי למה לצפות. לא ידעתי איך הגרף שאני רואה על המסך ירגיש ברגליים, אבל הרגשתי שהסוד למרתון מוצלח פה בתוואי כזה הוא חיבור לתחושות הגוף ובחירת הקצב שמתאים בכל שלב לפי התוואי, או במילים אחרות – ריצה לפי דופק. קצב אחיד במרוץ הזה בוודאי לא מתאים, גם נגטיב ספליט (חצי ראשון איטי מהחצי השני) כאן לא בהכרח יהיה כדאי, משום שרוב הירידות נמצאות בחציו הראשון של המסלול.
5 ק"מ ראשונים של המסלול בירידה רצופה וכייפית על הכביש הראשי של העיר רבאט (Rabat). הירידה גורמת לי להרגיש נהדר ובליווי ההתרגשות אני לא מרגישה את הגוף, רק את הנפש שמחה ומרחפת. מזכירה לעצמי לא להתלהב יותר מידי ולהרגיע את הקצב. פתיחת מסלול כזה בהחלט מפתה לרוץ מהר מידי.
התוואי מתמתן והופך מישורי יותר, עד הגעה בקילומטר העשירי ל-Ta’ Qali , פארק לאומי בו איצטדיון כדורגל, מתקני ספורט, אמפי תיאטרון ומתחם גנים קטן. המסלול עובר בלופ סביב הפארק ואחר כך בלופ נוסף בתוכו, ועולה חזרה (בעלייה משמעותית) לכביש הראשי סביב ק"מ 25.

שם מתאחדים יחד עם מקצה חצי המרתון. המפגש איתם מרענן בהחלט, פנים חדשות לאורך המסלול, מעט צפוף בחלקים מסויימים ואחכ מתפזר.
השמש עולה ויוקדת על ראשי, מתחיל להיות חם. אני מנהלת את הקצבים לפי עליות/ירידות/רוח פנים/רוח גב – אלה פרמטרים שהשתנו תדירות במהלך המרוץ.
הי! הנה האנאר וורוניקה הספרדיות מהמשלחת שלנו! במרתון בארץ זרה, פנים מוכרות, גם אם רק מאתמול, הן זריקת אנרגיה מעולה! זורקות מילת עידוד זו לזו וממשיכה הלאה.
נקודות מים/איזוטוני כמעט כל 3 ק"מ, להקות מנגנות מוסיקה חיה לכל אורך המסלול בכל כמה קילומטרים, מעט קהל אבל הרבה מרשלים שלא מאפשרים לטעות בדרך ותמיד מחייכים ומעודדים.

זהו המרתון הראשון שהייתי בו שבו סגור לתנועת רכבים רק נתיב אחד. אנחנו רצים בנתיב אחד ולצידינו תנועת רכבים סדירה, יש לציין איטית וסבלנית, ובכל פינה עמדו שוטרים ששמרו על שלום הרצים. מרימה מבט, רואה לפני את הנוף המטריף של מלטה – ירוק, בשילוב מבנים עתיקים שנראים לקוחים מאגדת אבירים. וקקטוסים.

הנוף הפתוח מיד משתנה כשאנחנו נכנסים לרחובותיה המיוחדים של Attard, ומשם דרך אמות המים העתיקות ל-Mriehel. התוואי מתיישר שוב ומתחילים להרגיש את הכניסה לאיזור התיירותי של מלטה. עולים ויורדים על גשרים, עד שלפתע נפרסת לפנינו עיירת הנמל הציורית סליימה. את הקילומטרים האחרונים עוברים במישור ממש על קו הים. מעודדים בצידי הדרך והרבה כחול בעיניים. ההתרגשות עולה, איזוטוני שמגיע בול בזמן לקראת פיניש חזק, והנה הוא מגיע. קו הסיום המיוחל ממש ליד המים.

מיד מזנקת עלי מלטזית חביבה, מעניקה לי בחיוך מדליה (ענקית ומוזהבת!) בננה ומים, שהם בדיוק מה שהייתי צריכה אחרי מסע של 42.2 ק"מ.

מקלחת והתרעננות לשעה קלה במלון, ומיד נפגשים שוב לארוחת צהרים נעימה ומנחמת באחת ממסעדות המלון, ומשם לסיור במיניבוס, בין פינות חמד במלטה.

ביקרנו בנקודת התצפית של מליהה Mellieha view point. במבט ראשון רואים רק נוף של הרים סלעיים וים, וכשמתקרבים לחומה הקטנה שמקיפה את התצפית מתגלה לפתע הכפר הצבעוני של פופאי. אם נראה לכם שזה לקוח מתוך סצנה של סרט – אתם צודקים. הכפר נבנה כדי להיות סט הצילום של הסרט פופאי והיום הוא איזור אטקרציות לילדים ולכל המשפחה.

טעמנו טעימה קצרה בשקיעה מחוף גולדן ביי (Golden bay) – פיסת חוף ים רומנטית, עם חול זהוב ורך עטוף בסלעים שיורדים אל תוך מים בצבע כחול/טורקיז.

יום שני – סיור באי גוזו
התחלנו את הבוקר מוקדם (לא מרחמים פה על מרתוניסטים (-; )
נסענו אל Cirkewwa שם לקחנו מעבורת לאי גוזו. האי גוזו, קטן בהרבה מהאי מלטה, פראי, כפרי, ירוק והרבה פחות מיושב.
המעבורת עצומה בגודלה, ויש לה כמה מפלסים. השיט נעים ואורך כ-20 דקות. לא לשכוח לקחת משהו חם להתעטף איתו, אם רוצים להיות בקומות העליונות ולהנות מהנוף נאלצים לחוות גם רוחות עזות.

ביקרנו בעיר הבירה של האי גוזו – ראבאט, ידועה גם בשם ויקטוריה (Rabat (Victoria. אפשר לשוטט כאן עד אינסוף בין סמטאות העיר, לקנות מזכרת באחת מעשרות חנויות המזכרות או לשבת לשתות בירה מקומית זולה וטעימה באחד מבתי הקפה הססגוניים.

נכנסנו לטייל בתוך הCitadrel – קתדרלה שהיא עיר (city + cathedral). בסיטדרל אפשר לטפס אל החומות שמתצפתות על העיר וקטוריה  כולה וגבולות האי גוזו. אכלנו ארוחת צהרים במסעדה מצויינת Xerri l-Bukkett , עם נוף מרהיב. בזמן הציפייה (הארוכה, כבר התרגלנו) למנות, אפשר להביט אל הים ולראות את המעבורות שטות הלוך ושוב מהאי גוזו לאי מלטה וחזרה ולהירגע. המנות טעימות להפליא וענקיות.

משם שטנו חזרה במעבורת לאי מלטה ואל המלון לארוחת ערב מפנקת במסעדת המלון. (כן, שוב אוכל!)
הרמנו כוסית (אחת מיני רבות) לסיום מסע מוצלח של חופשת מרתון מלטה. סעודת סיכום של מסע מרתק, בו הכרתי רצים ואנשים מיוחדים מכל העולם. מסע שהיה בשבילי אי של שקט, ניתוק מהיומיום לכמה ימים. קיבלתי מנה גדושה של חוויות שיחרטו בליבי.
ללא ספק אחזור אליך, מלטה!