בסוף השבוע התקיים האירוע השני בסבב ה-4Peaks באווירה חורפית. הרצים לא ויתרו על אתגר מנטלי ופיזי לא פשוט והתמודדו עם תנאים שרק הפכו את ה-JMUT לחוויה בלתי נשכחת

מה יש בצרוף האותיות הזה JMUT שמעצבן כל כך את אלת מזג האוויר? אם בשנה שעברה, כשזה היה מרוץ רשמי, ביום המרוץ היה חמסין אחד הקיצוניים שידענו, בסוף השבוע האחרון חווינו מזג אוויר אירופי לחלוטין. למקצה השני בסבב ה-4Peaks קדמו יומיים סוערים במיוחד, שגרמו לזרימה חזקה מאוד בנחלים, כזאת שלא נראתה באזור ירושלים כבר שנים. נחל שורק, נחל כסלון ונחל רפאים נראו שוצפים וגועשים.

ולמרות כל אלה, ואולי בגלל כל אלה, הגיעו עשרות רצים לשני מקצי האירוע כשהם יודעים שבשעות הקרובות הם עומדים לחוות משהו שהוא הרבה יותר מריצה. התפאורה לא היתה יכולה להיות יותר מטריפה: הכל ירוק, מרבדים של כלניות ורקפות, שקדיות בשיא פריחתן ושאריות של גשם מהסערה.
האתגר האירגוני באירוע במזג אוויר כזה הוא גדול. נדרשת מידה לא מבוטלת של הכרת השטח ובחירה נכונה מבין האלטרנטיבות הקיימות במקרה של שינויים במסלול – והיו שינויים. רומן ספיבק ממארגני האירוע אומר כי "ה-JMUT חזר אל מקומו הטבעי כריצה אתגרית החושפת את המשתתפים לתוואי השטח המגוון והטכני של הרי ירושלים. בנוסף, איתני הטבע העמידו במבחן את ההתנהלות של הרצים ושל הצוות המארגן כאחד. כל הכבוד לכולם על הגישה המקצועית האדיבה והבוגרת שבזכותה כולם הגיעו לסיום עם חיוך ותחושת סיפוק".


הרצים שזינקו למקצה הארוך באחת בלילה התחילו בגשם. גבי אדיב שעשה את המקצה הזה סיפר כי "גשם חזק יורד בחוץ ואני שואל את עצמי, אתה באמת מתכוון לעשות את זה? מתחילים לרוץ, מגיעים לעין קובי ושם המים הגיעו עד לגובה הברכים ואין מקום לעקוף אותם, אבל ממשיכים. מעלה הפירטים כבר מאחורינו וגם יד קנדי. בעין חינדק המים כבר מגיעים עד לגובה המותנים וזה מתחיל להרגיש קשוח. הרגליים והידיים קפואות ללא תחושה. מתקדמים עוד קצת לפני העלייה לשביל השומרות ואז לפנינו נחל רחב ועמוק ומגיע מעל גובה המותנים. כדי לחצות אותו, 5 אנשים מחזקים אחד לשני את היד ועוברים באיטיות את הנחל שזורם בעוצמה די חזקה. בהר איתן פוגשים את רומן ומעדכנים אותו במה שעברנו, ועם אור ראשון הגענו לתחנת האמצע. מכאן אני ממשיך לבד. החבר'ה של המקצה הקצר כבר יצאו וחצי מהרצים במקצה הארוך כנראה שלא המשיכו מכאן. מעבר לכוח הפיזי מתחיל הכוח המנטלי לעבוד. הגעתי לנחל שורק ואז מתברר לי שיש מעקף. יש הכוונה במהלך הדרך ומשם אני ממשיך לבד אחרי העקבות של אלה שרצו שם לפני.
בתחנה של בני ברית – כרמילה ויוי ויוסי פינקו אותי והכניסו בי מוטיבציה. אני ממשיך בתנועה ויודע כל הזמן שאני בעצם האחרון במרוץ אבל לא משנה מה יקרה, אני לא עוצר. אחרי 74 ק"מ ו-13 שעות על הרגלים אני פוגש בסיום את אילן ורומן. זאת בהחלט חוויה שלא אשכח. עם כל הקושי, המראות של הנחלים והנופים היו מדהימים והם אלה שנתנו לי את הכוח להמשיך".

בבוקר הגיעו רצי המקצה הקצר יותר. גשם קידם את פניהם כדי שייכנסו לאווירה כבר בהתחלה, והם יצאו לדרך אחרי תדריך קצר. הירידה לנחל שורק היתה איטית, האבנים חלקות ונדרשה זהירות. המעבר של השורק היה בלתי אפשרי ולכן הרצים הוכוונו מערבה על השביל המקביל לנחל, סביב נחם עד הכניסה לכסלון. את כסלון הם עלו בכביש עד העלייה לכרמילה, לא לפני שחצו את כסלון שעדיין סיפק זרימה מכובדת. משם המשיכו במסלול שכלל עוד עליות יפות וחציות של מעברי מים.

מיטל לשץ הירשברג שרצה בשישי מספרת: "רק מי שרץ עם המאסף יכול להבין את רמת הארגון והשינויים שנעשו תוך כדי תנועה, את כמות ההנחיות שנשלחו למתנדבים בנקודות הפיצול, את השיחות עם הרצים במסלול הארוך שמפוזרים על המסלול, השד יודע איפה, וכל זה בנעימות ובלי ליצור תחושת לחץ או דחיפות. רק מי שלוקח לו המון זמן לסיים יכול להבין איך הלב מתרחב לראות את המארגנים בנקודת הסיום מחכים עם חיוך ענקי, נעלי בית (להם) ובקבוק בירה פתוח (לי), ולדעת שיש בטירוף הזה מקום לכולם. רק מי שבוחר לצאת מהבית בגשם שוטף ולא להקשיב לחזאי, לשדים ולמשפחה (לאו דווקא בסדר הזה), יכול להרוויח ולהרגיש את הטבע במקסימום שלו, וזו סיבה מצויינת לעבור את המסע המפרך הזה. היה לי כיף כל הזמן, גם בעלייה האיומה לקטלב, אבל כשראיתי את החיוך שלי בתמונות, כזה שכמעט קורע לי את הפנים, הבנתי עד כמה".

מעניין מה מכין לנו ה-JMUT בשנה הבאה…

 

 

 

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.