"הריצה נותנת לי חיים – היא חלק ממני"

מאז שהיתה ילדה אמרו לאינה הרוש שהיא חלשה ונמוכה, וכדי לבלוט עליה לנצל את היותה מחוננת. היא גדלה להיות תלמידה מושלמת ואישה מושלמת, אך ככל שמחיאות הכפיים היו רועמות יותר כך הרגישה שקופה ובודדה. לפני שנתיים וחצי כבר לא יכלה להמשיך "לשחק את המשחק", נכנסה לדיכאון ואז גילתה את הריצה – צעד ששינה את חייה. "הרגשתי ששם, בתוך הריצות הארוכות החלקים המפורקים בי מתחברים". ביום שישי האחרון היא סיימה לראשונה ריצת מרתון

נולדתי ילדה מחוננת. זה היה כרטיס הכניסה שלי לעולם הזה. הסבירו לי שנולדתי חלשה ונמוכה ואין שום סיכוי שאפשר יהיה לראות אותי (לאהוב אותי) כשאני כזאת. ההורים אמרו לי שעליי להיות מושלמת ולנצל את החוכמה שלי. אז האמנתי להם, הם הרי מבוגרים אז הם בטח מבינים. בגיל 3 למדתי לקרוא ועד גיל 8 כבר קראתי את כל הקלסיקות כמו "אנה קרנינה" ו"מלחמה ושלום", למדתי בעל פה אנציקלופדיה שלמה, ידעתי לעשות תרגילים מורכבים בראש, בגיל 5 היתה לי מורה פרטית לאנגלית … הייתי גאון.

בכיתה ג' נתנו לי פטור משיעורי ספורט, כי הסבירו לי שעם הגובה שלי אני בכל מקרה לא יכולה להגיע להישגים אז חבל שאתאמץ בכלל. לאורך השנים המשכתי להיות מושלמת: סיימתי כל מסגרת בהצטיינות, הייתי תלמידה מושלמת, חיילת מושלמת, חברה מושלמת, אישה מושלמת. ככל שהמחיאות כפיים היו חזקות יותר ככה הרגשתי יותר ויותר שקופה, ריקה ובעיקר מאוד בודדה.

לפני שנתיים וחצי "החלום" הזה התנפץ לרסיסים. היה בלתי אפשרי להמשיך להיות בתוך כל ההצגה שבניתי. השקר הזה והתפאורה היו בלתי ניתנים להכלה. העדפתי להיעלם, להתחיל הכול מחדש. הרגשתי שאני לא יכולה עוד שניה אחת להמשיך להרגיש כל כך ריקה ולחייך. שקעתי בדיכאון. מתחת לכל ההריסות האלו ישבה ילדה קטנה, היא היתה לבד, מפוחדת ועצובה. היא אמרה לי שככה היא לא מוכנה יותר ושחייבת להיות דרך אחרת. החלטתי שאני לא מוותרת ואני אמצא את הדרך הזאת. לא משנה כמה זמן זה ייקח. התחלתי לחפש וככה גיליתי את הריצה.

פתאום גיליתי שקיים איזה מרחב חדש ולא מוכר, בו זה בכלל לא משנה מה אני או מה הגובה שלי. בו מותר להיות מה שאני רוצה, ואין שום ציפיות וכל מה שאני צריכה לעשות זה לנוע ולהרגיש את הגוף שלי, את הרוח בפנים, רק להרגיש. היה משהו מאוד מרפא בריצות הראשונות. לראשונה הצלחתי לנשום ברוגע, לא להיות דרוכה האם מישהו מסתכל עלי או מה חושבים עלי.

אני זוכרת שהגעתי לריצת השטח הראשונה. ישבתי שעה באוטו ופחדתי לצאת. הראש צעק שבטח עכשיו יראו שאני נמוכה ויצחקו עלי, בטח לא ירצו לרוץ איתי כי "מי אני בכלל?". לאט לאט יצאתי מהאוטו ופתאום התחילו לגשת אלי אנשים שזיהו אותי, וזה כל כך לא היה חשוב מה הגובה שלי, אפילו שאלו אותי שאלות על הריצה. אותי! עדיין לא האמנתי שאני באמת יכולה.

בכל פעם שהיתה לי ריצה לא טובה היה קול פנימי שאמר לי "הנה את רואה. את לא באמת מסוגלת. עדיף שתוותרי כבר עכשיו ותחזרי להיות רק חכמה. לא ויתרתי. הרגשתי שאני בדרך, רק שלא ידעתי בדרך לאן, אבל המשכתי לצעוד. הפכתי להיות צמחונית, למדתי להיות קשובה לעצמי ולצרכים שלי. התגרשתי. קיבלתי המון ביקורת מאלה שלא מבינים, אבל בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי. לא הייתי מוכנה לחזור לחיות "לפי הספר".

בינואר בשנה שעברה הגשמתי חלום ורצתי חצי מרתון ראשון. זאת היתה חוויה מדהימה. סיימתי עם תחושת מסוגלות ורצון לחלום יותר גבוה. רציתי לבדוק איפה באמת עובר גבול היכולת שלי. האם קיים גבול כזה?

שמתי לעצמי מטרה, לעשות חצי מרתון בחו"ל והפעם ללכת על תוצאה. רציתי "תוצאה של אלופים". התאמנתי מאוד קשה. התחרות היתה באוקטובר וזה הצריך ממני להתאמן בחודשים הכי חמים. הייתי צריכה לקום בשעות מטורפות על מנת להספיק את האימון לפני שהשמש יוצאת. היו רגעי משבר ורגעים שלא הבנתי בשביל מה אני עושה את כל זה. התשובה היתה ברורה – הריצה נותנת לי חיים והיא כבר חלק ממני.

ב- 16.10.16 רצתי חצי מרתון באמסטרדם. בק"מ ה-5 התחילה לי מיגרנה חזקה. נאלצתי לרוץ רק עם עין אחת פתוחה ולרגעים גם בעיניים עצומות. לאורך כל הדרך אמרתי לעצמי שזה רק כאב. אני יודעת מה זה כאב וכבר התמודדתי איתו בעבר. לא הייתי מוכנה לאפשרות של ויתור. התאמנתי מאוד קשה ומגיע לי לעבור בנקודת הסיום אותה אני אזכור לכל החיים – המטרים האחרונים היו בתוך איצטדיון. היה קהל גדול והרגשתי שכולם הגיעו רק בשבילי. לא ראיתי שום דבר מסביב, רק את נקודת הסיום. זה היה אחד מרגעי השיא – אחד הרגעים המשמעותיים שלימדו אותי שאני מסוגלת יותר ממה שנדמה לי. העזתי להיות גאה בעצמי, התחיל להיבנות שם בסיס של אמונה בעצמי.

אני חושבת שמה שעזר לי להמשיך זאת הידיעה שבתוך כל הטירוף הזה נולדת אני, אני האמיתית. הרגשתי ששם, בתוך הריצות הארוכות החלקים המפורקים מתחברים. סיימתי כמעט כל ריצה בתחושה של משהו שלם.

לאחר מכן התחלתי להתכונן למרתון. הדרך הכריחה אותי להיות הרבה שעות עם עצמי ולהקשיב לכל השדים. היו רגעים בהם רציתי לוותר, רגעים בהם היה כואב, מפחיד, קר וקשה. היו כל כך הרבה קולות שצעקו לי שאני לא באמת טובה, שאני לא צריכה את זה. במקביל גיליתי כוחות ועוצמות. גיליתי שאני נחושה. גיליתי שאני חזקה פיזית ומנטלית. גיליתי שאני כבר לא נותנת לפחדים לנהל אותי – שאני יודעת לחיות איתם.

ביום שישי 6.01.17 רצתי את המרתון הראשון שלי. הוא ייצג עבורי את כל התהליך שעברתי. בנקודת הזינוק ניגשו אליי הרבה אנשים שזיהו אותי. הם "ראו אותי" מתוך מאות רצים אחרים והיה להם מספיק חשוב לגשת אלי. נעמדתי ליד הפייסר שלי. חייכתי אליו. רציתי שיחבב אותי. הוא הסתכל עליי במבט חם ובלי לומר מילה ראיתי שזה לא משנה לו מי אני. אני רק צריכה לרוץ וליהנות. בשלב מסוים התחילו לנשוב רוחות מאוד חזקות ולא הצלחתי לרוץ בקו ישר. ידעתי בביטחון שאני לא נותנת לשום רוח להזיז אותי ורק המשכתי לרוץ. בק"מ 35 הרגשתי שנגמרו לי הכוחות. רציתי לעצור. הראש צעק שמספיק, שהנה ההוכחה שאני לא באמת יכולה, אבל היה קול שהיה הרבה יותר חזק שאמר לי להפסיק לרחם על עצמי ופשוט להמשיך לעשות את מה שאני כל כך אוהבת, את מה שנותן לי חיים – פשוט לרוץ.

ב-300 מטרים האחרונים עפתי. רצתי את החופש שלי מכל הכבלים של העבר. אני כבר לא צריכה אותם יותר. היום אני יודעת שאני שלמה, שאני יכולה, שמותר לי.
היום אני לא שקופה יותר. אני לא צריכה להוכיח שום דבר. אני יכולה להיות פשוט אינה – וזה הכי טוב שיש!