להילחם בספק: מינוף פחדים ליתרונות

בכתבות הקודמות סיפר רן סיבוני כיצד נכנס לעולם הריצה למרות שמעולם לא אהב לרוץ, וכיצד התמודד מנטלית עם קשיים פיזיים. כעת הוא ממשיך להתאמן ל-TransAlpine Run והפעם צצו פחדים וספקות לקראת מחנה האימונים האחרון. איך ממנפים את התחושות האלה והופכים אותן ליתרון? על פריצת גבולות והתמודדות מנטלית עם אתגרים פיזיים – כתבה שלישית בסידרה

4:45 השעון מצלצל.

הרגליים עייפות, כבדות וכואבות. למעלה מ-13 שעות ריצה, 60 ק"מ ו-3,500 מטר טיפוס מאחורינו. בעוד שעה וקצת נעמוד על קו הזינוק בפעם השלישית, בדרך ליום האימונים האחרון במחנה המסכם לקראת ה-TransAlpine Run. איך אנחנו הולכים לרוץ ככה?

חודש אחורה. אני נמצא רגע לפני שמעלים הילוך בתוכנית האימונים, מסתכל על האימונים הרבים והארוכים הצפויים בקרוב, במבט מלא יראה ועם סימן שאלה גדול שאומר- "איך לעזאזל אני הולך לעשות את זה?"

מאז חלף אמנם רק חודש, אך היה זה חודש רווי קילומטרים ואתגרים, פציעות חוזרות ו"שיעורים" למכביר. אחד האתגרים מבחינתי היה להצטרף לאימונים הקבוצתיים שנערכו בסופי השבוע. בתחילת האימונים התאמנתי לבד בחוף הצוק, בהתחלה חשבתי שאני עושה זאת מטעמי נוחות ושיקולי זמן, אך מהר מאד הבנתי שהאתגר שלי הוא אחר- להתמודד עם ההרגל הלא מקדם להשוות עצמי לאחרים. ידעתי ששאר החבר'ה במשלחת הינם רצים ותיקים יותר, עם ניסיון רב יותר בריצות שטח וחששתי לגלות שאתקשה לעמוד בקו אחד עם כולם.

מנגד, ככל שהאימונים נעשו ארוכים וקשים יותר הבנתי שאני חייב לחבור לשאר הקבוצה- גם כדי ללמוד מהם איך לשפר את טכניקות ריצת השטח שלי, גם כדי לרוץ בתוואי שטח שמדמה יותר את האלפים, אך בעיקר כדי לשאוב כוח מהקבוצה. בינינו- כמה כבר אפשר לרוץ לבד? שעתיים-שלוש? מעבר לכך זו הופכת להיות הכרזת מלחמה על עצמך.

"נפגשים בשעה 2:00 לפנות בוקר…", הודעה מאחד החבר'ה הופיעה על המסך של הווטסאפ הקבוצתי כשבתוכנית האימונים נכתב כי עלינו לרוץ למחרת 6 שעות.
"מה 2:00???" שאלתי. "צריך להתארגן לפני, לנסוע… כמה כבר אצליח לישון לפני???" המחשבות החלו מרצדות בראשי.
"אין ברירה", ענו החבר'ה. "אנחנו לא רוצים להיכנס לשעות החמות של הבוקר…"

וכך, שבוע אחרי שבוע, במשך החודש האחרון, מצאתי עצמי פולט – "חבורה של משוגעים" ויוצא מהבית בשעות הקטנות של הלילה – בתחילה בין חמישי לשישי ובהמשך גם בין שישי לשבת, לבוש בגדי ספורט, בדרכי ליער קדושים שבהרי ירושלים. תמיד התלוצצתי במחשבה- מה יקרה אם יעצור אותי בדרך שוטר ויראה אותי לבוש בבגדי ספורט בעודי מספר שאני בדרך לריצת שטח בשעות האלה… האם יקנה את הסיפור ההזוי הזה שאני בעצמי מתקשה להאמין שהוא אמיתי???

לשמחתי לא מצאתי עצמי במצבים מסוג זה, אבל מה שיותר שמחתי לגלות באימונים הללו זה שהיכולות הפיזיות שלי לא נופלות מאלו של חבריי לקבוצה… לפחות של השפויים שבהם 😉 בעליות הרגשתי חזק ודווקא הירידות היוו עבורי אתגר גדול יותר, בשל הצורך במיומנויות טכניות מורכבות יותר. וכך חלפה לה תקופה מאתגרת. תקופה עם שעות רבות על הרגליים, תקופה שבה בילויים ושאר פינוקים נדחקו לפינה לטובת עמידה במשימה, והנה הגענו לרגע השיא – מחנה האימונים!

מחנה האימונים כלל שלושה ימי ריצה אינטנסיביים בטיפוס לצוק מנרה ולחרמון. תחושת לחץ ופחד תפסו אותי עד יום לפני המחנה, אז עוד הרשיתי לקולות הקטנים שלי לערער את בטחוני בעודם מספרים לי שאולי אני לא מוכן מספיק. אני אוהב את התחושה הזו. היא מחדדת אותי לקראת ביצוע. כשהיא לא קיימת אני מסתכן בשאננות, בחוסר מיקוד. כמובן שפחד וספק יכולים להוביל לחרדה ולפגוע בביצוע אך החכמה היא למנף תחושות אלו ולהפוך אותן ליתרון- לקחת מצב של פחד ולהפוך אותו למיקוד, לדריכות. מעבר לכך, בתחרות עצמה אדרש להתמודד עם תחושות דומות ולכן היתה זו הזדמנות לתרגל גם את הממד המנטאלי, בנוסף לממדים הפיזיים והטכניים של הריצה.

כדי להתמודד עם האתגר נקטתי במספר פעולות- ראשית, הזכרתי לעצמי הצלחות בהתמודדויות מאתגרות שונות, מה שהגביר אצלי את תחושת המסוגלות- ידעתי שגם אם אתקשה ברמה הגופנית או הטכנית, לא אוותר ואתן את מה שיש לי. שנית, ניתקתי עצמי מהתוצאה המיוחלת- סיום מחנה האימונים בהצלחה, והחלטתי להתמקד בביצוע הפעולות הנדרשות- בניהול האנרגיה, בתזונה, במחשבות המקדמות ובתנועה בטיחותית כדי למנוע פציעות, מתוך הבנה שהיצמדות לפעולות הללו תביא אותי לקו הסיום בהצלחה. שלישית, פירקתי בראש את מחנה האימונים לשלוש לבנות. כל יום אימון מהווה לבנה בפני עצמה, תוך שימת דגש על התמקדות בכל לבנה בכל פעם, מבלי לחשוב מחשבות דוגמת – "אם עכשיו קשה לי מה יהיה מחר?"

מחנה האימונים נפתח בשעה 2:00 לפנות בוקר בצוק מנרה וכלל עליות וירידות במשך שש שעות, במטרה להתיש את הרגלים לקראת הטיפוס לחרמון למחרת. האימון הסתיים בהצלחה. בעוד החלו נשמעים קולות – "תחשבו שבתחרות יש לכם עוד שישה ימים כאלו", השתדלתי להישאר בשלי ולהתרכז בסיום בהצלחה של יום האימונים השני.

לשמחתי היום השני נפתח מצוין. למרות האימון הקשה של יום האתמול, הרגליים הרגישו חזקות וכמעט ללא סימני עייפות. טיפסנו וירדנו את החרמון – אימון שנמשך שבע וחצי שעות ארוכות ומתישות, עם הרבה סיפוק בלב ועם רגליים דואבות. הטיפ החשוב ביותר שקיבלתי ממאמן המשלחת שלנו היה לעצור, להרים את הראש, להסתכל סביב, להצטלם וליהנות מהפלא שסביבנו. בדיוק כמו בחיים – הנטייה הטבעית היא לרוץ קדימה כמה שיותר רחוק, כמה שיותר גבוה וכמה שיותר מהר. מתי בפעם האחרונה עצרתם לרגע, הרמתם את הראש, הסתכלתם סביב על כל הפלא שסביבכם ופשוט חייכתם לעצמכם בסיפוק?

היום השלישי היה אמנם הקצר ביותר- ארבע שעות וחצי, בטיפוס מקוצר לפסגת החרמון, אך הרגליים כבר הרגישו כבדות, מאיימות לעצור אל מול העליות הארוכות והתלולות של מעלה גולני והדרך לפסגת החרמון. קולות קטנים המאיימים להחליש אותי התערבבו עם קולות גדולים הדוחפים אותי לקו הסיום, ויצרו מארג של מחשבות, תחושות ורגשות- תשישות מעורבת בהתלהבות, כאב מעורב בשמחה. ברגעים אלו חשוב להגביר את הפוקוס – "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר", אמרתי לעצמי. "הדבר האחרון שאני רוצה זה לנקוע את הרגל או להיתקל בדבר אחר שישבש את המחנה רגע לפני שהוא מסתיים…"

זהו! מחנה האימונים שכלל 18 שעות ריצה, קרוב ל- 90 ק"מ עם למעלה מ-5,000 מטר טיפוס הסתיים בהצלחה בחרמון ליד הבובה המפורסמת של איש השלג. פרץ של אנרגיה והתרגשות אופף אותי וכמובן שתחושת המסוגלות היא בשמיים. בשבילי היה זה שיעור מדהים בפריצת גבולות. כשהתאמנתי לאיש הברזל כבר הבנתי שברגע שמתאמנים, אוכלים ונחים כמו שצריך הגוף מספק את הסחורה ועושה את מה שמבקשים ממנו, אך כאן זה היה רמה אחת מעבר- סף חדש של מאמץ שהגוף נדרש להתמודד איתו.

השיעור מבחינתי ברור- אתה לא יודע מה אתה מסוגל – עד שאתה עושה את זה. ומאותו רגע כל נקודת הייחוס משתנה ביחס ליכולות שלך ולמה אפשרי עבורך. וגם זה – עד הפסגה הבאה, או יותר נכון – עד הפסגות הבאות. הרי האלפים – אנחנו בדרך, ואנחנו לא מתכוונים לעצור!

רן סיבוני הוא חבר במשלחת הישראלית ל- Team Israel TransAlpine Run