חיה ושמה DNF Challenge

בסוף השבוע האחרון הושק בישראל מרוץ בקונספט חדש ומתעתע: מסלול מעגלי במרחק של 6.7 ק"מ שצריך לסיים בשעה. מדי שעה מוזנקים שוב עד שרק רץ אחד נשאר על המסלול. נשמע פשוט? זה לא

קצת יותר מ-24 שעת אחרי שחזרתי מקיבוץ הסוללים, אני מתיישב לכתוב ולא ממש מצליח לעכל את החוויה הזאת. למרות שיש לי ניסיון במרוצים שמתמשכים שעות רבות, נוכחתי לגלות שהחיה הזאת שנקראת DNF Challenge היא משהו אחר לגמרי.

למי מכם שלא מכיר את הקונספט, מדובר במסלול מעגלי באורך של 6.7 ק"מ על סינגל הסוללים. צריך לסיים הקפה בפחות משעה, כאשר בכל שעה עגולה שוב מוזנקים להקפה חדשה. כל שלוש הקפות מחליפים כיוון, והמנצח הוא מי שנשאר אחרון ועושה עוד הקפה אחת לבד. מנצח המרוץ הוא אופיר ורדי שסיים 29 הקפות שהם כ-195 ק"מ.

זולי ביהרי צילום: מורן מישל

כשזולי ביהרי, מי שיזם והפיק את המרוץ, סיפר לי על הקונספט הזה, ידעתי מיד שארשם אליו. אני אוהב להשתתף במרוצים שנערכים בפעם הראשונה וגם הקונספט הלא מוכר הזה סיקרן אותי. למרות זאת, לא עשיתי שום הכנות מיוחדות למרוץ הזה, כפי שהייתי עושה במקרים אחרים. למעשה מעבר לפעם אחת שהגעתי להכיר את המסלול, לא עשיתי הכנה מיוחדת ולא הכנתי את הגוף למרוץ ארוך ולהרבה שעות רגליים.

הסיבה היא שלא התייחסתי לזה כאל מרוץ אלא יותר כאתגר אישי. לא היו לי יומרות לנצח (ראיתי את רשימת המשתתפים ויכולתי להמר על המנצחים הפוטנציאלים בקלות), אני לא רשום בשלב זה לאף מרוץ ולא היה אכפת לי לבוא ולאתגר את עצמי בלי להתכונן יותר מדי. התנאי היחיד שהצבתי לעצמי הוא שכשאפסיק ליהנות, אפסיק לרוץ.

הנחת היסוד שלי לגבי המרוץ היתה, שהקושי העיקרי יהיה קושי מנטלי: לרוץ שוב ושוב את אותו מסלול יכול לשעמם מאוד. בפועל לא השתעממתי לרגע והכרת המסלול תוך כדי מרוץ רק עשתה לי סדר בראש. מסיבוב לסיבוב כבר היו לי נקודות ציון (ירידת הכורכר, שני מעברי אופניים, עץ מכה בראש, חיצי הכוונה לסינגל, מעבר אופניים, לולים ולהיפך). מה שמאוד מקל על הריצה בסיבובים האלה הוא הריצה בדבוקות. כמעט בכל הסיבובים אנשים רצים בזוגות או יותר – תמיד יש מישהו לפניך או מאחוריך.

הזמן קבוע, זה אתה שתצטרך להתגמש

ההבדל המשמעותי בין האתגר הזה למרוצים אחרים הוא העובדה שיש קאטאוף בכל שעה עגולה. אם במרוצים אחרים אתה יכול לנהל לעצמך את הזמן לפי הקאטאוף הבא, ולעצור בתחנות לזמן ארוך לפי הצורך שלך, כאן המשחק הוא שונה לגמרי. כאן אתה צריך לתכנן את קצב ההקפה כך שיתאים לזמן שאתה מתכנן לשהות בנקודת ההיערכות. אתה יכול לסיים סיבוב ב-48 דקות וליהנות מ-12 דקות של מנוחה או לרוץ 58 דקות ולנוח רק 2 דקות. האסטרטגיה שתקבע היא זאת שתנחה אותך במרוץ.

אפשר ללמוד ממרוצים דומים בחו"ל מה עבד למנצחים, אבל לטעמי כל אחד צריך לנקוט במה שמתאים לו, ולקחת בחשבון שכל בחירה היא בסיס לשינויים. המרוץ הוזנק ב-10:00 בבוקר. נפלנו על יום מעולה מבחינת מזג אוויר – נעים ובהיר ביום וקריר בלילה. בסיבובים הראשונים רצתי בערך 53-54 דקות לסיבוב. זה הקצב שנראה לי סביר כדי לא להתעייף מדי ולא לשהות יותר מדי בנקודת ההיערכות.

כשהערב ירד החלה להצטמצם כמות הרצים על המסלול. הטמפרטורות החלו לרדת ובאופן הפוך ממה שחשבתי, מצאתי את עצמי עושה את הסיבובים מהר יותר מאשר ביום – כ-50 דקות לסיבוב. הסיבה לכך היא שפשוט היה לי קר (וזה לא קשור לביגוד כי היה לי מה שצריך). בקצב איטי יותר הגוף שלי החל להתקרר והשרירים שלי נתפסו. זה יצר מצב שיש לי 8-10 דקות מנוחה בנקודת ההיערכות. על הנייר זה נשמע אופטימלי אבל בפועל זמן המנוחה טס עוד לפני שאתה מספיק באמת לנוח.

מי שצריך להחליף בגדים או נעליים צריך יותר זמן בהפסקה. לקראת רדת החשכה רציתי להחליף לטייץ ארוך, אז רצתי את הסיבוב ב-48 דקות כדי שאספיק להתארגן. כשירד החושך עברתי לאוהל הגדול של ההפקה שבו היה חימום לאורך כל הלילה. מצד אחד היה קשה לצאת ממנו אל הקור, אבל זה עדיף בעיניי מאשר לקפוא בחוץ בזמן ההמתנה לסיבוב הבא.

אלמנט הזמן הוא הקריטי ורק כשאתה עמוק בתוך המרוץ אתה מבין כמה מהר עובר זמן המנוחה. זה מה שהופך את המרוץ הזה לחסר רחמים: הזמן קבוע, זה אתה שתצטרך להתגמש. הלילה לא היה קל. העייפות והאינטנסיביות החלו לעשות את שלהם. הארבע ראשי של רגל שמאל נתפס לי והתחיל להציק. בהפסקה בין הסיבובים מרחתי בנגאי שיחמם קצת את המקום ועיסיתי את הרגל. זה עזר חלקית וזה היה מספיק בשביל שאמשיך. ידעתי שאעבור את הלילה למרות שכבר לא היה קל. את הסיבובים סיימתי ב-50 דקות.

בסיבוב ה-21 נותרנו 5 רצים, החל לעלות הבוקר וכבר לא היינו צריכים להשתמש בפנסים. במהלך הסיבוב הרגשתי שזהו, בשבילי זה מספיק. לא באתי לשבור שיאים ולא נראה לי חכם לסכן את הרגליים שלי בשביל אתגר שלא התכוננתי אליו. יש מרוצי יעד שבהגדרה שווה "להתאבד" עליהם – זה לא היה המקרה. אמרתי לעצמי שאסיים את הסיבוב הזה כמו שצריך, ולא אחכה למצב שאני נגרר על המסלול ולא סוגר שעה. מבחינתי 21 סיבובים עם 143 ק"מ ברגליים זה יותר ממה שהייתי מהמר עליו לפני שהתחלתי.

גדי סולומון "חושב" על היעד הבא? צילום: שחר ממן

האנשים – זה כל ההבדל

אם יש משהו שהוא באמת יוצא מהכלל במרוץ הזה זה האנשים. אחת המטרות של זולי היתה שהמרוץ הזה יחבר בין האנשים שעושים את עולם הריצה. אני מודה שלא הבנתי למה הוא התכוון כשקראתי את זה לראשונה, אבל במרוץ מיד הבנתי.

בגלל שהמרוץ הוא בסיבובים והריצה היא לרוב בדבוקות, אתה כל פעם נמצא עם אנשים סביבך ונוצרים חיבורים: אנשים שאתה מכיר בתור תמונות פרופיל בפייסבוק ומעולם לא דיברתם או כאלה שהם חברים של חברים ואתם מגלגלים שיחה תוך כדי ריצה. אני יכול להעיד על עצמי שמהבחינה הזאת היה לי מאוד כיף: גם הכרתי אנשים חדשים וגם זה מעביר את הסיבובים בלי שאתה מרגיש.

כשמגיעים לנקודת ההיערכות מי שהביא איתו צוות מהבית, מקבל את כל מה שביקש שיכינו עבורו, וזאת מעטפת שמאוד חשובה לניהול המרוץ. אני הגעתי ללא צוות ליווי, אבל לא נראה לי שהיה הבדל גדול ביני לבין אלו שהגיעו עם צוות, כי מרגע שסיימתי סיבוב, היו שם אנשים לעזור בכל דבר. ממילוי מים ודאגה לכך שאוכל ועד למילות עידוד שחשובות כל כך בשעות הקשות.

צילום: ג'ני ברסקי

מדובר באנשים שלא הגיעו כדי לרוץ בעצמם, ולא בכאלה שהם שם על הדרך, אלא ברצים שהגיעו במיוחד (גם בלילה) כדי לעודד, לעזור לרצים אחרים ולהקל עליהם כמה שאפשר. זאת הסיבה שאני אוהב את האנשים שעושים את עולם הריצה, וזאת עוד נקודה שהופכת את המרוץ הזה לכל כך מיוחד.

ואם מדברים על אנשים אז אני חייב להזכיר את האיש שעשה את כל הדבר הזה לאפשרי. זולי ביהרי הוא חלוץ. יש לו מחשבות ורעיונות, והוא יודע להפוך אותם למציאות. הוא מכניס לתחום האולטרה רוח חדשה ופורצת דרך בארצנו הקטנטונת. זולי וצוות המתנדבים שלו הפיקו אירוע שעבד כמו שעון, מסודר, נקי, עם רוח של נתינה אליה נרתם כל מי שהיה במתחם. אני בטוח שהרוח שהביא איתו זולי, תסחוף איתה עוד אנשים ובשנה הבאה יוכפל מספר המשתתפים במרוץ. הפידבקים ברשת בסוף השבוע רק מוכיחים עד כמה האנשים צמאים לעוד מזה.