"לגמור את ה-UTMB לפני שהוא גומר אותי"

פעמים רבות אנחנו שומעים על רץ כזה או אחר שעושה מרוץ בסדר גודל לא סטנדרטי בחו"ל, אבל מעבר לנתונים היבשים אנחנו לא מקבלים את התמונה המלאה ברזולוציות גבוהות. עמית הר פז שסיים בקיץ האחרון את ה-UTMB מכניס אותנו למה שעובר בראשו ובגופו של רץ באחד המרוצים היוקרתיים בעולם

לשאמוני הגעתי כמה ימים לפני המרוץ, רגוע ומוכן מכל הבחינות. המארגנים של המרוץ שלחו הודעה שאין צורך להוסיף לרשימת ציוד החובה את החבילה הנוספת של הציוד למזג אוויר קיצוני. שמחתי שאסחוב כמה מאות גרמים פחות. זה נשמע מצחיק, אבל במרוץ שאתה צריך לסחוב ציוד, נוזלים ואוכל שמשקלם עולה על 3 קילו על פני 170 ק"מ עם 10,000 מטר טיפוס, כל גרם מורגש ומכביד על הריצה.

בהקשר הציוד, אני חייב לציין לטובה את חברת SALOMON וקל גב שנתנו לי חסות ותמכו בי לאורך כל ההכנה עם ציוד מתקדם ומקצועי מסדרת S-LAB שהגיע במיוחד עבורי מחו"ל. כפי שאספר בהמשך, הציוד היה פקטור משמעותי לאורך המרוץ, הן מבחינת המשקל והן מבחינת העמידות שלו בתנאי מזג אוויר קשים בהרים.

בבוקר יום המרוץ, מזג האוויר החל להשתנות. הטמפרטורות ירדו משמעותית והתחילו שמועות בשאמוני שצפוי לנו מזג אוויר קשה במהלך המרוץ. הייתי קצת סקפטי באותו רגע, חשבתי לעצמי "כמה נורא יכול להיות מזג האוויר"? הרי עד לפני כמה ימים התחזית היתה סבירה וחיובית, וחשבתי לעצמי שמישהו תפר לי מזג אוויר מעולה למרוץ, האמנם?

בערב שלפני המרוץ הסתכלתי למעלה להרים, וראיתי עננות שחורה שהחלה להצטבר ולגדול ככל שעברו השעות. זה היה מראה מרהיב אך מפחיד באותה מידה. תמיד חששתי ממזג אוויר חורפי וסוער, כי הניסיון שלי בשהות בהרים במזג אוויר חורפי קשה, מצומצם ביותר. ה-UTMB היה עבורי האולטרה הרביעי שלי באירופה, אך בכל המרוצים בעבר קיבלתי תנאים יחסית נוחים. במדינתנו החמה אין תנאים חורפיים מספיקים בשביל להתאמן לסביבה כזאת, במיוחד בשיא תקופת ההכנה ל-UTMB, בחודשים מאי-ספטמבר, כשמזג האוויר בארץ מאוד מאתגר מבחינת עומסי החום. האמת, שאיפה שהוא בפנים העדפתי שיהיה חם ואפילו חם מאוד. ידעתי שארוץ טוב בתנאי חום כי התאמנתי שעות על גבי שעות בתנאי חום במרבית האימונים.

הזינוק למרוץ הוא בשש בערב, ולכן בבוקר התחרות אתה מנסה לסחוב כמה שיותר זמן במיטה כדי לצבור שעות מנוחה. לא הצלחתי להחזיק את עצמי במיטה יותר מדי. הגוף דרוך, המחשבות חזקות, אתה מרגיש צורך עז לקום מהמיטה ולעבור על הציוד, לבדוק אם חסר משהו, למרות שעברת עליו כבר 10 פעמים.

לקראת הצהריים, אני מנסה לסגור סידורים אחרונים (כל מיני סידורים שאתה ממציא לעצמך בגלל הלחץ והחוסר שקט, אבל אין מה לעשות זה חלק מהעניין). הצלחתי אפילו לשבת ולתפוס לי ארוחה טובה לקראת המרוץ: שתי צלחות אורז לבן להעמסת קלוריות וצלחת מרק ירקות צלול לחימום הגוף והרוויתו בנוזלים.

אני חוזר לחדר, עובר שוב בצורה יסודית על הציוד חובה של התחרות – אחד הפחדים הכי גדולים של כל רץ במרוץ הוא שפתאום יהיה חסר לו משהו קטן מרשימת ציוד החובה ויקנסו אותו בזמן. האירופאים מאוד מחמירים בבדיקת הציוד הנדרש. מדובר על רשימת אין סופית של עשרות פריטים, ומנסיוני בהרים, זאת רשימת Must אמיתית שיכולה באמת לשמור על החיים של רצים בתנאי קיצון בהרים במסגרת מרוצים ארוכים מאוד, בהם הגוף והנפש מגיעים הרבה מעבר לקצה היכולת.

השעה היא שעת צהריים מאוחרת ואני מנסה לתפוס תנומה קלה ולא מצליח. העיירה מתחילה להתמלא ברצים ובני משפחותיהם והרעש ברחוב הוא עצום. רמקולים גדולים מנגנים מוזיקה שמכניסה אותך לאווירת האירוע, אתה פתאום מרגיש שזה קורה, אתה מרגיש שזה מגיע. רק באותו רגע נפל לי האסימון שאני פה, שזה אמיתי וזה באמת קורה. הרגע אליו התאמנתי וחלמתי בשנתיים האחרונות, זינוק ה-UTMB.

כבר ב-17:20 אני מנסה להידחק ולתפוס מקום בנקודת הזינוק סביב ה-200 רצים הראשונים, על מנת שלא אצטרך לעבור את הפקקים של הרצים בתחילת המרוץ ברחובות הצרים של שאמוני. לצערי זאת היתה משימה בלתי אפשרית. הרחבה המרכזית של הזינוק היתה מלאה בכ-2,800 רצים, ולא הצלחתי לתפוס מקום סביר. ויתרתי מהר מאוד על העניין כאשר ראיתי שהמשימה בלתי אפשרית. מבחינתי זה לא היה באמת משנה במרוץ כזה ארוך.

עשר דקות לזינוק, האווירה הופכת למחשמלת וחזקה. לידנו להקה מנגנת מוזיקה הלקוחה מסרטי גבורה והמנחה של האירוע, מדברת על ההיסטוריה של המרוץ ועל מזג האוויר הקשה שצפוי ואומרת (בהתלהבות) "ככה צריך להיות UTMB אמיתי". לפתע מסוק יורד לעירייה וחג מעל הרחבה המרכזית ומצלם, ובאותם רגעים נופל לך האסימון למה ה-UTMB הוא אחד ממרוצי האולטרה המושקעים בעולם מבחינת הפקה וארגון.

מהלך המרוץ

18:00 יוצאים לדרך ומתחילים לרוץ ברחובות שאמוני. הרחובות עמוסים באנשים שמעודדים את הרצים בהתלהבות מטורפת שמזכירה את העידוד בטור דה פראנס. זאת אווירה פשוט מטורפת שקשה להסביר במילים, צריך להיות שם בשביל להבין את העוצמות.

לאחר הזינוק עוד נהנינו מכמה שעות של אור ועברנו דרך כפרים יחסית גדולים, שבהם אתה זוכה לראות את הנוף סביב רכס המון בלאן בשעת השקיעה, וליהנות מהעידוד של המקומיים שעומדים בשבילים עם פעמונים של פרות ותופים ועושים קרנבל עבור הרצים. מבחינתי השלב הזה של האירוע היה שלב התחלתי ולא חשוב מבחינת ניהול המרוץ. פתחתי בכוונה מאוד לאט מה שבא לידי ביטוי במיקום שלי. זה לא הטריד אותי כי ידעתי שהדרך עוד ארוכה.

כשירדה השמש החל לרדת גשם. לא גשם היסטרי אבל גשם שלא הפסיק, והרוחות התחזקו בעיקר כשעליתי לגובה של 1,900-2,300 מטר מעל פני הים. בק"מ ה-21 לאחר שיורדים מהפסגה הראשונה, יש מקטע של 22 ק"מ שכולו במגמת עלייה וטיפוס מצטבר של כ-1,700 מטר. כביכול זה שיפוע יחסית מתון ובשלב יחסית ראשוני במרוץ, אבל זה הרגיש לי כמו עלייה שלא נגמרת כי היה קר, גשום והרוח התחזקה ככל שנכנסתי לתוך הלילה.

בק"מ 60 ולאחר טיפוס ל-3 פסגות מתחילת המרוץ, עוברים את הגבול בין צרפת לאיטליה. לא באמת רואים גדר ומחתימים דרכון, אלא מגיעים לפסגה שהיא למעשה הגבול בין המדינות. אני זוכר שכבר בשלב זה נכנסתי לתוך היום השני של התחרות כאשר התחיל להאיר והתקדמתי לקראת תחנה האמצע המפורסמת בק"מ ה-76 – קורמיור.

תחנת קורמיור נחשבת לתחנה המרכזית ביותר במרוץ: אפשר לשלוח אליה תיק שבו אפשר לשים ציוד וביגוד להחלפה ובתחנה יש אוכל חם לטובת הרצים. התחנה הזאת נחשבת לתחנה עם אחוזי הפרישה הגבוהים ביותר במרוץ. אני מניח שזה הרבה בגלל שהיא "מפנקת" מאוד, וגם בגלל שרצים רבים פוגשים שם את המשפחות שבאות לעודד ולתמוך וזה מפתה אותם לפרוש מהמרוץ. כשנכנסתי לתחנה, ידעתי שזאת תחנה מאוד בעייתית מבחינת הזמן ששורפים בה, ולכן ניסיתי להחליף בגדים כמה שיותר מהר, מה שלבסוף לא הצליח לי.

יש כל מיני דעות האם להחליף בגדים ונעליים במהלך מרוץ. אני חושב שזה רענון משמעותי לאחר שאתה עובר 80 ק"מ ומעל 4,000 מטר טיפוס. קל וחומר, אם ירד עליך גשם כל הלילה וכולך ספוג במים. אני באמת מאמין ש"לשרוף זמן" בהחלפת בגדים ונעלים, יכול לפתור בעיות בהמשך התחרות כמו שפשפות, פריחות והתקררות.

לאחר שיוצאים מהתחנה המרכזית בקורמיור, מבינים למה העיירה המדהימה הזאת נחשבת לאחת העיירות היפות באירופה ומוקד פופולרי לספורט חורף. מהעיירה מטפסים לעוד פיק ומשם מתקדמים קדימה באותו קו גובה 12 ק"מ עד ק"מ 102, שם מטפסים לפסגה הגבוהה ביותר במרוץ (2,537 מטר) הגובלת בין צרפת לשוויץ. אני זוכר שהטיפוס לפסגה הזאת היה אחד הקטעים הקשים ביותר עבורי. היה מזג אוויר קשה וככל שעליתי בגובה, הרוח התחזקה מאוד. ערפל כבד ירד למרות שזה היה באמצע היום. הטיפוס לפסגה לקח לי זמן רב. ידעתי שבעת הטיפוס הקצב שלי נפל משמעותית ביחס לאנשים שהיו סביבי, כי עקפו אותי המון רצים. הייתי צריך המון כוחות בשביל להגיע למעלה. אני זוכר שעצרתי כמה פעמים בשביל להסדיר נשימה ולצבור כוחות בשביל הפוש הבא. באותם רגעים הרגשתי בצורה משמעותית את השפעת הגובה על הגוף ונאבקתי להגיע לפסגה. כשהגעתי לפסגה, היה בלתי אפשרי לעצור, אפילו לא לכמה רגעים כדי לנוח, כי היתה רוח חזקה מאוד, קר ופשוט בלתי נסבל. זה ממש לא היה המקום לשבת כמה דקות והבנתי באותם רגעים שאני חייב לרדת למטה ולהמשיך לרוץ למרות שלא היה לי באמת כוח.

ק"מ 102 היה עבורי קריטי. עוד לפני המרוץ הבנתי שבאותו רגע יתחיל המרוץ באמת, גם מבחינת העייפות והקושי וגם בגלל שבנקודה הזאת תכננתי לעשות סוג של מהלך מבחינת התוצאה שאליה כיוונתי. הקטע הבא שלפניי היה באורך של קצת מעל 20 ק"מ במגמת ירידה וידעתי ששם אני צריך ללחוץ על מנת לשפר את הקצב הממוצע שלי (לא התייחסתי עד כה למיקום שלי). כמו שכתבתי קודם, את המרוץ התחלתי במיקום נמוך בכוונה מתוך הבנה שאני רוצה לשמור משמעותית כוח לשליש האחרון של המרוץ. רק להמחשה: ב-13 ק"מ הראשונים הייתי במקום ה-1,000 ואחרי 100 ק"מ הצלחתי לרדת מתחת ל-500 הראשונים כאשר לאורך כל המרוץ אני מצליח לשפר את המיקום שלי.

ירידת קצב משמעותית לא ממש היתה ב 20 ק"מ הבאים, אלא רק בוץ, ואזורים קצת יותר מורכבים בשביל לפתח בהם מהירות שהיתה לי ברגליים באותה עת. ראיתי שלמרות שאני רוצה ומרגיש יחסית מאושש אני לא מצליח לשפר את הקצב הממוצע. אמנם המיקום שלי השתפר וירדתי מתחת ל-400 הראשונים אבל הקצב הממוצע לא.

במהלך היום השני של המרוץ התחלתי להרגיש לא טוב. שמתי לב שאני מעלה חום והרגיש לי מוזר שבמקומות גבוהים כשכל הרצים מסביבי מתלבשים עם כל מה שהיה להם, אני פתאום מתחיל להוריד כל שכבה אפשרית מעליי. בשיא הגובה היה לי חם והרגשתי שאני בוער. ניסיתי באותם רגעים להוריד הילוך ולנסות לאזן את טמפרטורות הגוף שלי אך ראיתי שזה לא עובד, והבנתי שזה מסוכן וזה יכול לעלות לי בסיום את המרוץ. במקביל כף רגל ימין שלי מאוד כאבה, בעיקר באזור מסרק כף הרגל. כאב שלמעשה התחיל כבר בק"מ 80 וכל 10 ק"מ רק החמיר והחמיר והרגיש לי שאני מפתח פציעה רצינית תוך כדי מרוץ.

מה שכן הבנתי שבגלל שסחבתי פציעה ברגל שמאל לאורך כל תקופת ההכנה למרוץ, כנראה פיציתי ויצרתי עומס על רגל ימין. לצערי הכאבים היו חזקים מאוד באותו שלב, אפילו בלתי נסבלים. הבנתי שכאבים כאלו בשילוב בעיות ויסות חום יכולים לגרום לי לפרוש מהמרוץ ופחדתי מזה. הרי לא התאמנתי שנה שלמה, טסתי חצי יבשת בשביל להיכנע לגוף שלי. איפשהו גם פחדתי לאכזב אנשים בארץ. מחשבות קצת טיפשיות כשאני חושב על זה בדיעבד, אבל אלו היו המחשבות שלי באותם רגעים. מחשבות אלו גרמו לי לקבל החלטה לשחרר מהקצב ולהילחם על רק לסיים את המרוץ – מלחמה שרק נהייתה אכזרית יותר כאשר הלילה השני החל לרדת.

יש משהו קשה בהבנה שאתה באמצע המרוץ ומבין שלא תשיג את התוצאה אליה כיוונת, אחרי שעבדת כל כך קשה במשך שנה שלמה. אתה מרגיש באותם רגעים שהכל מתפרק לך בין הידיים, אבל אתה גם מבין שאין מה לעשות וצריך פשוט לשחרר ולנסות לסיים את המרוץ לפני שהוא יסיים אותך.

כשהלילה השני החל לרדת הייתי במצב גופני לא טוב. רגל ימין צעקה לי להפסיק, הרגשתי ממש חולה מהחום שהיה לי והייתי ממש מבואס מכל המצב שהייתי בו. מבחינתי זה היה המקרה הקלאסי "שהנפש רוצה והגוף לא יכול" והתסכול שבדבר הוא גדול. תמיד אמרתי שרץ אולטרה זה אחד שצריך בכל פעם מחדש לדעת להרים את עצמו מהקרשים ולדעת לנהל משברים לאורך שעות רבות.

לא באמת אפשר לכתוב על כל נקודה שחורה במהלך המרוץ, אבל היו לי לא מעט כאלה. למרות זאת אני מאוד גאה במרוץ שעשיתי. בכל פעם שהיה לי משבר גופני ונפשי, אמרתי לעצמי, "עמית, תנשוך את השפתיים ותמשיך ללחוץ" וכך באמת עשיתי. למרות הכאב והקושי השתדלתי להמשיך לשמור על קצב ריצה מסוים, אפילו שהוא היה איטי, מתוך הבנה שהמשבר יחלוף. אני שמח שהיו לי את הכלים להתעלם מהקושי ולדחוף את עצמי קדימה למרות הכל. מבחינתי זאת בדיוק הנקודה שבו הניסיון באולטרות נכנס לתמונה. היכולת להתמודד עם משברים תוך כדי ריצה.

מק"מ 126 ועד ק"מ 170, היו 3 פסגות שצריך לעבור עד שמגיעים לשאמוני. 3 פסגות שביחס לפסגות שלפניהן, נחשבות יחסית קצרות. לצורך ההמחשה, כל אחת מהן היא קצת יותר מצוק מנרה מבחינת האורך/גובה מצטבר.

כשישבתי לפני המרוץ וראיתי סרטונים על מסלול המרוץ מתוך מטרה להבין טוב יותר את הטיפוגרפיה שלו, הבנתי שהמסלול אמור להיות יחסית נוח לריצה ולא טכני במיוחד. הייתי משוכנע שבמרבית המסלול יהיו סינגלים ושבילים שנוח לרוץ בהם. הפסגה הלפני אחרונה, היתה קשה מאוד, אני חושב שמעולם לא נתקלתי בכמות כזאת גדולה של סלעים, שורשים ומקומות שאתה נדרש לרדת בהם עם מקלות ועל הידיים. תוסיפו לזה עייפות של שני לילות בהרים, יותר מ- 120 ק"מ ברגלים ומעל 7,000 מטר של טיפוס, וקיבלתם מתכון למסע ארוך ומתיש שכל צעד בו היה בלתי נסבל.

אחד הדברים הקשים שעברתי בתחרות היה הלילה השני ולא רק בגלל מצב הרוח, החום שסחבתי והכאבים ברגל. הגוף שלי היה תשוש ועייף. אני די בטוח שהתקרבתי לאפיסת כוחות. באותם רגעים רציתי רק לסיים את המרוץ. זה היה מתסכל להתקדם למרות שאתה מבין שהתוצאה ברחה ממך מזמן. כאשר השמש שוקעת אתה מתחיל אוטומטית להיות עייף יותר, והגוף באופן טבעי רוצה לישון. העיניים מתחילות להיסגר. הרגשתי שאני פשוט רץ ונרדם תוך כדי ריצה, זה היה סבל של ממש. מעולם לא רציתי לישון כמו שרציתי לישון באותם רגעים והיה קשה מאוד להיאבק בעייפות. כשהגעתי לתחנות האחרונות, מאוד רציתי לשים את הראש חצי שעה ולהמשיך, אבל פחדתי שאם אשכב, לא אוכל לקום מהתכווצויות ומעייפות. המלחמה בעייפות היתה אכזרית וקשה. אני זוכר שגם בין תחנות רציתי לשים את הראש לכמה רגעים אבל הבעיה שפחדתי להירדם בשטח בכזה מזג אוויר, ידעתי שזה יכול להיות מסוכן מאוד להיות חשוף לקור כזה במהלך הלילה.

לפני כל מרוץ גדול, אני חושב לא מעט על מה שיהיה במהלך המרוץ. אני פשוט יושב עם דף ועט וכותב לעצמי כל מיני תרחישים שיכולים לקרות בתחרות, תרחישים חיוביים ושליליים, וליד כל תרחיש אני רושם לעצמי איזו דרך פעולה היא המענה הנכון ביותר. אני יוצא מנקודת הנחה שישנה סבירות גבוהה שלא אצליח לתת מענה אחד לאחד בצורה לוגית בזמן המרוץ, כשלמשוואה נכנסים אלמנטים של עייפות וכאבים. המטרה בכל התהליך הזה הוא לתת קצת יותר שקט בראש ולצמצם את גורם ההפתעה.

דבר נוסף שאני עושה לפני מרוץ ארוך כהכנה מנטלית הוא לדמיין רגעים יפים וחיוביים שאני אחווה במרוץ, כמו שקיעות, זריחות, מקומות יפים שאני אראה, עידוד שאני אקבל והאווירה מסביב. הרגע שהכי דמיינתי לפני ה- UTMB, היה לעמוד בפסגה האחרונה שמעל שאמוני ולהבין שהמרוץ מאחורי – רגע לפני הירידה האחרונה במרוץ להבין שהצלחתי לצלוח את המרוץ. כמו שדמיינתי שאני מצליח לסיים את המרוץ, האמנתי שאני גם אצליח להשיג את התוצאה שאליה שאפתי מתוך חשיבה חיובית שאני מאוד מאמין בה.

צילום: שלומי קדוש

הסוף ידוע, וזה לא באמת היה הרגע הקסום עליו חלמתי. זה היה רגע עם המון תחושות מעורבות של סיפוק ואושר אך גם אכזבה ותסכול. הרגע הזה היה מבחינתי עוד שיעור לכך שריצות האולטרה כמו החיים עצמם, קשות לתכנון ויש הרבה מאוד נעלמים והפתעות, וזה מבחינתי כל הקסם של ריצות האולטרה בהרים, האי וודאות והתמודדות עם הדרך. למרות זאת ומבין כל התחושות הרעות שהתרוצצו בראשי, לקחתי נשימה עמוקה מתוך רצון לעכל את הרגע, הרגע עליו עבדתי כל כך קשה בשנתיים האחרונות, הרגע שבו אני מגשים עוד חלום במסע הארוך שאני עובר בעולם ריצות האולטרה מרתון -, סיום ה-UTMB .