לרדוף אחרי פסגות בקצה העולם – חלק שלישי

בפרק הקודם, רועי צינמן ערך ריצת היכרות ראשונה בניו זילנד עם חבר'ה מקומיים. בפרק הזה הוא מתארגן למירוץ הראשון ופוגש את המלווה שלו, ריס בק

ריס
ריס בק בן זוגי למירוץ ה- TMR הוא שם דבר בעולם הריצה הניו זילנדי. בעברו רץ למרחקים בינוניים (1,500, 3,000, משוכות וריצות שדה) שייצג את המדינה באליפות העולם בריצות שדה, למד והתאמן בקולורדו, ארה״ב על מלגת ספורטאי והגיע לתוצאות יפות (שיא אישי של 31:37 ב- 10,000 מ'). מאז פרישתו מריצה תחרותית ריס פעיל מאד בסצנת הריצה והאתלטיקה המקומית. הוא עבד ככרוז באירועי אתלטיקה וספורט רבים, מוציא לאור מגזין ריצה מקוון בשם NZRUN, ואימן פה ושם. מאז שנולדו בניו איסטון (7) ומילר (5), שני שובבים חמודים, עסק בגידולם בין העבודות המזדמנות בעוד אשתו בלינדה עובדת בחברת תעופה אוסטרלית, וכעת הוא חוזר לעבוד במשרה מלאה – כמראיין ברשות ההגירה הניו זילנדית (למעוניינים – נא לפנות בפרטי…).

ריס נכנס בשנים האחרונות לעולם ריצות השטח והאולטרה. לפני שנתיים הוא רץ את מקצה 60 ק״מ בטאראוורה וזכה במקום השלישי – באולטרה הראשון בחייו. מדובר בבחור מהיר מאד כשהוא בכושר. הוא נמצא בקשר טוב עם רוב הרצים המקומיים, ויודע לספר על ילדה נמרצת ותחרותית בשם אנה פרוסט (מנצחת Hardrock 100 ועוד) שהחלה ללמוד בכיתה א׳ הבית ספר היסודי בשנה בה סיים. הם עדיין נפגשים לקפה מפעם לפעם.

כששוחחנו לפני הגעתי בטלפון אמר שהוא חוזר מפציעה קשה בתאומים ולא בשיא הכושר ומבחינתו טוב לרוץ עם רץ אולטרה מנוסה (ואיטי) שימנע ממנו לפתוח בקצב גבוה מדי.

ריס מגיע באיחור של כמה דקות לאסוף איתי מהשדה, ומתנצל עמוקות. אנחנו נוסעים לביתו בפרבר חדש צפונית לוולינגטון. ריס מספר על עצמו ועל המשפחה ונלהב לתאר את השבילים באיזור מגוריו. בנוסף, האיש הוא אנציקלופדיה מהלכת של עולם הריצה הניו זילנדי, מריצות מסלול ועד לאולטרה מרתון. באופן לא מפתיע אנחנו מוצאים חיבור טוב. אני מקבל מזרן מתנפח בסלון בבית הצנוע אך הנעים של משפחת בק. למחרת ריס לוקח אותי לטייל בוולינגטון, עיר קטנה ונעימה השוכנת לחופי מפרץ כחול ויפהפה. העיר ספגה רעידת אדמה חזקה בנובמבר האחרון וריס מתאר בפרוטרוט את הנזקים שזו גרמה, כולל שני בנייני משרדים חדישים שצריכים להיהרס בשל נזק שלדי (דווקא הבניינים הישנים החזיקו מעמד יפה). אנחנו מבקרים ברציף, במוזיאון הלאומי של ניו זילנד וברחוב קובה הטרנדי, ויושבים לארוחת צהריים בקפה פידל – קפה משובח כמוהו לא טעמתי זה מכבר.

אחר הצהריים ריס לא מוותר על ריצה במסלול הבית. חם לאללה – מזג האוויר בניו זילנד נתון לשינויים קיצוניים. אחרי יומיים אפורים וגשומים אנחנו מקבלים יממה של שמש וחום. הריצה מתארכת מעט, ואנחנו ערב מרוץ! בסוף רצים קצת מעל לשעה, בקצב לא רע. אני מרגיש קצת עייפות ומתנשף בעלייה מעבר לרגיל – אולי תוצאה של הג׳ט לג ועייפות מהטיסות – לא סימן מעודד לקראת מחר.

חוזרים מהריצה ומכינים את הציוד. כאן דווקא הניסיון שלי משחק תפקיד ואני עוזר לריס בהתלבטויות שונות לגבי אריזת תיק הגב. למרות יום השמש, התחזית למחר היא ליום גשום ולרוחות חזקות בפסגות. עד כדי כך שההחלטה הסופית על עצם קיום המרוץ נדחית לרגע האחרון.

אני מחליט לנעול את נעלי הסלומון שלי המותאמות לריצה באדמה בוצית, יחד עם ערדליים למניעת חדירת אבנים ומים. מגיע מייל ממנהלת המירוץ: ציוד החובה הוא בגדר מינימום הכרחי. יהיה רטוב וסוער.

המשך בפרק הבא