לחזור לריצה בגרסת האקסטרים

אחרי כמה שנים שנעלם מהרדאר, אורי גור-ארי חזר להתאמן בחודשים האחרונים. מה שהתחיל בלהחזיר לעצמו את חדוות הריצה, הסתיים בשבוע שעבר באתגר מטורף שכנראה אף ישראלי עוד לא עשה: אורי רץ וטיפס לפסגת המון-בלאן משאמוני וחזרה ביום אחד. One Push – Chamonix – Mont Blanc Summit – Chamonix

בעשור שעבר, לא היה מישהו בסצנת ריצת השטח בישראל, שלא שמע על אורי גור-ארי. הוא היה ספורטאי מוכשר שהחל את דרכו בטריאתלון, ועבר עם השנים לריצה ומשם לריצות שטח, שהפכו עם הזמן ליותר מאתגרות. בארץ הוא כיכב על הפודיום פעמיים במרוץ מי-ם לים (144 ק"מ), בסובב עמק ובלא מעט מירוצים נוספים. למרות היותו ספורטאי חובב, הכישרון שלו בריצות אולטרה בלט בצורה יוצאת דופן, ועד היום למרות שחלפו כמה שנים טובות מאז שהיה ספורטאי פעיל, הוא נחשב לאחד הרצים המהירים שהיו לנו פה.

אורי או גורי כמו שחבריו קוראים לו, עשה כמה מהמרוצים האייקוניים בסצינת הטרייל העולמית, ביניהם המרחק המלא של ה- UTMB ב-2015 (בתוצאה שנחשבת השנייה בטיבה מבין הישראלים עד היום 31:27:55 ), מירוץ הווסטרן סטייטס ההיסטורי ומרוצים נוספים ברחבי העולם. למרות שהוא בלט מאוד בשטח, כאדם הוא די צנוע ונחבא אל הכלים, ולא תמצאו אותו מעלה סטוריז ברשתות החברתיות.

מ-2018 למעשה, גורי לא עשה אף מרוץ רשמי. החיים, העבודה והמשפחה תפסו את רוב הזמן שלו, ויצא לו לרוץ מעט מאוד – בטח יחסית לשנים הקודמות שבהן השתתף במרוצים ארוכים. היתה תקופה ארוכה שאפילו מי שעקב אחריו בסטרבה, לא ראה כמעט פעילות.

לפני שנה, משהו השתנה. פתאום ראינו יותר ויותר ריצות שלו – עדיין לא בתדירות ובעצימות כמו פעם, אבל אלה היו גישושים של חזרה. גורי לקח כמאמן את גֶדימינאס גריניוס (גֶדי), שב-2016 הגיע שני ב-UTMB. גדי הוא רץ ומאמן לטבי אגדי שביקר בארץ בעבר, ומאמן גם את עידן פרץ ואסף אבוטבול. היעד היה מאוד לא שגרתי עבור גורי שרגיל לשים מספרים מול העיניים: להחזיר את חדוות הריצה לחיים ולהחזיר את הריצה לשגרה. להקים את הגעגוע הזה לתחייה.

גורי מעיד על עצמו שהוא אוהב את האזור של שאמוני והמון בלאן (איך אפשר שלא?), ולפני 5 חודשים הוא חיפש מרוצים באזור לתקופה של בין ספטמבר לנובמבר, וראה ששום דבר לא מסתדר לו עם הלו"ז. וגם ריאלית הוא לא בכושר לעשות מרוצים של 100 ק"מ ויותר – הוא כיוון למרוצים במרחקים של 40-60 ק"מ עם טיפוסים סבירים.

המון-בלאן משאמוני

גורי והמשפחה תיכננו חופשה בשאמוני באוגוסט, והוא חשב שזאת הזדמנות לאתגר את עצמו ולטפס לפיק של המון-בלאן (4,800 מטר). לאלו מכם שצפו בכל מיני סרטונים מה-UTMB ורואים שהכל יריץ – לא מדובר על ריצה סטנדרטית שמקיפה את ההר, אלא ריצה אל הפיק. המסלול למון-בלאן נחלק לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון יריץ, והחלק השני הוא טיפוס אלפיני ומחייב ציוד ייעודי, ביגוד שונה, ואימון מאוד ספציפי.

חשוב להבין שלגורי אין ניסיון אלפיני. הוא מעולם לא התנסה בזה, וזה גם היה חלק מהאתגר שהוא לקח על עצמו במודע. המטרה שהוא הציב לעצמו: לצאת משאמוני ולעלות לפסגה של המון-בלאן ולחזור חזרה באותו יום. או במילים אחרות: One Push – Chamonix – Mont Blanc Summit – Chamonix.

המסלול לפסגת המון-בלאן

ההכנות

לגורי היו 3 וחצי חודשים להתכונן לאתגר הזה. בישראל אין מספיק ידע בתחום ומקומות להתאמן, ומלבד שיחות התייעצות עם כמה חברים שעשו אתגרים דומים בעבר, אין איפה לרכוש ניסיון לאתגר כזה, בטח לא בזמן כל כך קצר.
החלטה ראשונה שגורי לקח היא לעשות את האתגר עם מדריך מקומי שמכיר את האזור, ואת התנאים והמכשולים האפשריים שיש בדרך. חודש וחצי לקח לו למצא את המדריך ז'אן, בחור בן 29 שהיה בנבחרת צרפת בקרוס קאנטרי סקי. ז'אן מטפס, צונח עם מצנח רחיפה, עושה סקי, טיפוס חופשי – בקיצור עז הרים אנושית. החיפוש אחר מדריך לקח זמן, כי לא כולם מוכנים לעשות אתגר כזה בפעם אחת רציפה, ולא כולם מוכנים לעשות את זה בקצב שגורי קובע. רק שתבינו, רוב האנשים עושים את האתגר הזה בשלושה ימים, כולל עצירות שינה.

יש כמה מסלולים שעולים למון-בלאן, כמה מהצד הצרפתי וכמה מהצד האיטלקי. המסלולים הקצרים יותר הם המסוכנים יותר בדרך כלל. גם בקיץ צריך לבחון מדי יום ולפעמים מדי כמה שעות את התנאים בהר. בשבוע שגורי עשה את האתגר, היתה מפולת שלגים באחד המסלולים, 16 אנשים נתקעו, אחד נהרג ושניים נעדרו עוד כמה ימים אחר כך. לכן הבחירה במסלול היתה יותר שמרנית, כלומר מסלול ארוך יותר אבל עם פחות סכנות פוטנציאליות.

האימונים בארץ כללו טיפוסים בכסלון ועבודה על המסילה – לא שבועות מטורפים של אימונים – מה שהתאפשר במסגרת החיים עצמם. כשגורי הגיע לשאמוני (כאמור לחופשה משפחתית) לא היה לו יותר מדי זמן להכנות לאתגר. הוא קבע עם ז'אן המדריך לאימון עם קרמפונים וגרזן ב- Mer de Glace. אחרי שעה של אימון החלו לגורי שפשפות בעקב מהנעליים החדשות והקרמפונים, והם החליטו לקצר את האימון אחרי שגורי הבין את העקרונות של טיפוס בשלג ובקרח.

3 סימני שאלה היו לגורי לפני האתגר הזה. הראשון היה ביחס לאיך הגוף יגיב לגובה של 4,800 מטר, שמעולם הוא לא תירגל. זה משהו שמטריד רצים\מטפסים רבים – חלקם מתאמנים ומתרגלים באוהלים היפוקסיים – לגורי לא יצא להתאמן בתנאי גובה.

הדילמה השנייה היתה לגבי הטיפוס עצמו. מעבר לעניין הטכני-אלפיני, טיפוס של יותר מ-4,000 מטר ב-17 ק"מ בדרך הלוך וירידה של אותה דרך, זה עומס מטורף על השרירים, שגם גורי המאומן של לפני כמה שנים היה רואה בזה אתגר לא פשוט.

הדבר השלישי זה העניין המנטלי. כבר הרבה זמן גורי לא התמודד עם משברים, כפי שהיה מתמודד בתקופה של האולטרה, והיה לו חשש שיהיה לו משבר שיאלץ אותו לחתוך את האתגר הזה לפני הזמן.

אם הגעתם עד לכאן ושאלתם את עצמכם, למה הוא עושה את זה בכלל? כי זה גורי.
גורי אוהב לקחת על עצמו אתגרים שהם קצת ללכת אל הלא נודע. כמובן שלא דברים לא הגיוניים כמו לטפס את האוורסט בלי ניסיון, אלא אתגרים שיש בהם סיכון מחושב אבל עם סימני שאלה. וגורי למי שעדיין לא הבין, לא תיכנן לעשות את זה בקצב של טרק עם החבר'ה, אלא לדחוף את עצמו לקצה כמה שאפשר.

את התזמון לביצוע האתגר הם קבעו ליום חמישי, אם התנאים יאפשרו זאת. זה היה באותו היום שגורי וז'אן עשו את האימון בבוקר, ולכן לא היה לו הרבה זמן להתארגן. מבחינת ציוד הוא רצה לקחת רק מה שחייבים ולהשתדל להישאר קל ככל האפשר, מבלי להתפשר על בטיחות כמובן. אגב, אם קורה משהו הכי קטן על ההר שלא מאפשר תנועה, הדרך היחידה לרדת ממנו היא באמצעות מסוק.

עם העיינים לפסגה

נקודת הזינוק לאתגר נקבעה באופן סימבולי בכנסייה שב-Place du Triangle המקום ממנו מוזנק ה-UTMB ומרוצים נוספים. בתשע בערב התייצבו למרגלות הכנסייה גורי וסאפיה אשתו, יחד עם ז'אן המדריך. המאמן שלו גדי שבדיוק נמצא בשיא האימונים לקראת ה-UTMB, בא לאחל לו בהצלחה – וגורי יצא אל הדרך.

גדי בא לאחל לגורי בהצלחה באתגר

את 6 הק"מ הראשונים הוא רץ לבד עד לעיירה Les Houches, משם מתחיל ה-One Push באופן רשמי. שם הוא פגש את ז'אן והם התחילו לטפס. את המקטע הראשון גורי רץ בנעלי ריצה וחולצת דרייפיט רגילה כי היה די חם. הוא קיבל החלטה אסטרטגית לא לדחוף חזק בעלייה, כדי לשמור כוחות לירידה, ושם ללחוץ.

התחנה הבאה Tete Rousse בגובה 3,200 מטר אליה הגיע אחרי 3 וחצי שעות. אחרי 1,000 מטר טיפוס גורי חש בכאבי בטן שהציקו לו, אך עם הזמן הלכו ונרגעו. השניים הגיעו ל- Tete Rousse שם יש סוג של רפיוג' (מקום מנוחה מוגן שיש בו אוכל ושתייה למטיילים בדרך). מכיוון שהם הגיעו בלילה, לא היה שם אף אחד, ולא היה להם איפה למלא מים, אז הם מילאו מים מהמיחם של התה.

זאת גם נקודת ההתארגנות לקראת הטיפוס האלפיני: שם גורי עלה על ביגוד ארוך, והוציא את הקרמפונים והגרזן שיהיו בשליפה מהירה, אכל ונח קצת. ב- Tete Rousse התארגנו במשך שעה ו-45 דקות, ומשם היו מחוברים זה לזה בחבל, וחבשו קסדות כפי שכללי הבטיחות מחייבים.

ז'אן וגורי מתארגנים ב- Tete Rousse

משם יש עלייה מאוד קשוחה ומסוכנת ל-Refuge du Gouter הכוללת מקטעים של דרדרות אבנים וסלעים. כשהגיעו לרפיוג' עצרו לזמן קצר, גורי שם את הקרמפונים והמשיך לטפס. התחנה הבאה: הפיק של המון-בלאן.

אחרי הטיפוס ל-Gouter

ממשיכים בטיפוס של שעתיים וחצי עם קרמפונים, שמחייבים את הארבע ראשי לעבוד קשה, בגלל הזוויות של הרגל בטיפוס, אבל אז אתה מגיע לפסגה של ההר הכי גבוה במערב אירופה רגע אחרי הזריחה – והעולם עוצר.

הזריחה 45 דקות לפני הפסגה

גורי מספר שקשה להעביר במילים מראה כל כך עוצמתי. באותו הרגע הוא מצלם את הזריחה מההר ושולח לחברים הודעה: "השאלה איך יורדים😊". אבל הוא ידע. יורדים כמו שגורי יורד. מהר.

כשתכנן את האתגר הזה הוא נתן לעצמו הערכת זמן להגעה לפיק, ודי דייק בה. תחושת הסיפוק של הצבת יעדים קשים והצלחה להגשים אותם תוך התמודדות עם משברים היא עוצמתית כמו ההר הזה, שהוא כנראה עבורו לא סתם עוד הר, בטח לא עכשיו כשהוא על הפסגה של אירופה.

את הדרך חזרה עושים בכיוון ההפוך. ההליכה עם קרמפונים בשלג היא קצת מוזרה, מן הליכת ברווז כזאת, שהיא לא טבעית ומעמיסה מאוד על הארבע ראשי ושרירים אחרים שלא עובדים בעצימות בריצה בדרך כלל.

אחרי שמגיעים ל- Refuge du Gouter גורי מוריד את הקרמפונים ומודיע לז'אן שעכשיו מתחילים ללחוץ בירידה. בין Refuge du Gouter ל- Tete Rousse זאת ירידה שאמורה לקחת כשעתיים – הם עושים אותה ב-59 דקות. אור היום והטמפרטורות שמתחממות מאפשרות לרוץ מהר.

גורי נותן גז בדרך למטה

משם יש ירידה נוספת של 2,200 מטר ל- Les Houches כבר בבגדים קצרים. אם סופרים את העלייה מ- Les Houches ועד ההגעה אליה בחזרה, התזמון הוא 14:40 שעות. בסך הכל משאמוני ועד שאמוני, 44 ק"מ עם 4,100 מטר טיפוס לקח 16:10 שעות . לא יאמן.

הישג אישי וישראלי. גורי אחרי הסיום

האם יש ישראלי אחר שעשה את האתגר הזה בזמן הזה? לא שידוע לנו. אבל לנו זה לא באמת משנה, כי אנחנו יודעים ממה גורי עשוי, וכיף לראות שהוא חזר לאתגר את עצמו – אפילו אם זה לא למרחקים המטורפים של פעם, הקושי והאתגר תמיד שם.

למה אפשר לצפות בהמשך? אי אפשר לנחש, אבל מה שבטוח זה שהמשימה הושלמה. הריצה חזרה לחיים שלו והוא חזר אליה. ולכו תדעו, אולי רק נפתח לו התאבון, ונראה ממנו עוד אתגרים ומרוצים. מה שבטוח – יש לו עוד מה לתת.