הזכות ללוות את מייק ווארדיאן

בעשרת הימים בהם רץ מייק ווארדיאן בשביל ישראל, הוא זכה למלווים רבים מקהילת רצי השטח בישראל. המאמן רומן ספיבק שבילה במחיצתו שעות רבות, מספר על החוויה והזכות להיות שם לצידו של ווארדיאן

זה היה בערך באחת אחרי הצהריים, ביום שישי, היום ה-11 והאחרון למסע המופלא של מייק וורדיאן על שביל ישראל. ידעתי שזאת השעה האחרונה שאני מתלווה אליו בהרפתקה שלו. ידעתי שמספר שעות אחרי שניפרד, השמש תשקע והוא ימצא את דרכו בחושך לקיבוץ דן ואל דפי ההיסטוריה. מה שלא הצלחתי להבין זה איך אצליח להעלות את החוויה שעברתי בימים האחרונים על הכתב, ולהעביר את שלל התובנות שקיבלתי במילים.

באותו הרגע הקסום רצנו לצידו, שלושה מלווים והאגדה בהתהוות במעברי המים של נחל צבעון. מאות פרפרים מעופפים סביבנו בתהליך הנדידה שלהם מקשטים את השביל. הרוח העדינה מקררת את הזיעה שלנו ואנחנו לא מפסיקים לדבר ולהתבדח על שלל נושאים שלא קשורים לריצה. אלה הרגעים מהם עשויים החלומות, ובעוד עשרות שנים כשהנכדים שלנו יספרו לנו את סיפורי ההרפתקאות שלהם, נוכל לספר להם עם ניצוץ בעיניים שהיינו שם איתו, שותפים ליצירה של גוף, נפש וטבע.

כשזולי סיפר לי על תוכניותיו להביא את מייק וורדיאן והבלוגר/הצלם המפורסם יאן קורלס, זה היה בשיחת חולין במרפסת ביתו לאחר שסיימתי אימון מפרך בצפון. אז זה נשמע כמו חלום מתוק ורחוק. מהרגע הראשון רציתי לקחת בזה חלק. בדצמבר האחרון זכיתי לפגוש את מייק בזמן שהתנדבתי בתחנות במרוץ ה-HUM בהרי ירושלים. אני זוכר את שיחת ההיכרות איתו וגם את הרגע שבו הוא סיים את העלייה המפותלת של שביל השומרות אל הר איתן, במזג אוויר גשום וסוער לצלילי פעמון העידוד שהחזקתי. היה ניכר עליו שהוא לא היה מוכן לאקלים הזה ואף על פי כן הוא המשיך להתקדם, רגוע וממוקד, לוקח את כל מה שהוא יכול מהחוויה שלפניו.

זמן קצר לאחר מכן, זולי עזר לי לצלוח את אחד מהאימונים המפרכים ביותר בעונה הנוכחית. חציתי את מדבר יהודה מעין גדי לערד דרך כל אגני הנחלים של ים המלח והמצדה. כ-100 ק"מ של מסלול מדברי וקיצוני. זולי חיכה לי בכל תחנה וידע מה אני צריך, לפעמים לפני שאני ידעתי זאת. תוך כדי הריצה הזאת, דמיינתי את זולי מדלג מתחנה לתחנה בשביל ישראל ודואג לכל צרכיו של מייק, וחשבתי שהצלחתי לקבע בדמיוני איך המסע הזה יתנהל. הבטחתי לזולי שאפנה את כל הזמן שאוכל בכדי לסייע לו בהרפתקאה הזאת.

שום דבר לא הכין אותי למימדים ולעוצמה של האירוע האמיתי. מרגע הזינוק שלהם באילת ב-12 למרץ, קהילת רצי השטח בארץ, עקבה באדיקות אחר קצב התקדמותו וגם אחר מצבו המנטלי, כפי שסופר בתמונות ובבלוג של קורלס. כמעט בכל קטע מהמסלול היו רצים שחיכו ללוות אותו ולרוץ במחיצתו. אנשים רבים פתחו את ביתם ואת כישוריהם השונים, ונרתמו למען הצלחת הפרוייקט הזה. במשך 11 הימים אלה הרגשנו כולנו מאוחדים למען רעיון ומטרה של אתלט מופלא והצוות שמאחוריו. תחושה זו הזכירה לי את הצורך להעביר את מה שאני לומד בשטח הלאה. לספר את השיעורים שלי בדרך כזאת שתניע אנשים אל חיים טובים יותר.

ברגע שמייק התחיל להתקרב אל ירושלים, קבעתי עם אחי מיכאל ועם עוד מספר רצים שנחכה לו בעלייה אל פאתי העיר מכיוון עין לבן. זה היה היום השביעי למסעו על השביל, ומזג האוויר היה חם מהרגיל והיום שקדם לו התארך מעבר למצופה. כל זה גרם לעיכובים בלוח הזמנים של קצב ההתקדמות שלו, ולא הקלה על כך הידיעה כי באזור ירושלים והסביבה יש הבדל במסלולים של שביל ישראל הישן והמעודכן. כיוון שהבנו שאנחנו הולכים להמתין לו שעות, הציע הרץ שאיתנו, אבידן, שנשים את רכבו במעבר צובה ונרוץ את הקטע בין צובה לאורה (11.5 ק"מ) בכיוון ההפוך וכך נדע את הציר טוב יותר. כשרצנו לעבר אורה גיליתי לראשונה את הסינגל שעולה אל שכונת משואה מעין כרם וגם גיליתי שאת חלק מהקילומטרים הראשונים רצנו על השביל הישן והם אינם רלוונטים למסע הזה.

מייק הגיע אלינו בצהרי היום ולמרות כברת הדרך שעבר היה חד, שנון ומלא חוש הומור. הוא גם זכר אותי ואת אחי מביקורו הקודם. חלקנו את השביל בצורותיו המגוונות כ-40 ק"מ עד לטרון וסיימנו את הריצה איתו כחצי שעה אחרי השקיעה. בזמן שרצנו זכיתי להכיר אדם בעל חוסן פיזי ומנטלי יוצאים מגדר הרגיל. יצא לי כבר להכיר במהלך האירועים שעשיתי בחו"ל, רצים ברמה מאוד גבוהה. משהו בגישה המנטלית שלו, באדיבות ובסבלנות שלו השאירו בי רושם עמוק ורצון מחודש לשפר ולפתח את האיכויות המנטליות שלי. אין ספק שרץ שמצייר לך את היחסים בינו לבין ילדיו בדרך יצירתית ורוויית הומור, בזמן שהוא מגביר קצב למהירויות שאינן נתפסות לאחר כ-650 ק"מ על הרגליים, ורגע לאחר מכן אוסף זבל שנקלע בין רגליו במעלה הסטף, פשוט מעורר השראה.

בסיום הריצה הבטחתי לו שאצטרף אליו בעוד מספר ימים וידעתי שבעוד שבמרכז הוא ימצא את עצמו מוקף באינספור רצים אוהדים וסקרנים, הקטעים הצפוניים יותר יהיו רדודים יותר במלווים. זולי ביקש שאצטרף מאזור הכינרת אך הוא לא היה צריך לבקש באמת…דאגתי לפנות לעצמי את כל היום בידיעה שיש סיכוי שההרפתקה הזאת תתגלגל גם ליום שאחריו.

היום ה-10 החל מאלוני הגליל והיינו אמורים להיפגש באזור דגניה שליד הכנרת לאחר כ-65 ק"מ. זה היה יום קשה וחם. בנוסף, הסימונים לאורך הקטע היו מבלבלים וחבויים. מייק הגיע לחניון ירדניה ב-19:00 לפנות ערב ופיזר חיוכים וחיבוקים לכל עבר, למרות שהיה ניכר עליו שהוא לא במיטבו. במיוחד הציקה לו הידיעה שהתקדמותו תהיה חייבת להיעצר בפאתי שמורת הארבל עקב מגבלות החוק שקובע שאין להיכנס לשמורות טבע במשך שעות הלילה. שיחות העידוד והגישה החיובית של כולנו, גרמה למצב רוחו לעלות והוא התחיל להגביר קצב. לרוץ לצידו בקצבים שמתאימים לי למהירויות של מרוץ 10 ק"מ בכביש על התוואי הנוח של שביל צופה הכנרת כשטבריה פרוסה לרגלינו, היתה חוויה מדהימה שיהיה לי נעים לשחזר בדימיוני פעמים רבות. מהרגע שהתחלנו לרוץ יחד, לקח למייק כ-3 שעות להגיע למאהל שזולי הכין עבורו ולמנוחה שנכפתה עליו. קבענו שאחזור אל המאהל באזור 5:00 בבוקר ושנתחיל תנועה עם אור ראשון. הייתי חייב למצוא לעצמי טרמפ, לינה והעמסת פחמימות למחר.

כ-50 דקות מהמחנה המאולתר של זולי בישוב עמוקה שבמעמקי יער ביריה, גר מלאך בשם יחיאל. האיש הזה, בתחילת העשור השביעי לחייו, התנדב לאסוף אותי מהיכן שלא אהיה על השביל, להאכיל אותי כמו שצריך לקראת המאמץ שהיה צפוי לי עם מייק ולאחר מקלחת ושינה קצרה ורוויית חלומות, להחזיר אותי לאותה נקודה בה אסף אותי כדי שאוכל להמשיך ולהועיל.

כשנפרדנו, רגע לפני אור ראשון, הוא הבטיח לי שיאסוף אותי מהיכן שאסיים את הריצה ויחזיר אותי לרכב. יחיאל מייצג עבורי את אותו סוג אנשים שבזכותם ההרפתקה הזאת עברה כמו שצריך. אלה שנותנים מעצמם פשוט כי זה עושה להם טוב. אלה שמבינים שדרכם של חלוצים תלויה בטוב ליבם של האנשים שסובבים אותם. השעות שהעברתי בלדבר איתו בזמן שנהג ובזמן ארוחת הלילה, הפכו להיות חלק מהחוויה הזאת.

לראשונה הבחנתי שהניצוץ בעיניו של יאן ושל מייק היה זהה. הם שידרו על אותו גל והיו מוכנים לחלק האחרון של המסע המפרך הזה. זולי הודיע שהוא רוצה שרק אני אלווה את מייק במורד צוק הארבל ועם אור ראשון יצאנו לדרך. בכל פנייה שפנינו, כל מכשול שעברנו, כל משפט בשיחה הקולחת שלנו, ידענו שבכל רגע אנחנו מתקרבים להשלמת המשימה שלו ובדרך יוצרים שלל זכרונות מרהיבים, ללא מסכות, ציניות או אגו. פשוט שני רצים שיוצרים את החזון שלהם בתוואי המרהיב של השביל.

כמובן שעד שהמשימה תושלם היה צפוי למייק יום מפרך, שכולל את העלייה למרון בתוך נחל עמוד ואחריה את כל השביל עד קיבוץ דן. בתחתית הארבל חיכתה לנו חבורה מכובדת של רצי שטח מוכשרים שהגיע מוכנים לטיפוס הארוך. מייק הבין מהסיפורים שלי למה לצפות ושמר על קצב יציב ומורל גבוה עד לסוף המקטע המפרך בחניון הפיתול. במהלך עצירת האוכל והשתייה בחניון, מייק קיבל זריקת עידוד נוספת כשזולי הודיע לו שמחזיק השיא הקודם בשביל, קרלוס גולדברג, יורד מפסגת המירון כדי לפגוש אותנו וללוות את מייק מספר קילומטרים. זאת היתה מחווה יוצאת דופן לפגוש אותו ולהעפיל יחד איתו אל הפסגה. האזור הזה נחשב בעיני כמגרש האימונים המרהיב ביותר בצפון ולחלוק את השביל הזה עם מייק היה בגדר חלום בעיני. מהפסגה ירדנו לחורבות חממה ומשם לאזור נחל צבעון עד לגשר יראון – היכן שסיימתי לרוץ כמעט 9 שעות לצידו והייתי חייב לחזור הביתה, בעוד שהוא כבר התחיל להריח את סוף המסלול כשכ-55 ק"מ מפרידים בינו ובין השיא הבלתי נמנע.

לאחר פרידה קצרה מכל הצוות, התיישבתי ברכב של יחיאל ולמספר דקות והייתי בשקט שלי, מריץ ומתענג על מאות רגעים בלתי נשכחים שהשבוע הזה הביא איתו, כמו למשל הרגע הזה שהיינו כקילומטר ממדרגות הסטף ומייק הרים קצב לכ-4:00 דקות לקילומטר – "אני רוצה לבדוק אם הרגליים שלי עדיין לא התאבנו. תודה רבה לכם…טוב לדעת שעדיין יש לי את זה", הוא אמר והתחיל לעלות את המדרגות כשהוא אוסף זבל שנקלע לשדה הראיה שלו על השביל. או הרגע שמעיין סגל שאלה את מייק בטון סקרן: "מה החלק שאהבת הכי הרבה מהשביל?" והוא כמעט בלי לחשוב השיב לה את התשובה שכבר דקלם לנו מספר פעמים: "היו מקומות מדהימים אבל מה שאני לוקח מהשביל זה את כל האנשים שבאו, נרתמו והצטרפו אלי. ה-FKT הזה הוא שלכם. לא יכולתי לעשות את זה בלעדיכם!".

הסוף כמובן הוא ידוע ומונצח בכל מדיה אפשרית בארץ ובחו"ל. כמעט 1,200 ק"מ ב-10 ימים ו-16 שעות. הישג אדיר והיסטורי. היתה לי זכות לקחת בזה חלק.

ביום שלאחר מכן קפצתי לטבעון, לביתו של זולי, היכן ששמעתי לראשונה על הפרוייקט, כדי להיפרד ממייק וכל הצוות בצורה רגועה ועל כוס תה. היה ניכר על כולם שהסערה חלפה ואפשר לנשום לרווחה ולנוח מהמאמץ הכביר המשותף הזה. לדעתי, בעוד שהשיא של מייק צפוי לשרוד לא מעט זמן, העניין והמודעות שהריצה הזאת עוררה בקרב קהילת הרצים בארץ ובעולם יצרה תקדים ייחודי שההשלכות שלו לא יאחרו להגיע. אני מאחל לכולנו שכבר בעתיד הקרוב אנחנו נראה את מיטב רצי השטח מכל פינות העולם באים לחוות את שבילי ארצנו ברגליהם. אנחנו נהיה מוכנים לארח אותם!

לסיכום, לקחת חלק בהרפתקה הזאת המחיש לי את המהות של חזון אנושי באשר הוא: אדם אחד מופלא וחדור מוטיבציה וצוות שנחוש להוביל אותו ליעדו ללא פשרות, מדביקים בתשוקה המשותפת שלהם מאות אנשים אחרים והופכים אותם לשותפים לחזון והם, בכך שהם מתגייסים למענו ולמען מטרתו נותנים השראה לעוד אלפים ועשרות אלפים, לקום ולפעול ולרוץ אחר התשוקה שלהם. מי צריך יותר מזה?

רומן ספיבק, בעלים ומאמן בקבוצת summit. רץ שטח ואולטרה מרתון מ-2010 ופועל לקידום התחום בישראל.