לצופה מהצד נדמה שכל מרוץ אולטרה מעמיד בפני הרץ את אותם אתגרים פחות או יותר, והוא מצידו משתמש באותם הכלים כדי לצלוח אותו. רומן ספיבק, שעשה לא מעט מרוצי אולטרה בחייו, למד שיעור חדש בהרים וכתב עוד דף בסיפור שאינו נגמר על הרץ וההר. סנודוניה 2019, אולטרה מסוג אחר

you are the rite of movement, Its reasoning made lucid and cool, I know It's no improvement, when you move, I move .Hozier

העולם בו אנו חיים נמצא בתנועה בלתי פוסקת. מהרגע שאנו פוקחים את עינינו בבוקר, אנחנו נמצאים במרדף. כל אחד בקצב שלו וכל אחד בכיוון שלו. לעיתים אנו הרודפים ולעיתים נרדפים. לעיתים מדובר במרדף ממושך ולעיתים במרדף בזק. לא משנה כמה מהר נרוץ, איננו יכולים להימלט מהעובדה שלרוב אין לנו שליטה על מרדפים אלה. אנחנו מנוהלים. כעת, דמיינו קפסולת פלא שהיתה שמה קץ לכל זה ומחזירה את השליטה בקצב חיינו…לידינו. ובכן, בעוד שאין תרופה כזאת יש לפעמים חוויות כה עמוקות ומטלטלות שמוציאות אותנו מצויידים בסט כלים ייחודי ומאפשרות לנו להפוך בעצמנו לקפסולה הזאת. אני מזמין אתכם ל-ULTRA TRAIL SNOWDONIA. האירוע שאחריו השקפת עולמי השתנתה.

על פניו, "הנתונים היבשים" לגבי אזור סנודוניה הינם צנועים למדי בהשוואה לפסגות האלפים והפירנאים. הר סנודון החולש על השמורה מתנשא לגובה של כ-1,100 מטרים. העמקים והוואדיות צונחים לגבהים של כ-100 מטרים מעל פני הים. ממש כמו הטופוגרפיה של אזור הגליל העליון והר מירון. ובכן, במציאות התמונה שונה מאוד. המסלול מורכב מפסיפס של תוואי שטח מגוונים מאוד, הנעים בין שבילי טיילים נוחים ואפילו דרכי עפר ואספלט ועד למעברי סלעים טכניים והרריים שמחייבים שימוש בידיים ומיומנות טיפוס בכדי לצלוח אותם. הירידות המשופעות יכולות להגיע לזוויות כה קיצוניות, עד שההליכה בעלייה או בירידה עלולה להפוך לזחילה מהוססת, וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על מעברי שדות בוציים, התמודדות עם רוח פרצים פתאומית וניווט על מצוקים בערפל בלילה. בקיצור, כל הרכיבים לחוויה קיצונית ובלתי נשכחת.

זה המקום בו אני בדרך כלל מתחיל להתפייט על אופי המסלול והמקומות שהוא עובר דרכם ומחבר אתכם הקוראים לקו הזינוק ולאירוע עצמו. בסיפור שלפנינו אני מרגיש שזה לא יתאר את האזור בצורה הולמת. בחוויה שלי, בכל אולטרה, כמו כל אירוע מכונן אחר בחיים, הזיכרון של ההגעה לאירוע והרושם הראשוני מהמראות החדשים עוטפים את המסע שאני עתיד לעבור ככריכה מהודרת של ספר. הסיפור הזה, אם כך, צריך להתחיל אחרת.

במרחק של כשעתיים וחצי נהיגה ממנצ'סטר שוכן פארק רחב ידיים ומרהיב ביופיו. השלטים באזור וגם אלו המובילים אליו כתובים בשפה הוולשית, שנראה כאילו הושאלה מסיפורי אגדות רק בשביל לשבור את לשונו של כל תייר שינסה לבטא אותה. במקום זה, הכפרים הקטנים מתמזגים ביערות העבותים ובשדות החיטה ופרחי הבר האינסופיים. ההרים המסולעים והתלולים משקיפים מעל כשליטים שמפקחים על תנועתנו באזור, ומזג האוויר יכול להשתנות כהרף עין משמש מחייכת לסופת רעמים.

זהו אזור צפון וויילס. המקום ממנו עשויים חלומות אולטרה (וגם הסיוטים) של שוחרי שטח רבים, אך מעטים מכירים אותו. זה האזור המשמש לאימונים הקשים ביותר של היחידות המובחרות של אנגליה ולבסוף, זה האזור שאיש אמיץ ומלא חזון בשם Michael Jones, מלווה בצוות מתנדבים מסור, איגד אוסף שבילי הרים וחיבר אותם לרצף בצורת שמינייה. יצירה באורך של כ-175 ק"מ עם טיפוס מצטבר של כ-10,000 מטרים. יצירה שאמורה לקחת לכל מי שמקבל על עצמו את האתגר עד 50 שעות. ללא ספק אחד האירועים הקשוחים באירופה ועם זאת, ללא ההמולה וההמוניות שמאפיינת אירועים מבוקשים ומרכזיים. הסיסמה של האירוע היא "Beautiful beyond belief, savage beyond reason" והלך הרוח בקו הזינוק ובכל התחנות הוא של חוויה משפחתית ואינטימית.

המסלול הוא מרהיב עד לרמה של קשיים בדיבור ולעיתים הוא כה קשה ואכזרי עד שזה נראה שעוד רגע נולדים מחדש ולומדים לדבר שפה לא מוכרת…אך כולם מסביב עושים לילות כימים בשביל לעזור לנו, המשתתפים, לגלות את השביל המדהים הזה. על אותו השביל אנו עתידים להשאיר הרגלים וספקות שאפיינו אותנו כשהגענו לכאן, ולמצוא שלל תובנות ולקחים איתם נחזור הביתה. כמה מאיתנו, פחות ממחצית ליתר דיוק, יזכו גם להגיע לקו הסיום. ברוכים הבאים ל-UTS100.

שלב ראשון: אני נגד השטח

הימים לפני אירוע אולטרה גדושים בהכנות לוגיסטיות ובעיקר מנטליות. גם אחרי שכבר השתתפתי באירועים מרכזיים בשנים האחרונות, המתיחות וההתרגשות לא פוחתים. הידיעה שלפנינו מרחק עצום על הרגליים בשטח לא מוכר מוסיפה לכך. אני גאה בעצמי על כך שגררתי את אחי מיכאל לחלוק איתי את החוויה הזאת, ויחד עם זאת אני דואג לו. לא שיש לי ספק ביכולתו אלא פשוט דאגה בסיסית ומגוננת של אח גדול… דאגה שלא תעזוב אותי גם במהלך האירוע.

אנחנו מתארחים אצל חברי היקר הקולגה למקצוע, גיל קרמר בביתו בפרברי מנצ'סטר. גיל הוא איש אולטרה וותיק והוא התחייב להקדיש את הסופ"ש הקרוב לליווי ותמיכה שלנו. זה ללא ספק נותן יתרון לוגיסטי וכמובן מנטלי. בערב שלפני אנחנו עושים קניות מזון לקראת האירוע. גיל ניגש לאחד המדפים העמוסים ושולף משם מספר שקיות קטנות ובהם בשר מיובש ומומלח. "זה יהיה רעיון טוב" הוא זורק לעברי בקריצה. מעולם לא טעמתי בשר מיובש…אבל גם מעולם לא רצתי למעלה מ-26 שעות בהרים. זה זמן טוב לתת אמון בידע שסביבי.

ארוחת הערב העשירה והממלאת של אישתו עושה פלאים ועוזרת לנו להירדם דרך מסך הציפייה וההתרגשות. הנהיגה הארוכה לוויילס עוברת בקלות יחסית כשהנוף מתחלף מהאורבניה של העיר אל קו החוף דרומית מליברפול ומשם כאמור, אל מרבדי ההרים האינסופיים. עננים כבדים מלווים אותנו בדרכנו לקו הזינוק בעיירה הקטנה LLANBERIS. מדי פעם טפטוף גשם מעורר בנו אי נוחות מסויימת ואז העננים כמעט ומתפזרים סמוך להגעתנו לחניון הזינוק.

תהליך הרישום יעיל וחברותי. האנשים שסביב נוחים להיכרות ושיחה ומסבירי פנים. כולם דרוכים ומוכנים לתדריך. כ-10 דקות לפני התדריך, כאילו במטה קסם, מגיע ענן משום מקום ועושה לכולנו תצוגת תכלית של ממטר וולשי חזק ומהיר ואז מתפוגג כאילו לא היה. זה משמש כתזכורת שאנחנו לקראת אירוע שבו אחד הדברים הצפויים זה המימד הלא צפוי.

מייקל והמתנדבים סופרים לנו לאחור ומזניקים אותנו מתוך העיירה לכיוון הר סנודון. אנחנו עתידים לעבור על פסגתו שלוש פעמים במהלך האירוע, כשכל פעם אנו עולים מכיוון אחר שמשנה את אופי ותוואי העלייה. אני מתנהל בנוחות יחסית וצולח את העלייה הראשונה בקלות יחסית. הראות מפסגת ההר מדהימה וחושפת את כל הרכסים שסביבנו יחד עם קו החוף צפונית ומערבית לנו. כבר בירידה הראשונה אני מגלה את האופי הטכני של המסלול. האבנים רטובות בחלקן ואי אפשר לצפות איזו מהן תהיה מחליקה. אני מזכיר לעצמי שוב ושוב לקחת הכל לאט ובטוח. עוד מסע ארוך לפנינו.

הקיטועים הבאים אינם מתאפיינים בהרים גבוהים אבל כן במתלולים ומעברים בוציים. גם החום היחסי בצהרי היום, יוצר תחושת תשישות בטרם עת. אני מתוודה בפני גיל, שפוגש אותי בתחנה השלישית, שאני די גמור אך בתוכי אני שומר על קור רוח בידיעה שתחושות אלה תמיד יכולות להשתנות לכל כיוון ולכן יש לקחת אותן בערבון מוגבל. התכנון המקורי שלי הוא לסיים את הקיטועים "הפשוטים" יותר ולהגיע לתחנת ההזנה הרביעית (51 ק"מ) לפני החשכה. אני עומד ביעד זה בקושי, לוקח את הזמן בתחנה, לובש את מעיל הגשם והכפפות, כי אני כבר מתאר לעצמי מה צפוי לנו בלילה בפסגות. ממלא את עצמי במרק חם ויוצא אל ההרים שכבר הספיקו להחשיך. רגע לפני שאני יוצא, אחי נכנס לעמדה ומברך אותי לשלום. זה נותן לי זריקת עידוד וכוח בדרכי לעלייה התלולה.

במהלך הקיטוע הבא אני למד לראשונה על האופי האמיתי של האירוע הזה. סדרה של מצוקים, דרדרות ומעברים מסולעים ומשופעים, מקבלים את פני בקו רכס שלא נגמר. חלק מסימוני המסלול רחוקים אחד מהשני ונמצאים על גבי סלעים מה שהופך את ההתמצאות על המסלול בתנאי לילה למאתגרת למדי. הירידה התלולה והארוכה אל התחנה החמישית מורכבת מאוסף של בולדרים בין מפלים וירידה בסדרה של מתלולים כמעט ומאונכים, לעיתים בלי סימון נראה לעין. בקושי עברתי שליש מהמסלול אך זה נראה שבינתיים השטח מוריד אותי על הברכיים. זה מאבק שלא אוכל לנצח בו בדרך זו. אני חייב לשנות את הגישה שלי.

שלב שני: אני נגד עצמי

גיל מחכה לי בתחנה הבאה. עברו למעלה מ-12 שעות וכ-65 ק"מ מתחילת המסע. העייפות מורגשת היטב ברגליים וגם בקושי להכניס מזון. עם זאת, השיחה הקצרה שאני מנהל עם גיל והמתנדבים רוויית הומור וחיוכים. אני מזכיר לעצמי שאני במקום טוב מנטלית וגיל מלווה אותי מהעמדה מספר דקות אל תוך הלילה והעלייה הקרובה.

"אני הרבה יותר סקרן ומרותק מהאזור הזה מלתת לעייפות ולכאב להשתלט עלי" אני משנן לעצמי "זה היכן שחיפשתי להיות, לחקור את עצמי על הקצה". אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שאני באמת רוצה את זה ושקצב ההתקדמות שלי בינתיים הוא בהחלט לפי התכנון. תוך כדי העלייה המפרכת, אני שומע קולות התנשפות מאומצת מאחור. זה בהחלט נראה שהרץ שמאחוריי עושה כל אשר ביכולתו בשביל להשיג אותי עד סוף העלייה. סמוך לפסגה אני מבחין בענן רחב ידיים שמכסה את המשך דרכנו, ובדיוק אז אותו רץ מקבל את מבוקשו ומיישר איתי קו. אני מברך אותו ומחמיא לו על הקצב והמאמץ המרשים. "לא היתה לי ברירה", הוא עונה לי במבט מיואש. "הבנתי שצפוי ערפל כבד בהמשך השביל ואין לי מסלול על השעון. אני מקווה שלך יש, כי זאת התקווה היחידה שלנו להגיע לתחנה הבאה…".

ההימור שלו השתלם לו. מובן שגם לי היה כיף לקבל פרטנר לשיחה בזמן שאנחנו מדלגים על סלעים ומצוקים בערפל כבד ומוצאים את הסימונים המרוחקים אחד אחרי השני. התחושה היא כמו הליכה בתוך חלב ולמרות שהירידה הבאה היא תלולה ומסוכנת, אנחנו מייחלים לבואה, ובאמצע פילוס דרך בין דרדרות סלעים ומדשאות אנחנו מבחינים באורות הרחוקים של התחנה הבאה ומשם לקיטוע האחרון עד לנקודת האמצע. רוח קפואה של בוקר מצננת אותנו בפסגה הבאה והזריחה חושפת נוף משופע במיוחד שמתחלף בשדות של לוחות סלעים במעבר בתוך מחצבת ענק חזרה אל העיירה LLANBERIS.

נקודת האמצע הינה בעצם צריף של בסיס טירונים שהוסב לתחנה. שם מחכה לי גיל וגם תיק ההחלפה המיוחל. השעון מתחבר למטען, הבגדים, הנעליים והגרביים מוחלפים במהירות. אני מחליט לנסות את הבשר המיובש יחד עם המרק העשיר והטעים שלהם. אני מסיים את כל הקופסה כהרף עין. סימן טוב. לפי תכנון הזמנים אני אמור לשקול עצירת שינה במקום אולם מבט אחד במתחם השינה אליו הוזרם אוויר חם בשרוול מעורר אצלי חשש. הרושם שלי הוא שאני פשוט לא אצליח לגייס כוחות להמשיך לאחר שינה במקום כה חמים ונעים. זו מלכודת דבש.

תוך פחות מחצי שעה גיל מלווה אותי ליציאה מפאתי העיירה. אני מתחיל את ההקפה השנייה מלא מוטיבציה ובידיעה שאחי בתנועה מתמדת מספר שעות מאחוריי. במעלה הראשון אני שוקע בדיון מדיטיבי עם כפות רגלי ששורפות וכואבות אחרי יותר מ-20 שעות תנועה. אני מבקש מהן לשתף איתי פעולה במסע הזה ולהעביר את הכאב ל"מדור האחורי". אני חוזר על הבקשה המוזרה הזאת מספר פעמים תוך כדי תנועה ולאחר הירידה הראשונה אני נוכח לדעת שהכאבים הולכים ופוחתים, ואני ממשיך בקצב יציב ומהיר אל תוך העיירה הסמוכה ואל התחנה שמחכה לי בפאתיה. הקיטוע שאחריו עובר אפילו יותר חלק. אין ספק שהחוסן המנטלי והנחישות שלי משחקים תפקיד חשוב בהתקדמות בשלב זה. המסלול הוא קשוח ומשופע אך מתגמל בנופים יוצאי דופן ושבילים מדהימים.

לאחר כ-113 ק"מ ולמעלה מ-24 שעות אל תוך האירוע, אני מוצא את עצמי בפעם השנייה למרגלות הר סנודון. העלייה היא לא טכנית אך עם 950 מטר טיפוס על פני 6 ק"מ – אין ספק שהיא מתישה פיזית ומנטלית. אני יודע שהמשבר הבא שלי הוא מעבר לפינה. אני פוגש את הפקחים המתנדבים של האירוע בראש ההר, ומבטיח להם שאחזור אליהם בפעם השלישית לפני שהשמש תספיק לזרוח. ההכרזה הזאת מצליחה לייצר אצלי מספיק אנרגיה בשביל לרדת מצידו השני של ההר, שם, כמו מלאך שומר, ממתין גיל עם אינסוף סבלנות, הומור בריטי וכמובן, הבשר המיובש שבשלב זה כבר הפך בעיני למטעם יקר ערך. אני יודע שהמשבר הבא ייתרחש בקטע הקרוב, הנחשב לקטע הקשה ביותר במסלול. איך אוכל לנצח במאבק הבא? איזה כלים נשארו לי? אני לא נותן לגיל לראות את החששות שלי. הוא הרי עושה לילות כימים כדי שאחי ואני נגיע לקו הסיום. אני נותן אמון בתהליך המנטלי שאני עובר בהרפתקאה הזאת וממהר לצאת לדרך.

שלב שלישי: התמזגות

נראה שבשביל לייצר את הקיטוע הבא, הוולשים לקחו כל אלמנט טכני שקיים בארסנל ריצות ההרים, וערבבו את הכל לקוקטייל מרוכז של 15 ק"מ, הכולל סדרה של טיפוסים משופעים במיוחד ומעברי רכסים ומצוקים מסולעים שלא נגמרים. וכל זה פוגש אותי החל מהשעה ה-28 של האירוע. אני מצפה שהקושי והכאב יגיעו לסף חדש ויאלצו אותי להלחם על המשך צעדיי בכל עלייה, אך מצבי המנטלי פונה לכיוון אחר. פעם נוספת הגישה משתנה והפעם למקום לא מוכר. אני מרגיש מאוד…נוכח. עם כל קילומטר זה הולך ומתבהר. אני כבר לא אתלט שנלחם בתוואי השטח המאתגר וגם לא פורץ גבולות מנטליים במאבק מול עצמי. אני כבר לא נאבק. אני ההמשך של הדשא והבוץ. אני הקצה של הצוקים והסלעים. אני והשטח מאוחדים עכשיו והתנועה שלי במרחב היא טבעית כמו הרוח שמלטפת את שדות הפרחים בעמק שמתחתי.

לכם, הקוראים שורות אלה במשרד ממוזג, זה נשמע הזוי ותלוש מהמציאות ובמציאות היומיומית זה אכן כך. אבל שם, בעליות התלולות, הכמעט אנכיות ועם 140 ק"מ ברגליים, זה הפך להיגיון מסוג חדש. גם רוח הפרצים הקפואה על ראש המצוק האחרון לא מוציאה אותי משלוותי. אני מרפה מהמאבק והופך בכך למנהל הכי יעיל של עצמי.

גיל מפתיע בפעם נוספת כשהוא מחכה לי עם פיצה שהוא הצליח להשיג באזור הנידח הזה. אני מתלבש ומתכונן ללילה השני של האירוע. החששות עזבו אותי ולמעשה כל הסחות הדעת האחרות גם. כל מחשבותי מרוכזות בקיטוע הבא שאמור להיות שטוח יחסית אך ארוך למדי. הלילה השני מביא איתו חוויה שלא חוויתי מאז ימי כחייל קרבי. הזיות. המוח מפליג למחזות אחרים. הסלעים הופכים לאנשים ולחיות, ואני מוצא את עצמי נרדם תוך כדי ריצה מספר פעמים. אבל אתם זוכרים שהמקום המנטלי בו אני נמצא הוא אחר. זה ברור לי מה צריך לקרות עד התחנה הבאה.

אחרי אוכל ומנת קפאין תוך כדי הליכה אני מתחיל להתעורר ויחד עם זה מתעוררת גם הדאגה לאחי, כשאני מדמיין אותו נאבק בקיטוע התלול הקודם. אני מחיש את צעדי אל תחנת האוכל האחרונה וכשהם שואלים אותי לשלומי אני יורה לעברם שאני חייב לדעת את מיקומו של אחי. אני נרגע רק אחרי שמודיעים לי שהוא בדרכו לתחנה שבה מחכה לו גיל עם הפיצה.

הטיפוס האחרון אלים, אפילו אלים מאוד. כפות הרגליים שלי חוזרות לכאוב אך אני מגביר קצב וממשיך להלום עם המקלות על פני הסלעים והדרדרות. הטיפוס המאונך (סקראמבלינג עם הידיים) במעלה הר סנודון מקבל מימד חדש על רקע הפס האדום של האופק שמסמן את ראשית הזריחה. פעם נוספת אני מוצא את עצמי מוביל דבוקת רצים קטנה הכוללת בתוכה גם את אותו האחד שהובלתי בערפל בלילה קודם. הרגעים האחרונים לפני הפיסגה מוציאים מכולנו פרץ התרגשות ומילות תודה על עצם ההשתתפות במסע אדיר כזה. המתנדבים בראש הפסגה מקבלים את פנינו ואני מזכיר להם שעמדתי בהבטחתי לפגוש אותם שוב. מכאן נשארה לי רק הירידה לסיום. זה שלי.

סמוך לצומת השבילים שמפנה אותי אל קו הסיום ממתין לי גיל, ערוך להזדחל איתי עד קו הסיום. אני לא מפסיק לרוץ והוא מופתע מעט מהקצב שלי אחרי למעלה מ-41 שעות על הרגליים. אנחנו חוצים פארק קטן ומקסים בדרכנו אל הכביש שעולה אל השער המיוחל. כמנהגי באירועי אולטרה, אני מקדיש את הקילומטר האחרון למיון כרונולוגי של כל הזכרונות שצברתי על המסלול. יש כל כך הרבה שאני מרגיש איך הכל מציף אותי עד למחנק של דמעות בגרון. בתזמון מושלם גיל שולף מצלמה ומתעד את דרכי לקו הסיום. "איזה חלק הכי אהבת בכל זה?" הוא מראיין אותי תוך כדי "הכל!" אני עונה עם חיוך מבעד לדמעות. המתנדבים מושיבים אותי על כסא ומוזגים לי בירת Ale מקומית משובחת. אני מתקשה להכיל את עוצמת החוויה ועונה לאט על השאלות שיורים עלי. הנצחון שלי יושלם כ-4.5 שעות מאוחר יותר כאשר אחי יחצה את קו הסיום בחיוך תשוש. אלה הם רגעים של שלמות וסיפוק עמוק שיהדהדו בנו עד קץ הימים.

זה לא יכול היה להיגמר אחרת. אהבתי הכל כי הרגשתי מחובר להכל. אני הכלתי את השטח האכזרי והמרהיב הזה והוא הכיל אותי, ואיפשר לי להשלים את היצירה שלי בצורה הטובה ביותר שהייתי מסוגל לדמיין.

תמיד האמנתי שבשביל להתנהל נכון באירוע אולטרה יש לשלוט בכמה שיותר נתונים. הניהול העצמי, כך חשבתי, הוא במיטבו מתוך עמדה של ידע וכוח, פיזי ומנטלי. המסע הזה לימד אותי אחרת. כאשר העייפות מצטברת, הקושי הטכני אינו מרפה, והמשברים המנטליים גולשים למחוזות לא מוכרים, המפתח לניצחון נמצא בחיבור עמוק לחוויה שלפני. חיבור כה עמוק עד שראיתי את עצמי כהמשך בלתי נפרד של השטח. הרגשתי את זה בי. ידעתי שזה כך…והרפיתי מכל התבניות הפיזיות והמנטליות בהם נאחזתי עד כה. במצב זה יכולתי לנהל את הדרך שלי בצורה אופטימלית.

זה לא סוד שבבסיס האני מאמין שלי נמצאת ההבנה שכל כלי מנטלי הנרכש באולטרה ניתן ליישום מוצלח בחיי היומיום. זאת תכלית מרכזית שלשמה אני יוצר את מסעותיי. אני מקווה שהצלחתי להעביר לכם את החוויה והמסר בדרך הכי מאפשרת ועוטפת. אני אסיר תודה על כך שהתהליך הזה נוכח בחיי. אני מקווה שהסיפור הזה ישכנע רבים מכם לצאת לשטח ולחקור את מה שיש לו להציע לכם. יש סיכוי טוב שהתהליך הזה יהפוך אתכם לרצים טובים יותר, מנהלים מוצלחים יותר וככל הנראה אנשים יוצאי דופן.

רומן ספיבק, בעלים ומאמן בקבוצת summit. רץ שטח ואולטרה מרתון מ-2010 ופועל לקידום התחום בישראל.

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.