הוא רץ מאוד לא שיגרתי, לא בדרך שהוא רואה מרוצים ולא בדרך שהוא מתאמן אליהם. תפסנו את אחד הרצים המובילים בסובב עמק, לראיון על המרוץ שלו והדרך לשם. הוא ביקש להישאר בעילום שם

מה גרם לך להירשם לסובב?

הסיפור שלי עם סובב עמק התחיל לפני קצת יותר משלוש שנים, ובעצם אז התחילה ההיכרות שלי עם עולם הריצה. לפני שלוש שנים, נתקלתי ברשת חברתית באירוע של סובב עמק, נכנסתי לאתר הרבה אחרי שההרשמה היתה סגורה. פניתי במייל לשי חזן, שחזר אליי והציע לי להחליף ערכה של רץ אחר שלא יוכל להשתתף. לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים וביקשתי שירשום אותי ל-61 ק"מ. עד אז לא הכרתי ברגליים מרחק של חצי מרתון. באותה תקופה רצתי פעם-פעמיים בשבוע 5-8 קילומטר. מעבר לכך, מהמועד שבו נרשמתי לא נותר כלל זמן להתאמן, שכן זה היה בסמוך מאוד למרוץ, אבל זכרתי מהצבא ש"הכל בראש".

ביום המרוץ נסעתי לצפון עם עוד רצים, ששאלו אותי איזה מסכמת עשיתי. אמרתי להם שאין לי מושג מה זה מסכמת. בריצה עצמה, רצתי יחסית יפה את ה-30 ק"מ הראשונים מבלי לאכול שום דבר בתחנות. לקחתי רק מים, (לא כפי שצריך להתנהל במרוץ כזה), עד ק"מ 35 שבו נתקלתי בקיר (לא קיר פיזי מאבן, אלא יותר כמו קיר ברזל ברגליים) כזה שמנע ממני אפילו ללכת. רק אחרי כמה דקות העסק התחיל להשתחרר וסיימתי את ה-61. מהסיפור הזה הבנתי שאמנם "הכל בראש", אבל הרוב ברגליים. וצריך לבנות את הרגליים, ובכלל להבין איך ניגשים לריצה כזו.

לפני שנה נכנסתי לתקופה של בנייה, בתשעה ימים רצתי מעל 300 ק"מ ו-20,000 טיפוס ברכס המון בלאן שבגבול שוויץ-צרפת, ורציתי לאחר התקופה הזו לרוץ את ה-100 ק"מ בסובב. אירוע מצער מספר ימים לפני המרוץ, לא איפשר לי להשתתף בשנה שעברה, ולכן השנה זו היתה עבורי סגירת מעגל אישית עם המקום שבו הכול התחיל, ועם הסיפור האישי לפני שנה. 

ההרשמה שלך לסובב היתה כמעט ספונטנית. מה גרם לך להירשם ועוד למקצה הארוך ביותר, 166 ק"מ?

רוב אירועי הריצה שאני משתתף בהם הם ספונטניים ובלתי מתוכננים. מי מאיתנו לא אוהב הפתעות?! אני לא מחשיב את עצמי רץ אולטרה, אבל רציתי פעם אחת להרגיש איך מרגיש רץ אולטרה, כשהוא רץ כמה שעות לבד אל הלא נודע.

ומה משך אותך לעשות אולטרה ?

באולטרה יש כמה דברים שמושכים אותי. הנפש משחקת תפקיד משמעותי, וזה לא עניין רק של כושר נטו או מהירות ריצה. יש את השלב שבו כדי להמשיך, את הכוח אתה צריך לחפש עמוק בפנים. 

אולטרה זה כמו לתכנן קרב, אתה לא באמת יכול לתכנן שום דבר, כי תמיד יהיה מה שישתבש, משהו שלא תיכננת. רצי אולטרה אומרים שבאולטרה אתה רץ ממשבר למשבר.

סיימת את המרוץ ב-21 שעות כשהמרוץ הקודם הארוך שלך היה 9.5 שעות. איך עושים קפיצה כזאת גדולה בהצלחה?

אין לי תשובה לזה, וגם אם היתה לי אני לא חושב שזה נכון ללכת בדרך הזו. צריך לבנות את הדברים שלב אחרי שלב, מדרגה אחרי מדרגה. ואם יש מאמן או מישהו עם ניסיון שיעקוב, מה טוב.

רץ שאיתו עשיתי את רוב הסיבוב הראשון במרוץ סיפר לי, שלפני שנה הוא עשה את ה-133 בהצלחה, ורק עכשיו הוא מרגיש שאפשר לגשת ל-166. אני מאוד מעריך את הגישה הזו וחושב שהיא נכונה. צריך להתייחס למרחקים הללו ביראת כבוד.
אצלי הדברים עובדים קצת אחרת, הדינמיות של החיים ושלי לוקחת אותי בדרכים שונות ומרתקות. לא הייתי רוצה שמישהו ייקח דוגמה ממני בעניין הזה. אני אישית קשוב לגוף, ומשתדל לא ללכת נגדו. היו לי ריצות שתכננתי בתחילת הריצה לרוץ מרחק מסוים, לא בהכרח מרחק גדול, ובאמצע הריצה הפסקתי כי הרגשתי שהגוף שלי לא שם. הקשבה לגוף זה משהו שאני שם עליו דגש גדול, בייחוד שאתה רץ בלי מאמן, אתה מוכרח להיות גם זה שמבקר את עצמך.
גם בריצה הזו, אם הייתי מרגיש שזה לא מתאים לגוף, לא היתה לי בעיה לעצור את הריצה באמצע ולוותר על המרוץ. זה אולי הצד השני שלי של הדינמיות – באותה קלות שאני נרשם אני אפסיק אם ארגיש שזה לא זה. הבריאות, מבחינתי, היא לפני הכל, ובטח שלא שווה לסיים מרוץ בכל מחיר. חבל לי לשמוע על רצים שבגלל ריצה אחת שהלכו נגד הגוף, נאלצו להימנע מריצה לאחר מכן לתקופה ארוכה. 

מה היה התכנון שלך לריצה עצמה?

לא תכננתי דברים קודם לכן, ביום הריצה פשוט אמרתי לעצמי שנכון יהיה לרוץ את שלושת הסיבובים הראשונים בקצב נוח, כזה שיאפשר לי להתחיל אחרי 100 קילומטרים ולהגיד לעצמי "ברוך הבא לריצת 66 קילומטרים, עכשיו מתחילה הריצה שלך". וזה בדיוק מה שאמרתי לעצמי אחרי 100 קילומטרים.

ספר קצת על כל סיבוב. מה היו הקשיים, איפה דברים עבדו כמו שצריך?

בפועל את הסיבוב הראשון רצתי מעט מהר מהממוצע הכללי, בהתחשב בכך שמזג האוויר בשעות הללו נוח יותר. כשהייתי בסיבוב הראשון מי שהוביל את המרוץ, יצא חצי שעה לפניי לסיבוב השני. בסוף הסיבוב השני הפער כבר הפך ל-50 דקות, לא היה לי מה למהר כי גם ככה בשישי אני בחופש.

הסיבוב השלישי היה קשה מנטלית, יצאתי אליו בשעה 14:00, והחום עשה את שלו. הקצב כבר לא היה הקצב שרציתי לרוץ בו, אבל אמרתי לעצמי העיקר להיות בתנועה. כמו שאומרים: נוע נוע סוף.

בסיבוב הרביעי התחיל הלילה, והנטייה היא להאט בלילה, הגוף נרדם, אבל אצלי קרה דבר הפוך, הלילה ירד, ואני התעוררתי. אני אוהב שהלילה יורד, אין קולות ורעשים, יש פנס עם תאורה מינמלית, החושים נעשים חדים יותר, ומאלצים אותך להיות מפוקס יותר, מה שגרם לי להיות עירני יותר.

פה גם פגשתי לראשונה לאחר 14 שעות מתחילת הריצה רצים נוספים: את רצי ה-100 הראשונים שהצטרפו בסביבות שמונה בערב ועם חלקם רצתי כמה דקות. המקום השני או השלישי ב-100 קילומטרים היה מקסים במיוחד ורץ איתי זמן ארוך, והציע להתלוות אליי עוד, אבל הפצרתי בו שימשיך ולא יתעכב.

ספר על החלטה שקיבלת במסלול ?

אומרים שהסובב זה מירוץ שטח, אז רצתי עם נעלי סלומון עם סוליה קשה, אבל הרגשתי שכפות הרגליים לא נחות, לקראת הסיבוב הרביעי החלטתי בתחנה הראשית "לבזבז זמן" ולעבור לנעלי הוקה מאך – נעלי כביש עם שיכוך גבוה. החיסרון בהם הוא שיש להם רשת אוורירית ונעימה כי הם מיועדות לכביש, אבל אפשר בקלות לנקוע איתם רגל בשטח. למרות החושך, ומאחר ויצא לי לזלוג בריצות עירוניות עם הנעליים הללו לשטח, החלטתי לקחתי אותם לטיול גם בשטחי סובב עמק. ברגע ששמתי אותם הרגשתי יותר קליל, וכפות הרגליים קיבלו מנוחה.

האם היה לך בראש המיקום שלך במהלך המרוץ? או שהתרכזת רק בעצמך?

לא ניסיתי לנצח אף אחד, או לרוץ יותר מהר ממישהו אחר. התמקדתי בקצב שלי, אני אוהב אירועי ריצה אבל לא תמיד אוהב את הפן התחרותי שבהם, מבחינתי בריצה אני בא ליהנות.

בריצות טיול שאני זוכה להשתתף עם קבוצת VIP אהרון אסולין, שם לא ממהרים לשום מקום, אני נהנה לא פחות ממרוצים. מגיעים למקומות יפים, פוגשים אנשים נהדרים, עוצרים לצלם, אוכלים טוב (תנסו). יש גם ריצות חברתיות נהדרות: "קוקו", "אף אחד לא יבוא", אני שמח שהדברים הללו מהווים חלק בלתי נפרד מעולם הריצה שמתהווה בארצנו הקטנטונת.

מה הרגשת שפיספסת במסלול ?

לצערי לא הספקתי לצלם, והיו כמה נופים יפים. יש כמה מעיינות נחמדים בקרבת המסלול, מערת ריינג'ר, עין ריחניה, ערוץ האולמוסים, עין ששון, עין גחר, עין פרוד. מצד שני יכול להיות שזה היה גורם לי להתעכב ולהיכנס לטבילה קלה, שאחריה מי יודע אם הייתי ממשיך.

מה היית עושה אחרת לקראת המרוץ?

אני דינמי מאוד, בשבוע לפני המרוץ טיילתי וטיפסתי כל יום על הר אחר בחו"ל, לאחר שסגרתי טיסה, ראיתי שיש מרוץ בחו"ל, יום לפני החזרה לארץ. קפצתי על ההזדמנות ורצתי חצי מרתון, ארבעה ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי במירוץ נוסף בארץ וסיימתי עם גביע ושרירים עייפים – שבוע בלבד לפני הסובב.

ידעתי שיש מצב שאשלם על כך מחיר. הרגשתי את השרירים כואבים כבר מתחילת המרוץ, אחרי כמה שעות כל הגוף כאב, אז כבר שוכחים מהכאב ברגליים.

איך נראית שגרת האימונים שלך?

חלק גדול מהריצות שלי לא מתכוננות מראש, ואין לי ממש שגרה. לפי העומס במהלך היום אני מחליט אם אני אספיק לרוץ הערב. ביום חמישי בערב אני מחליט אם בכלל לרוץ ביום שישי בבוקר "ארוכה" כנהוג אצל הרצים או פשוט לוותר ולישון. למדתי בזמן הקצר שאני בעולם הריצה, שחשוב שהריצה תהיה נדבך נוסף על החיים שיש לנו, ולא שהריצה תבוא על חשבון החיים עצמם. קל מאוד להתמכר לריצה, אבל התמכרות, ככל התמכרות, יכולה לעבור את גבול הטעם הטוב. חשוב למצוא את האיזונים הנכונים בחיים, בסוף כמעט כולנו חובבי וחובבני ריצה, וזה לא העיסוק שלנו, רק תחביב. 

איך התכוננת לסובב ?

לא התאמנתי במיוחד לסובב. בהכנות שלי יש רק 2 ריצות ארוכות של 50 קילומטרים שביצעתי ביולי, מאז הריצות שלי היו למרחקים קצרים יותר, עקב נסיעות לחו"ל.
בשבוע של החגים, 3 שבועות לפני המרוץ, התפנה לי זמן ורצתי באותו שבוע 246 ק"מ. זה מבחינתי היה אישור לקראת הסובב. אני יודע שזה לא מספיק ולא ככה צריך להתאמן אבל בנסיבות האישיות זה מה שהספקתי.

מבחינת ציוד יש משהו שעזר לך ?

אני נוהג לרוץ בלי ווסט ריצה, למרות שיש לי שניים בבית. אני רץ עם חגורת בד פשוטה ב-20 שקל שקניתי ב"עליאקספרס" (אין לי מניות שם). דחפתי כמובן את כל ציוד החובה שם, אבל שום דבר מעבר לכך.

מבחינת תזונה, מה עבד לך ומה לא?

לא היה לי פרוטוקול תזונה מסודר, אולי כשיהיה לי מאמן אגיע גם לזה. ידעתי שצריך לדחוף קלוריות. לפי השעון שרפתי מעל 10,000 קלוריות ביום הזה, וידעתי שצריך להכניס מה שאפשר ובהדרגה. אכלתי מה שהיה בתחנות מבלי להתעכב יתר על המידה. כידוע הצבא צועד על קיבתו וגם רצי אולטרה. שאלתי בהומור מדי כמה תחנות איפה התחנה של החביתות כי הגיעה השעה לארוחת בוקר, והפנו אותי לתחנה הבאה. בצהרים שאלתי איפה התחנה של השניצלים, ושוב הפנו אותי לתחנה הבאה רק בסוף המרוץ השתכנעתי שמעולם לא היו כאלו תחנות. לשמחתי באף שלב לא הרגשתי כיווץ של שרירים, או חוסר אנרגיה.

איך הסובב ביחס לשנים קודמות ?

הבנתי שהמסלול השתנה ונוסף עוד קצת טיפוס ביחס לשנים קודמות. אני יודע ששי חזן עשה הרבה בשביל שהמותג הזה שנקרא סובב עמק יצליח.

אני יכול להגיד מהחוויה האישית שלי שהיה מענה טוב. הסימונים היו במקום ולא חסכו בסימון, היו רכבי הפקה לפיקוח, והרבה מאוד אנשי רפואה על המסלול. התחנות הזנה היו טובות, הפרסים מכובדים.

על המתנדבים ומצב הרוח החיובי שהביאו למסלול אפשר לדבר הרבה בנפרד, זה משמעותי באולטרה, כשלפעמים אתה רק מדלג מתחנה לתחנה.

מה היעדים הבאים שלך?

בשלב ראשון אחכה שהאבק ישקע לפני שאתכנן הלאה. אין לי מאמן, ספונסרים, חסויות, או תוכניות, כך שלא נדרשתי להגדיר יעדים רחוקים, אבל האהבה שלי היא למסלולים טכניים בשטח, למרות שהם מהווים אחוז קטן מהריצות שלי בפועל, מאחר והם דורשים התארגנות, בטח כשמדובר על ריצות בחו"ל.

מה אתה אוהב בריצה ?

הפשטות שבריצה. הריצה היא פעולה פשוטה, לשים נעליים ולרוץ. הריצה גם הופכת אותך לפשוט. לפעמים צריך לשחרר את המחשבות שמתרוצצות בראש במהלך היום, ולראות את המציאות בצורה קלילה יותר ומשוחררת יותר. ריצה יכולה להוות מדיטציה, יש ריצות שהן מפגשים חברתיים, ולפעמים זה כלי להוריד במשקל, מסתבר שגם תמונות יכולות להיות עוד מניע לריצה.

מה אתה מאחל לעצמך אחרי הזכיה ?

כולנו אוהבים לזכות, אבל זה לא העיקר. כשאני רואה את יאיר ישראל בגיל 75 רץ 166 קילומטרים ואני רץ איתו באותו מקצה, אתה קולט איזו זכות זו ! אני רק יכול לקוות שאגיע לגיל הזה אוכל לזכות גם לרוץ גם עשירית מזה.

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.