ליאת נתנאל, אחת מרצות האולטרה המובילות בישראל, סיימה באוקטובר האחרון מרוץ של 100 מייל בקרואטיה. על מספרים, מלווים שהם חברים, אקרובטיקה על עצים באמצע הלילה וריצה על אדים, בכתבה הבאה

"תדמייני את הרגע הזה…"
יום רביעי, 18.10.17, שעה 18:30
סופסוף הגעתי לקרואטיה עם אייל (חבר יקר שגם היה חלק מצוות הליווי שלי במירוץ ו"צוות" התמיכה והטיפול אחריו). אמנם קרואטיה לא מאוד רחוקה אבל עצם ההגעה למקום שבו אני עתידה להשתתף בתחרות היתה מרגשת. הגענו לאומיש (Omis), עיירת חוף קטנה שניכר שכבר חלפה "העונה החמה" בה, ויש מעט מאוד אנשים בעיר. ממש היה ניתן להרגיש את ההבדל בין אולטרה מרתון מתוקשר לבין אולטרה מרתון מקומי ואינטימי: בעוד הראשון מלא בניצוצות התרגשות ברחובות וכל מי שרואים הוא משתתף פוטנציאלי או מישהו שמלווה ספורטאי, בתחרות מקומית מדובר על משהו קטן, עם מעט אנשים שממש לא מפריע או מפר את השקט המקומי.

החורף כבר עומד בפתח ומדובר בעיירה ש"חיי לילה" זה מונח שפשוט לא קיים בה, וכבר בשעה 18:30 הכל חשוך ואין נפש חיה ברחוב. מאחר ובלאו הכי הגענו יומיים לפני התחרות, העברנו את הערב בישיבה במרפסת. קשה להסביר את המערבולת הרגשית שחווים לפני תחרות כזו. מדובר על תחושה מתמשכת של רכבת הרים שמצד אחד מטיסה את ההתרגשות לשמיים ומרגישים שרק רוצים להתחיל לרוץ, ומצד שני יש תחושה של פחד משתק עד כדי חנק נוראי ובכי. ברגע שאני נכנסת למערבולות של פחד, הראש שלי הופך להיות כמו במה אפלה של שדים מסוגים שונים שלא מפסיקים לנאום, אחד אחרי השני, ביחד ולחוד, ולכל אחד יש את הטיעונים שלו לכמה אני לא מספיק טובה ולמה אין לי סיכוי. מרוב שזה כל כך עוצמתי, היה לי קשה לדבר באופן שקול ונורמלי וזה תורגם לדיבור בקצב של 180 קמ"ש ובכי לסירוגין. יש איזה קול שחוזר לי בראש כמו שיר גרוע ואומר: "מה הפריע לך לרוץ בפארק הירקון, בשעות היום, 10 ק"מ?! למה ללכת על הדבר הכי מופרע?!"

אחרי שסיימתי עם רכבת ההרים והבכי שלי, אייל הסתכל עליי ופשוט אמר: "תדמייני את הרגע הזה, שאת מגיעה באמצע הלילה לקו הסיום. לא יהיו שם זיקוקים, לא יהיו מאות אנשים, זה יהיה רגע הניצחון הפנימי שלך על השדים הפרטיים שלך".

22 שעות לזינוק

היום שלפני התחרות היה יום של סידורים וארגונים. נסענו לעשות סיבוב באיזור כדי לראות את התחנות המרכזיות שבהן אייל ותמר יחכו לי. סוג של הכנה מראש וגם הזדמנות לראות קצת את האזור ולא בריצה.

סביב השעה 17:00 נסעתי לאסוף את מספר החזה שלי ולקבל שקיות לארוז בהן את הדברים לתחנת האמצע. הניסיון שלי במירוצים בחו"ל היה בעיקר במירוצים גדולים ועמוסים ואני רגילה שכל "תהליך החיול" הזה לוקח הרבה זמן כי יש הרבה מתחרים. פה, בגלל שמדובר במירוץ שכונתי, כמעט של "חברים בלבד", זה לקח בדיוק 7 דקות. וכך, 22 שעות לפני המירוץ אני כבר ערוכה ומוכנה (ברמה הטכנית) ומנסה להבין איך אני הולכת להעביר את הזמן שנותר עד הזינוק.

קדימה, מתחילים!

איכשהו הצלחתי לישון בלילה וכשהתעוררתי בבוקר ניסיתי להישאר במיטה כמה שיותר זמן. בכל זאת, ידעתי שהפעם הבאה שאני אגיע למיטה תהיה עוד 40 ומשהו שעות(!). הגענו למתחם הזינוק והיה מעניין להביט באנשים מסביב: פחות מ-100 איש זינקו למרוץ כאשר היתה נציגות מכובדת ממדינות שונות מסביב לעולם. עד כמה שהיה בולט השוני התרבותי מאחד לאחד, היתה תחושה של "שותפות גורל" בין כולם. סוג של: כולנו מטורפים מאותו הסוג  אז בעצם אנחנו לא מטורפים כלל.

ביקשת טריאתלטים כצוות ליווי – קיבלת מירוץ נג"ש

התחלתי לרוץ. היו לי מחשבות משעשעות בראש שזה ממש מוזר להיות בתחילתו של מסע כזה. השעה 15:00 בצהריים של יום שישי ואני יוצאת למסע בידיעה שצפי הסיום שלו הוא יום ראשון בבוקר. מהר מאוד נכנסתי לקצב נוח שהיה מותאם לתנאי השטח: איפה שהיה אפשר לרוץ, רצתי ואיפה שהיו טיפוסים ושיפועים הלכתי מהר. תוך כדי תנועה הכרתי זוג אוסטרלים ועוד כמה אנשים מקומיים שהשתתפו במירוץ הזה גם בשנה שעברה. כבר בשלב הזה הם אמרו לי: "אל תרוצי מהר מדי. החלק הקשה הוא ב-100 ק"מ". חשבתי לעצמי, "אהה ברור! כי מי בכלל מצליח לחשוב עכשיו על הנקודה של ה-100 ק"מ?!".

תוך כדי תנועה, לאחר טיפוס קשה ומעצבן הגעתי פתאום לנוף עוצר נשימה: משום מקום נפרש מולי הים ללא שום הפרעה. בלי לחשוב פעמיים קראתי "וואו" ומסתבר שזה היה כל כך חזק, שמי שהיה לפניי הסתובב לבדוק מי צועק ככה. הרגשתי הכי ברת מזל שיש לי את היכולת להגיע למקומות כל כך יפים ומיוחדים וחשבתי לעצמי: "אני מטורפת שאני רצה בהרים?! מטורפים אלו שלא עושים את זה!". עברתי את התחנה הראשונה והשנייה במהירות והרגשתי שאני ממש על הגל.

לאט לאט ירד החושך אבל הייתי ערוכה לזה. ידעתי שיש לי 2 לילות לפניי וזה האתגר האמיתי שלי. הסתכלתי על השעון בשעה 18:30 ואמרתי לעצמי: "ליאת. יש לך עכשיו 12 שעות כאלה. זה מיני אולטרה בתוך האולטרה". יצאתי מהתחנה השנייה לשלישית כאשר המתנדבים בתחנה הסבירו לי פחות או יותר לאן אני צריכה להתקדם.

הגעתי לאיזשהו טיפוס שהוביל אותי לתוך יער. היער הזה היה נראה כמו סצנה מסרט אימה – עצים בעלי גזע דק וארוך- שרופים לחלוטין, מכונת כביסה ומדיח חלודים זרוקים באמצע הדרך, כל מיני אבנים שנראו כמו בסיס של בית מיושן שחרב מזמן. פתאום שמתי לב שאני לא רואה סימונים של הדרך והדופק שלי התחיל לטפס. ניסיתי לחזור על הצעדים שלי לאחור אבל אז הגיעה ההכרה במציאות העגומה – הלכתי לאיבוד.

מצאתי את עצמי עומדת ואומרת בקול רם: "את לא נכנסת ללחץ. את הולכת לצאת מזה". במקביל למשפט התקיף הזה הראש שלי השתולל. התחלתי לצעוק באנגלית לעזרה אבל זה רק הלחיץ אותי יותר. הייתי לפני ה-cut off הראשון והאגרסיבי ביותר במירוץ הזה וכל דקה שאני מאבדת עכשיו עלולה לעלות לי ביוקר. פתחתי את המסלול על השעון והחלטתי פשוט לטפס לכיוון המסלול שמופיע בשעון במוד של "אזידוך" עד שאראה שחזרתי למסלול. מלהסתובב בתוך היער זה הפך להיות טיפוס של ממש, עם הידיים והרגליים כך שתוך כדי תנועה נקרעו לי המכנסיים והידיים שלי היו שחורות לחלוטין. אחרי כמה דקות הגעתי למסלול – שביל לבן וחלק, כאילו צוחקים עליי: "אפילו שביל כל כך ברור הצלחת לאבד?!" עכשיו היתה שאלה נוספת – לאיזה כיוון לרוץ? ימינה או שמאלה? המסלול על השעון לא מראה את כיוון התנועה של המירוץ. לא היה לי זמן להתלבט ובחרתי לרוץ ימינה. כל הזמן אמרתי לעצמי בראש, אם אף אחד לא מגיע מולי אני כנראה בדרך הנכונה. לנשום עמוק. הכל יסתדר כשאגיע לתחנה השלישית.

אחרי 3 ק"מ ראיתי מרחוק 2 פנסים ושמעתי שמישהו קורא לי. היתה לי אנחת רווחה שאני רואה אנשים סופסוף. כשהגעתי אליהם הסתבר לי שהם מצוות המארגנים של המרוץ, שהם ראו אותי מרחוק ושאני בכיוון הלא נכון. אני צריכה לחזור לאחור והם ידאגו שמישהו מצוות המירוץ יחכה לי בנקודה הרלוונטית כדי לכוון אותי. בשלב הזה הרגשתי שהפחד והכעס פשוט גואים בי. אמרתי להם תודה והתחלתי לרוץ בכל הכוח חזרה. לא עניין אותי המחיר שאני אשלם אח"כ. כל כך כעסתי על עצמי שהלכתי לאיבוד, שיש לי כישורי ניווט של דג באקווריום ושאיבדתי זמן יקר שפשוט רציתי להגיע כבר לתחנה הבאה.

תוך רבע שעה פגשתי את אחד המארגנים שחיכה לי והוא הסביר לי לאן להמשיך. מהר מאוד התחלתי לחלוף על פני מתחרים שונים של התחרות וידעתי שאני בכיוון הנכון. ידעתי שיש עוד זמן עד שאני אמורה לפגוש את אייל ותמר (קבענו שהם ימתינו לי רק בתחנה החמישית, ה-cut off הראשון של המירוץ: 55 ק"מ) ורציתי כבר להגיע לשם כדי לדעת שה-cut off הראשון מאחוריי. אחרי כמה דקות הגעתי לתחנה ואייל ותמר הפתיעו אותי והיו שם. במקום לשמוח שאני רואה אותם, המשפט היחיד שיצא לי מהפה היה: "אני עצבנית רצח! הלכתי לאיבוד!" אחרי שאכלתי משהו אמרתי להם: "זו הקארמה שלי. לקחתי צוות ליווי של טריאתלטים וארגנו לי מירוץ נג"ש".

יצאתי עצבנית אבל חדורת מטרה לכיוון התחנה הרביעית. הגעתי באי שקט ובכעס אבל לשם שינויי התרגשתי כשפגשתי את אייל ותמר. ידעתי שעכשיו אני חייבת להגיע לתחנה החמישית ולצאת ממנה לפני 2 בלילה.

כשהגעתי לתחנה ב-01:30 אייל תפס אותי רגע לפני שיצאתי ואמר: "את חייבת להירגע. את מקדימה את הלו"ז שלך ב-40 דקות וזה למרות שהלכת לאיבוד. אם את תשרפי את עצמך בגלל ריצה מהירה מדיי – תקבלי מכות".

רק להצליח למשוך עד הבוקר

הרגשתי שסיימתי איזה שהוא פרק באולטרה. גם את החרדה מזה שלא אעמוד ב-cut off הראשון וגם הידיעה שאני לא אראה את אייל ותמר עד הבוקר סגרו את הפרק הראשון של התחרות הזו.

יצאתי לעבר העלייה שהכי חששתי ממנה. זו עלייה של 900 מטרים – העלייה הרצופה שלכאורה נראית הכי קשה במרוץ וגם לקראת השעות הקשות ביותר בלילה. לעלייה הזו הצטרף אליי אחד המתחרים, מסלובניה וניהלנו שיחות על תחרויות עבר ואתגרים להמשך. כמה מוזר זה לנהל שיחות חולין תוך כדי תנועה, בסוף העולם, באמצע הלילה…

היה לי הסכם ביני לביני שאני מגיעה לתחנת האמצע עד 7 בבוקר. יש משהו קסום ומוזר בריצה לתוך הלילה. החושך כל כך שחור ומוחלט שקשה להאמין שעד לפני כמה שעות היה אור ועוד יותר מזה קשה להאמין שהשחר עוד לפנינו. זו תחושה מופלאה ומיוחדת: חושך מוחלט ופתאום מתחילים להיות ניצני אור. השמיים נצבעו בצבעי אפרסק והגיעה אליי ההכרה שהלילה הראשון מאחוריי, ואפילו לא היה כל כך נורא.

הגעתי לנקודת האמצע. החלפתי בגדים ויצאתי להמשך הדרך עם מתחרה קרואטית שללא ספק היתה חריגה בנוף רצי האולטרה – תוך כדי תנועה היא הדליקה סיגריה ואמרה "אני צריכה להירגע מהמירוץ הזה".

"זה ממש לא מעניין שאת לא מצליחה להתעורר"

בגלל שהגעתי מוקדם יותר לתחנת האמצע, היה לי את החשש שאפספס את אייל ותמר בתחנה ה-9 כפי שקבענו אבל לא היה לי יותר מדיי מה לעשות עם זה. המשכתי להתקדם וכשהגעתי הם לא היו שם. לכאורה, שום דבר דרמטי אבל היה לי קשה. גם אם מדובר במפגש של 3 דקות, עצם זה שיש אנשים אהובים שמחכים לך, מכירים את השטויות שלך ועוזרים במילה וחצי או בחיוך זה נותן את האנרגיות להמשך.

נשמתי עמוק והמשכתי לתחנה העשירית. בשלב הזה, למרות שהיה אמצע היום ולכאורה שעות היום הן השעות הכי טובות שלי, הרגשתי שאני לא מצליחה להתעורר. משהו אצלי רדום ולא מתפקד. הגעתי לתחנה העשירית (120 ק"מ) ואייל ותמר לא הפסיקו לדחוף לי אוכל. החל מגלידה, דרך פיצה ושוקולד. לא משנה כמה ניסיתי להסביר שאני לא מרגישה טוב, שאני לא מצליחה להתעורר ובעצם מה שניסיתי לומר זה שאני מפחדת להתרסק מצלע ההר, הם לא נתנו לי ליילל.

אייל הסתכל עליי ואמר: "זה ממש לא מעניין אותי שאת לא מצליחה להתעורר. את אחרי לילה לבן ו-120 ק"מ. את אמורה לסבול. קדימה – לתחנה הבאה". הם הזהירו אותי שאני לפני חלק קשה, שלמרות שתכננתי לעשות אותו בשעתיים וחצי, יש סיכוי שהוא יקח לי 4 שעות כי הוא מאוד טכני. 4 שעות?! נו טוב. התחלתי לטפס.

"מה קרה? אפשר לעזור לך?"

עמד לפני טיפוס קטלני ששילב שיפוע אגרסיבי, בולדרים ויער עם הרבה דשא וצמחים מחליקים במיוחד. התחלתי לעלות ופתאום באמצע הדרך נתקלתי באחד המתחרים, מישהו בוסני, יושב על אבן ומשעין את ראשו על ידיו. נעמדתי לידו ושאלתי אותו אם אפשר לעזור לו. הוא היה מיואש ועייף וענה בכתפיים שמוטות שלא. אז הוספתי: "אתה רוצה שוקולד? אדוויל? מים?" הוא הרים אליי את המבט, חייך ואמר שהוא לא כל כך מרגיש טוב אבל שיש לו כל מה שהוא צריך ושעוד מעט הוא ימשיך. חייכתי אליו חזרה והמשכתי בדרך. אחרי שסיימתי את הטיפוס האכזרי הזה, הבנתי למה אייל ותמר אמרו לי שהחלק הזה עד לתחנה הבאה יקח לי ככל הנראה 4 שעות אבל פתאום עלתה לי מחשבה: "מה פתאום! אני מסיימת את זה בפחות". נכנסתי לקצב קבוע של תנועה וראיתי שאני הולכת ומתקרבת לתחנה הבאה. הגעתי לתחנה 11 תוך שעתיים ו-45 דקות. מילאתי מים אכלתי משהו ויצאתי לכיוון תחנה 12. כעבור כמה דקות הגיע מאחוריי אותו מתחרה בוסני שפגשתי כמה קילומטרים קודם. הוא חייך ואמר שהרגיש כאילו נולד מחדש. שמחתי לראות שהוא יצא מהמשבר והסיוט שעבר מאחוריו.

אל תתנו למספרים להטעות אתכם

התנועה שלי לעבר תחנה מספר 12 היתה עם מטרה ברורה – להגיע אליה לפני שיורד החושך. ידעתי שברגע שאני מגיעה לתחנה הזו, משם זה פשוט "לסחוב עד הסוף". חוץ מזה, היתה בי איזו שהיא יוהרה שבגלל שהעלייה הגדולה ביותר מאחוריי אז מה שנותר לפניי הוא מסגרת ה"נסבל".

אחרי שהקדמתי את תמר ואייל (שוב) והייתי על הרגליים כבר למעלה מ-24 שעות, היה לי קשה להיות באותה עצימות כמו שהייתי עד עכשיו. המסלול לא היה פשוט והשעות המרובות עשו את שלהן. כל הזמן היתה לי האשליה שאוטוטו אני מגיעה, וכשראיתי שיש לי עוד טיפוס ולפניי ועוד מרחק, זה היה מייאש יותר ויותר. ידעתי שאני צריכה להגיע לירידה משמעותית שבסופה יש את התחנה המיוחלת אבל כל הזמן התנהל לי בראש השיח עם המספרים: "זו בסך הכל ירידה של 450 מטרים, כמה נורא זה כבר יכול להיות?".

החושך כבר התחיל לרדת וניסיתי לגייס את כל המשאבים שהיו לי כדי שאוכל להגיע לתחנה כמה שיותר מהר. אחרי עלייה מעצבנת הגיעה פתאום הירידה המדוברת, ואלוהים שישמור איזו ירידה זו היתה! שיפוע בלתי נסבל מלווה באבנים ודרדרת, ממש בבחינת: "Haven’t the Jewish people suffered enough?"

הגעתי סופסוף לתחנה. מרוב שהייתי עייפה וכואבת, כשראיתי את אייל ותמר לא ידעתי מה אני רוצה יותר – לחייך או לבכות. פשוט הסתכלתי עליהם ואמרתי: "אני לא אעמוד בעוד תחנה אם לא תהיו שם. אני צריכה אתכם איתי עד  הסוף". ידעתי שיש לי "רק" עוד 25 ק"מ וכמה טיפוסים לא משמעותיים.

שוב.

טעות.

אל תתנו למספרים להטעות אתכם.

אקרובטיקה על עץ באמצע הלילה? אני מכירה אותך!

בשלב הזה המשכתי עם מתחרה מיוון והיינו סוג של צוות תמיכה אחד לשנייה. השעה היתה 22:00 בלילה, אני אחרי 30 שעות על הרגליים ועייפות בלתי נסבלת שמורגשת בכל נים ונים בגוף. לא הבנתי איך אני עתידה לעבור את הקילומטרים האלו, אבל כמו בכל תחרות – חילקתי את האתגר לקופסאות קטנות: לזוז מתחנה לתחנה, קילומטר אחרי קילומטר.

התחלנו לטפס, הגענו לשביל יחסית רחב ופתאום קלטתי באחד העצים מישהו שעושה תרגילי אקרובטיקה בתוך הצמרת של העץ. מצמצתי לרגע, שאלתי את עצמי אם הגיע לפה קרקס ולא שמתי לב, ואז נזכרתי: הזיות! באמת הגיע הזמן שהן תגענה. היתרון היחסי בהתמודדות עם אתגרים של אולטרה מרתון חוצה יום ולילה הוא שיש דברים שחוזרים על עצמם והם פחות מבהילים בפעם השנייה. כשהתחרתי בצרפת לפני שנתיים ב-TDS, ההזיה שהגיעה אליי באמצע הלילה ממש הבהילה אותי. הפעם ציפיתי להרבה יותר. אז בעודי מסתכלת על הבחור המוזר עושה סלטות בתוך העץ חייכתי לעצמי ואמרתי: "אני מכירה אותך ואתה לא תפריע לי עכשיו". כמובן שהוא לא היה היחיד. בניגוד ל-TDS, הפעם ההזיות פשוט לא הפסיקו להגיע – כל הזמן. אנשים על עצים, פנסים רחוקים שהפכו לנדנדות, שביל שהפך למדרגות. הדקות היו ארוכות ובלתי נסבלות. למרות שידעתי שיש לי עוד 8 ק"מ עד שאני פוגשת את אייל ותמר זה היה ארוך ומתיש.

רצה על אדים

אחרי שעתיים וחצי הגעתי לתחנה הכמעט אחרונה. אני לא זוכרת ממנה יותר מדי חוץ מזה שפשוט רציתי כבר לסיים, שזה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי ושכבר אין לי יותר חשק לכלום. התקדמתי שוב, צעד אחר צעד, שד אחר שד שמגיעים להציק לי בתוך הראש לתחנה האחרונה לפני הסוף. אייל עוד ניסה לתת לי אוכל ולשאול אותי שאלות, פשוט הסתכלתי עליו ואמרתי: "באמא שלך עזוב אותי. אני רוצה כבר לסיים" ויצאתי לתחנה האחרונה.

הדרך התחילה בטיפוס קשוח שהמשיך לסינגל צר ומעיק. לאט לאט התחלתי לראות את אומיש מתגלה מולי. שאלתי המתחרה היווני שרץ איתי איך לעזאזל אנחנו אמורים להגיע לצד השני. ההזיות לא חדלו ולא הצלחתי להבין אם אני אמורה לרחף לכיוון הצד השני או לזחול עד שאגיע. הקילומטרים כבר היו בלתי נסבלים והתחלתי להשתעשע במחשבה שאני עוד מסוגלת עכשיו ליפול או לנקוע את הקרסול ולגמור את התחרות שניה לפני הסוף. הרגשתי שאני רצה על אדים. כל צעד היה לי קשה. לא היתה לי יותר שום אנרגיה – לא ברגליים, לא בראש ולא ברוח. רק רציתי לסיים כבר.

02:30 בלילה, שער סיום, 4 אנשים, 100 מייל מאחוריי

אחרי שעתיים וחצי הגעתי לקו הסיום. ראיתי אותו מרחוק ולא האמנתי שאני סופסוף שם. אני זוכרת שהתקרבתי לאיטי, מנסה לרוץ עוד על מה שנותר ובעיקר לא תופסת שעשיתי את זה. כמו שאייל אמר – הסיום היה צנוע אבל עוצמתי: אמצע הלילה, חושך, שער סיום, 2 אנשים ממארגני התחרות, אייל ותמר. זהו. אני מגיעה לקו הסיום לתוך הצעקות שלהם, עוברת אותו ולא מצליחה לומר מילה. רק מחפשת לשבת, פעם ראשונה אחרי 35 שעות על הרגליים. הרגשתי כל כך מותשת שלא הצלחתי אפילו להרגיש את האושר המתבקש בלסיים אתגר כזה.

מה היעד הבא?

אני עדיין מוצאת את עצמי לפעמים נזכרת בחלקים מהמרוץ ולא תופסת את מה שהיה שם. אומרים שלהיות הורה זה השלב המשמעותי ביותר בחיים שבו החיים מתחלקים ל"לפני ואחרי". את זה אני עוד לא יודעת בוודאות אבל ברור לי שהתחרות הזו מחלקת לי את החיים ל"לפני ואחרי". מה שהיה לפני האולטרה זה משהו אחד והביטחון ביכולות שלי אחריו זה משהו אחר לחלוטין. ההתמודדות ראש בראש עם הפחד הכי גדול שלי שזה לשרוד שני לילות לבנים על הרגליים, נתנו לי את הכלים וההבנה שאני יכולה לנתב את האנרגיות והאומץ לתחומים נוספים בחיים שלא קשורים רק בקילומטרים ובדרייפיט.

השאלה שעולה שוב ושוב, היא: "למה?" למה לקחת את הגוף לנקודות קצה שכאלה? מה הטעם באתגרים המוגזמים האלה? בשביל מה יש צורך בסיכונים האלה? אני מתארת לעצמי שרצי אולטרה שקוראים את השאלות האלו מכירים אותן מקרוב ולכל אחד יש התשובות שלו.

אני שמה לב שהסיבות שלי לריצות האלה מתחדדות מתחרות לתחרות – יש איזה שהוא מפגש מאוד נקי ואותנטי עם פחדים שאי אפשר לברוח מהם רק בנקודות קצה האלו. ההבסה שלהם משרישה את החוסן והכוח לשאר האתגרים שאני מתמודדת איתם ביום יום – הרי אם מצליחים לטפס על הרים גדולים, לא נצלח גם את הגבעות של היום יום?

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.