אורי רוזנבלום בלזר ניצל את השהייה שלו בארה"ב ונרשם למרוץ אולטרה סילברטון בקולורדו. על הנופים והריצה בגובה מאוד לא סטנדרטי בכתבה הבאה

מקום: סילברטון, קולורדו. הרי סאן חואן.

מקצה: 55 ק"מ על פי ההרשמה ו-60 ק"מ בפועל.

גובה מצטבר: 2200 מ' (2800-3800 מטר)

ציוד חובה:

1 ליטר מים (ממליץ על 1.5 ליטרים – יש מרחקים גדולים בין תחנות).

מעיל גשם.

שמיכת מילוט.

מכשיר GPS – ניתן להשכיר בזמן ההרשמה למרוץ.

מדובר במרוץ קטן ואיכותי עם ארגון ברמה הגבוהה ביותר ובו משתתפים בסה"כ 160 רצים.
המרוץ מתחיל בסילברטון, עיירת כורים מנומנמת בלב הרי הרוקי של קולורדו. הרחובות רוחשים בכלי רכב 4X4 לנסיעה בשטח בהרים מסביב, אך מבחינת הרצים מלון Grand Imperial הוא לב העניינים. במלון אוספים את ערכות המשתתף, חותמים על מכשיר GPS, ניתן תדריך ההכנה לפני המרוץ, ארוחת הערב לפני המרוץ, הזינוק והסיום מתרחשים ברחובות מתחתיו ו"טקס" הסיום, כבר ניחשתם, מתרחש גם הוא במלון.

השעה 5 בבוקר, כבר אכלתי בוריטו שהוזמן יום לפני כן, כמיטב המסורת האמריקאית (הייתי חייב לנסות). האמת די חששתי מהניסיון הזה – חשש שהתברר כמוצדק, כי עיכלתי את הבוריטו הזה עוד כשעה וחצי אחרי הזינוק. אבל זה נתן לי עוד קצת זמן לדבר עם משתתפים אחרים במרוץ – תמיד דבר חיובי.

יוצאים לדרך על הרחוב הראשי של העיירה   צילם: האווי סטרן

השעה 6, כולנו על קו הזינוק מחכים שמשרוקית העץ, שמשמיעה צפירת קטר, תזניק אותנו. עוד מספר דקות עוברות ואנחנו יוצאים לדרך על הרחוב הראשי של העיירה. בקצה הרחוב, פאתי העיירה, אנחנו פונים שמאלה ועולים על מסילת הרכבת המיתולוגית המגיעה לסילברטון מדורנגו (העיירה השכנה), לאורכו של מה שנקרא בפי המקומיים פלג, אך בשבילנו הישראלים זהו נהר לכל דבר, סוער יותר מהירדן.

הריצה המאתגרת על המסילה נמשכת כ-8 ק"מ. המרחקים בין קורות העץ של המסילה אינם שווים ואינם תואמים את אורך הצעדים שלי. כתוצאה מכך אני משנה צעדים מידי פעם, עולה על המסילה, יורד לשוליים – מאתגר למצוא קצב שיוט נוח בתנאים כאלו ובגלל הגובה (2,800 מ') ושינוי הצעדים התכוף, הלב פועם חזק ומהר מהצפוי לשלב כזה במרוץ. "לא נורא", אני חושב לעצמי ומתנחם בכך שהמרחק (60 ק"מ) מוכר לי היטב.

סוף סוף הגעתי אל הגשר הנכסף של מעבר הפלג – מכאן מתחילים לטפס. הטיפוס הראשון עובר בלי קשיים מיוחדים, הקצב טוב ואפשר קצת לרוץ בשיפועים המתונים (הגובה עוד לא משחק תפקיד משמעותי בשלב זה). בקצה הטיפוס מחכה התחנה הראשונה ונגלה מחזה מרהיב של דיה (אשתי) עם שתי בנותיי שבאו לעודד אותי על המסלול (חוויה מרגשת). התחנה נמצאת במולאספאס (3,325 מ' גובה) והנוף עוצר נשימה (אולי זה גם קצת בגלל הגובה). התחנה, כמו כל התחנות, מלאה בכל טוב: פירות, סנדוויצ'ים, חטיפים וכו'.

צילום: האווי סטרן

מכאן ממשיכים במסלול הררי מכוסה פרחים בשלל צבעי הקשת. המסלול מתפתל בין עצים, יוצא מהיער אל אזורים חשופים, חוצה זרימות של מי שלגים שנמסו לא מכבר ומדשדש בבוץ. למאוקלמים לגובה, זהו קטע שניתן לרוץ בו לא מעט בכלל. אני מצאתי את עצמי עובר להליכה כמעט בכל שיפוע קטן, פשוט כי אין אוויר.

פוגש בדרך רץ בריטי בשם ג'ימס שחי בדורנגו. מתחילים לדבר ומסתבר שהשם שלי הוא גם שם המשפחה שלו. ג'ימס אמור לרוץ את מקצה ה-100 ק"מ ולכן נרוץ ביחד רק עד התחנה השנייה שם מתפצלים המסלולים. ג'ימס רץ בצעדים קטנים ומדודים ועובר אותי בעליות, אני תופס אותו במישור וכך אנחנו ממשיכים יחד. בתחנה השנייה ג'ימס מהסס (במרוץ יש אופציה לרצי ה-100 לעבור למקצה ה 55 – אולם הם חייבים לקבל את ההחלטה ולהודיע על כך לצוות המרוץ בתחנה השנייה), אני נותן לו כמה מילות עידוד ומתחיל לצלול במורד הערוץ לתחנה מספר 5. בדרך הכיפית לתחנה יש ירידה נפלאה ומהנה שבסופה חוצים מספר ערוצים.

בתחנה 5 הכל שמח, המתנדבים שמו מוזיקה והעמידו תחנת רענון לתפארת ארצות הברית. אני שותה, אוכל וממלא מים בפלסקים. אני מחליט לא למלא את הבקבוק השלישי, הנוסף שיש לי בגב – "זה רק 10 ק"מ" אני חושב לעצמי, "ליטר מים בטוח יספיק".

רגע לפני שאני יוצא מהתחנה ג'ימס מגיע ומתנצל בפני שלא היה לו את האומץ לצאת ל-100 ק"מ היום. בינתיים נראה שסופת ברקים מתקרבת, את הרעמים כבר שומעים היטב. המתנדבים בתחנה מזהירים שהקטע הבא יהיה חשוף לחלוטין בגובה – בבקשה להיות זהירים!

אני יוצא לדרך בעקבות ג'ימס – אני לא אראה אותו עד תחנה 6. מתחילים בחציית בריכות וערוצים, ממשיכים בעלייה קטנה וצוללים לעוד חציית ערוץ. מכאן מתחילים לטפס. השביל שוב מתפתל בין עצים וכבר כמה זמן לא ראיתי את הסימון הוורוד של המסלול. בודק רגע בטלפון – אין ספק שאני על המסלול – ממשיך לטפס. רץ, שנראה בסביבות גיל 50 מדנוור, מטפס מאחוריי ועוקף אותי בהליכה לא מאומצת. אנחנו מדברים מעט והוא מספר לי שכל החורף הוא עסק בקרוס קאנטרי סקי ולכן הוא מאוד מיומן בטיפוס. הירידות זה סיפור אחר לדבריו: "רק עשיתי סקי בירידות, אז אני לא טוב בלרוץ אותן". עד מהרה הוא נעלם מהעין ואני נותר לי עם העלייה הקשה במרוץ שמתחילה להתגבש לנגד רגליי וסוחטת ממני כל טיפת אוויר.

אני מטפס לאט מאוד עכשיו, בראש מתנגן שיר ילדים אמריקאי ששרתי לבת שלי במהלך הטיול בקמפינג: "I love the mountains, I love the rolling hills, I love the flowers, I love the Daffodils….” נראה לי שאני רואה את קצה העלייה. הנוף מהמם – מרבדים של פרחים והרים לכל כיוון. אני רואה עוד שני "רצים" מטפסים מאחורי (אף אחד לא רץ בשלב הזה), הם מתקרבים אלי לאט לאט ואני צריך להרגיע את האגו – "זה בסדר, אתה במרוץ שלך, תקשיב לגוף שלך, אתה מתקדם הכי מהר שאתה יכול, בסוף תגיע הירידה ואז תעקוף אותם שוב". מגיע לקצה העלייה, עברו כמעט שעתים מאז שיצאתי מתחנה 5, הפלסקים מתרוקנים במהירות ("לעזאזל, למה לא מילאתי את הפלסק הנוסף שיש לי"), אני צמא וסובל מכאב ראש מזה כשעה (אולי הגובה, אולי התייבשות קלה).

מישור נפרס לפנינו, אני זוכר מהמפה שיש קטע קצר על מישור משופע קלות ואז יורדים לתחנה 6. כולי שמחה: "עשיתי זאת, הגעתי לקצה ההר". אני ממשיך קדימה בקצב צב ולתדהמתי אני מגלה שיש טיפוס נוסף של עוד כ-100-200 מ' בשטח ללא שביל – ישר למעלה. נותן לעצמי קללה עסיסית על שהייתי כזה מטומטם ששמחתי מוקדם מידי וחוזר לטפס לאיטי. עכשיו 4 רצים עוקפים אותי וכבר לא אכפת לי, רק שתיגמר כבר העלייה הזאת.

ואז… זה הגיע -Putnam Pass (בגובה 3,825 מ'). הנוף מסביב יפיפה – פסגות עם שאריות שלג, פרחים וסופת ברקים – אני רואה את הברקים בקו האופק –אני כבר לא אירטב היום.


צילום: האווי סטרן

מתחילים בירידה. אני עוקף את כל הרצים שעברו אותי בטיפוס האחרון. אחת מהן צועקת מאחורי: "יש לך רגלי ירידות". למרות הירידה הלב פועם כמו משוגע, נוספת סחרחורת קלה על כאב הראש, שמורגשת בעיקר כשאני מאט. אני מחליט לא להאט ושועט למטה אל תחנה 6. אני מגיע אליה, ג'ימס ועוד קבוצה קטנה של רצים נמצאים שם. אני עוצר ליד אחד המתנדבים ומתחיל להתנדנד בחוסר שיווי משקל. המתנדב תופס אותי ביד מספר פעמים על מנת לייצב אותי ומציע לי עזרה. אני מבקש שימלא לי את הפלסקים במים, גומע פלסק שלם ומבקש שימלא אותו ב-Tailwind (אחת מנותנות החסות במרוץ). הקבוצה הקטנה יוצאת והמתנדב מאיץ בי לצאת איתם. אני אומר לו שאני צריך עוד רגע להתאפס, נותן שתן (סימן טוב) ויוצא לדרך. המתנדב קורא מאחורי: "יש רק עוד 5 מייל (~8 ק"מ), אתה יכול לרוץ 5 מייל כל יום".

ואכן אני רץ כמו משוגע בירידה, מדי פעם מאט קצת כשהשביל מכוסה כולו באבנים. אני עובר על פני כל חברי הקבוצה הקטנה שיצאו לפני ובינתיים התפזרו להם במרחבי השביל. אני רץ ורץ ופתאום אני מוצא את עצמי מתגלגל על הקרקע, הברך נתקלה באבן ואני נעצר במורד ההר על גזע של עץ. מה לעזאזל קרה פה עכשיו? עושה הערכת נזקים: מקל ימין נשבר ("אוף שוב שברתי מקל, והפעם חדש מהשקית"), ברך ימין כאובה מהמכה באבן (יש גם צליעה קלה – שום דבר שריצה קלה לא תעביר), חוץ מזה, הכל תקין. חוזר לריצה קלה עד שהכאב בברך הימנית נשכח ושוב אני במצב פול גז.

מגיע לקצה הירידה, חוצה את הנהר עם חבל שנקשר מגדה לגדה, חוצה את הכביש… ואין יותר דלק – עליות קטנות משתקות אותי ומעבירות אותי ישר להליכה. אני כבר רואה את העיירה מתחתי, 3 רצים עוקפים אותי, אבל אני פשוט לא מסוגל להגביר את הקצב, כל הריצה הדופק היה גבוה מאוד ועכשיו זה נותן את אותותיו – כל מעבר לריצה מוציא לי את כל האוויר מהריאות. אני רואה איך השלושה מתרחקים ממני לאיטם ומסתובבים לרדת במורד הגבעה אל העיירה, קו הסיום.

גם אני מסתובב לרדת, אני רואה את קו הסיום לפני. דיה והבנות מחכות לי, דיה צועקת: "תן ספרינט", אבל אני כבר לא במרוץ. בא לי לסיים עם הבנות שלי בידיים, להן היו תכניות אחרות ואני ממשיך אל קו הסיום כשהן באות מאחוריי. חוצה את קו הסיום ומנשק את אבן הלב (כל רץ חייב לנשק את אבן הלב בסוף המרוץ ע"מ לעצור את השעון). השעון עצר, מייגן (מנהלת המרוץ) באה ומחבקת אותי. "ללא ספק המרוץ הקשה ביותר שהיה לי עד כה" אני אומר לה והיא מתמוגגת.


קו הסיום  צילום: אורי רוזנבלום בלזר

בקו הסיום מחכה אוהל מזון. אני יושב בכיסא שטח, אוכל מרק שדיה הגישה לי ומתענג על ההישג. היה מרוץ מדהים בכל הרמות: קושי גופני ומנטאלי, נופים עוצרי נשימה, חברה טובה על המסלול, ארגון למופת… מה עוד רץ צריך?

הבנות שלי ואני חזרנו לקו הסיום עוד מספר פעמים בכדי לעודד את הרצים שהגיעו אחרי מקצי ה-55 וה-100 ק"מ. באחת הפעמים הזדמן לנו לקבל את פניה של המנצחת במקצה ה-100 ק"מ. היה בזה משהו מאוד מרגש לראות את המנצחת במרוץ הקשה הזה. היא נראתה רעננה וקלילה כאיילה והיא היתה אישה שניצחה במקצה הכללי. היא הובילה כמעט כל המרוץ והרץ השני הגיע כ-30 דקות אחריה. אני מאחל לנו שגם אצלנו בישראל נשים יגיעו במקומות הראשונים!

לקחים עיקריים מהמרוץ:

  • בר של חלבון בק"מ 25-30 עובד מצוין אפילו עם אכילה בשלבים.
  • גרנולה בר של Clif Bar טעים ונוח לשימוש.
  • פלאסק נוסף בגב הוא דבר חיובי מאוד – בריצה בגובה (ללא אקלום) רצוי למלא יותר מליטר לכל מרחק של שעתיים ומעלה בין תחנות.
  • חשוב מאוד להיות קשוב לגוף בכל שלב – לשים לב שעליות מסוימות לעיתים ניתן לרוץ ולעיתים הגוף צריך ללכת.
  • לשים את האגו בצד ולעשות את חישובי הזמנים והקצבים שלך בהתאם להערכת המצב הגופנית המתמשכת.

 

 

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.