TRAIL GLACIER ALPINE PITZ – אולטרה מסוג אחר

אלעד ואריאל השתתפו ב-TRAIL GLACIER ALPINE PITZ, אחד המרוצים המגוונים והמאתגרים בחבל טירול באוסטריה וחזרו עם המון תובנות על תכנון, משברים ומלאכיות שפוגשים בדרך

מרוץ ההרים TRAIL GLACIER ALPINE PITZ הוא "טיול" ארוך של 106 ק״מ עם 6,100 מטרים של טיפוס מצטבר המחולק לחמישה סיבובים או ״לופים" שונים. הוא עובר בין 2 פסגות בגובה 3,000 מטרים, קרחון אחד קטן ועמק גדול ורחב.

אני לא יודע להצביע על נקודת הזמן המדויקת שבה הבנתי שאני הולך לסיים את זה, מה שאני כן יודע להגיד שלפני כל מרוץ אני מתאמץ מאוד לחפש את הנקודה הזו: מדובר בנקודה ספציפית על ציר הזמן שבה ישנו מעבר מהשאלה האם אני מסוגל (לסיים), להבנה שכן. אם אני לא מצליח למצוא את הנקודה הזו – לא אסיים.

Loop 1 – עלייה על קרחון, 15 ק״מ 1,500 מטר טיפוס

למרות שהספירה לאחור בגרמנית, זה עדיין מרגש – יאמר לזכות האוסטרים שהם בחרו מוזיקה מדויקת לזינוק שהכניסה אותנו לאווירה מדהימה. יוצאים לדרך (אריאל ואני) והעלייה מתחילה: מדובר ב-1,500 מטרים לגובה של 3,000 מטר ואני תוהה האם הגובה ישפיע עלי. הדרך היא בין עצים עם קצת בוץ מהנחל הזורם. עד כאן השיפוע נסבל, הקצב איטי מעט לאור הטור הארוך של הרצים שנוצר. בחור איטלקי שואל האם הוא יכול להצטרף אלינו היות והפנס שלו הפסיק לעבוד – ברור שכן. אחרי שעה וחצי (של עלייה), הקרקע מתחילה להשתנות מהדשא הירוק והאדמה הלחה של הסינגל לבולדרים ענקיים המאפיינים את קו הגובה האלפיני של 2,500 מטרים. 

אור ראשון, העיירה מאנדרפאן ממנה זינקנו נראית רחוקה מתמיד. הנוף עוצר נשימה. העובדה שאין ממש שביל והעלייה מתונה מייצרים הזדמנויות לעקיפה ואנחנו בהתלהבות יתר של תחילת המרוץ מחליטים לעקוף כמה רצים. 2,700 מטרים מעל לפני הקרקע, עוד 300 והתוואי הופך להיות תלול וטכני בכמה רמות. מכניסים מקלות לתיק כי כבר צריך להשתמש בידיים במהלך הטיפוס על הבולדרים הענקיים – כיף חיים!!! 

העלייה מסתיימת. עושים תמונה, שולחים עדכון בווטסאפ ומתחילים סוף סוף לרוץ בירידה מלאים באדרנלין ומוטיבציה, עד כדי כך שבתחנת ההזנה הראשונה אנחנו אוספים חופן של בייגלה ומחליטים להמשיך בלי למלא מים. מגיעים לקרחון. ההתלהבות גואה, שמים את הקרמפונים (דוקרני מתכת שמונעים החלקה על הקרח) על הנעליים ומתחילים את הריצה על הקרחון. אחרי הקרחון יש עוד עלייה ״קטנה״ וכבר מדגדג ברגליים לקראת הירידה המיוחלת. 

מתברר שהעלייה לא קטנה בכלל ומלמדת אותנו את השיעור הראשון מבין רבים – לא למדנו מספיק טוב את המסלול (נחזור לזה). מתחילים לרדת בתוואי טכני מאוד שבתחילה נראה בלתי אפשרי לריצה – עד שהרצים הראשונים של מקצה המרתון עוקפים אותנו בדילוגים מהירים שלא היו מביישים עזי הרים. סוף סוף, השביל מתרחב – ואנחנו בריצה קלה ונוחה במגמת ירידה – על פי תכנון.

2 LOOP – ״הארוך והמתסכל״

ארבע וחצי שעות בתוך המרוץ, אין זמן להתעכב. ממהרים לתיק, ממלאים מים, אוכלים ושותים. הספקנו בזמן אבל מנסים לעמוד בחוק ״7/3״ (3 דקות בתחנה קטנה, 7 דקות בתחנה גדולה). אחרי קצת פחות מ-7 דקות יוצאים לדרך. השעה 09:45 בבוקר והכל מרגיש רענן. עלייה שנייה. לא יודע אם זה הבחור האוסטרי שפגשנו ערב המרוץ שטען שזו העלייה הכי קשה במרוץ (בדיעבד לחלוטין לא), או רצי ה-21 ק"מ שעקפו אותנו במהירות כשהם רצים בשיפוע שעד אז חשבתי שלא ניתן לרוץ בו, אבל משהו נחלש בראש ובעקבות כך בגוף. 

הקצב קצת יותר איטי. מגיעים לתחנה שממוקמת בקצהו של רכבל. משפחות שמטיילות במקום מעודדות את הרצים, כשברקע אגם מדהים ביופיו בצבע טורקיז ואווירה נפלאה. אחרי האגם מתחיל המקטע שממנו חששנו – 20 קילומטרים ארוכים מאוד, בשיפוע עקבי ומאתגר. לנתונים בשעון שלי, שדווקא במרוץ החליט להשתגע, כבר מזמן הפסקנו להתייחס, וכל מה שנשאר לנו זה הזיכרון שלנו משינון המסלול. 

משבר ראשון – חוסר הידיעה מתי וכמה נשאר לנו עד לתחנה הבאה, מייצר עיסוק אובססיבי האם אנחנו נעים בקצב הנכון. מתכנס לתוך עצמי, הראש מורכן (מודע לכך שטכנית עדיף לרוץ עם ראש זקוף מפני שכך קל יותר לאוויר לזרום דרך קנה הנשימה לריאות – אבל ככה זה במשברים, אין בזה שום דבר רציונלי).

פתאום מגיעים לירידה על גבי רידג׳ חשוף (שלוחה צרה מאוד). הנוף מדהים, הגוף משתחרר, מרגיש את הזרמים המוכרים של האופוריה מתפזרים בגוף, המשבר כלא היה ואני מרחף כאילו רק עכשיו התחלתי לרוץ. השביל טכני בדיוק כמו שאני אוהב. בסוף הירידה, אני מבחין במיכלי מים פזורים על הקרקע – כנראה שהניחו אותם שם בגלל המרחק הגדול בין התחנות. אני מעלה בפני אריאל את האפשרות שנכון למלא עכשיו מים – אריאל משיב ״אחי עוד שעה אנחנו בתחנה… תן בראש!״. לתחנה הגענו אחרי שעתיים ובלי מים. בדרך נתקלנו באחת העליות המפתיעות שכללה מקטע טכני מאוד ״מכל הבא ליד״ – סולמות, מעקות, מדרגות ובעיקר דופק גבוה.

התחנה היתה ממוקמת בבקתה אלפינית שמשמשת כנקודת יציאה למטיילים ומטפסי הרים. המראה הסוריאליסטי מבחינתנו של אנשים יושבים בכיסא נוח עם בירה ביד, ספק מעודד ספק שובר את הרוח (יותר שובר). אוכלים (אני מגלה את הנקניק), שותים וממלאים מים. 

ירידה עד למנדרפאן – הקאטאוף השני בשעה 16:00, אנחנו מתכננים להגיע לשם עד 14:30 גג (התכנון המקורי היה 14:00). בירידה הדופק עולה מעבר למתוכנן, מה שמשאיר אותי במהירות של 7 דקות לקילומטר לכל היותר. אני תוהה אם זו השפעה של חוסר חמצן, לחץ מהקאטאוף או מד דופק לא מדויק. כנראה שילוב של כל אלה. 14:35 הגענו. אריאל, שכנראה היה עסוק בחישובים קדחניים הגיע למסקנה שאם אנחנו רוצים לעמוד בקאטאוף החדש (20:30 אחרי טיפוס של 1,500 מטרים וירידה של 1,500 מטרים במתווה אלפיני קשוח) אנחנו חייבים למהר.

LOOP3 – ״המרדף״

"בנוהל״, אין זמן לכלום. ממלאים את עצמנו בנוזלים ואוכל. אני מנסה לחדש את מאגרי המוטיבציה לקראת המקטע הקשה ביותר ואומר לעצמי "אם את זה אתה עובר, אתה עובר הכל". ריצה קלילה של קילומטרים בודדים בירידה מתונה ונוחה ומתחילים לטפס. לא באמת ברור איך הגוף עומד בזה, אחרי 12 שעות של תנועה ועדיין קצב העלייה נשאר יחסית קבוע. העלייה מתחילה בשיפוע נוראי בסינגל מיוער. רץ אחד מגיע מלמעלה (בכיוון ההפוך). אנחנו שואלים לשלומו, הוא משיב שיש לו בעיות בבטן ולכן החליט לחזור על עקבותיו למנדרפאן (כמה מפתה). מטיילת אחת מנסה לעודד אותנו ומציינת שהשיפוע הולך ומתמתן – לי בשלב זה קשה להאמין. מגיעים למעבר הנחל ומגלים שהמטיילת צדקה.

אחרי שניים או שלושה קילומטרים מגיעה פנייה חדה בתוך הנחל ואנחנו מבחינים הרחק למעלה בבקתה המיוחלת. כבר מגיעים, לא לפני שנעבור את הנחל שהופך להיות אסופת בולדרים שאפילו אם ממש מתאמצים זה לא נראה כמו שביל. העלייה מתחילה, אני מרגיש שאריאל השתתק (בניגוד להרגלו עד עכשיו), עולים בקצב אחיד וטוב – סוף סוף הגענו, השעה 17:00, זמן מעולה.

בגובה 2,700 מטרים מעל פני הים, ממוקמת בקתת הרים שנמצאת במקום שרק מסוקים יכולים להגיע אליו כשצריך לחדש את האספקה. אני אוכל את המרק הכי טעים בעולם. אריאל לא מפסיק להחמיא למיץ תפוחים (ולהתבאס שנגמר). אוכלים מהר, מצטלמים עם גלימות של מלכים כמיטב המסורת במרוץ, ובודקים במפה את המשך השביל – זה לא נגמר. עוד 300 מטרים עלייה בדרך טכנית משובצת בבולדרים בגובה חצי מטר לפנינו. 

האווירה טובה, מסיימים את העלייה ומבינים שהחלק המעניין רק מתחיל: לפנינו ירידה תלולה וטכנית (1,500 מטרים אנכיים על פני 8 ק"מ). הדרך עדיין טכנית מאוד ופתאום נגלה לעיננו אגם בצבע טורקיז – לא פחות מסטירת לחי למצב התודעתי שלי. איזה יופי! עוד אחד מהרגעים שנותנים לנו תשובות לשאלות כמו למה אני צריך את כל זה. 

אריאל (בפעם המיליון) מביט בשעון ומציין שאולי כדאי לנו להתחיל להזדרז למטה כי לא ברור באמת מה יש בהמשך וקצב ההתקדמות שלנו איטי מהצפוי לאור תוואי השטח האגרסיבי. כמובן שבאותו הרגע אני חש צורך עז להתפנות (מספר 2). 

לאחר ההפסקה המאולצת אנחנו רצים בתוואי נחל שזורם לעמק והקרקע הופכת להיות לחה מאוד ומתובלת בבורות מוסתרים על ידי צמחייה. מתחילים להגביר קצב. אריאל ״לוחש לי בעורף״ שאנחנו חייבים ״לתת בראש״ שכן כל האימונים שלנו (והיו ״כמה״) ״יהולכים לפח״ אם לא נעמוד ב״קאטאוף״. בבת אחת ובלי הודעה מוקדמת הגוף (או אולי המוח) עושה הסבה למצב עוררות – מגבירים קצב! אריאל ממלמל משהו ואני מבקש ממנו לא לדבר ורק להתרכז בשביל.

לא בטוח שהמהירות מותאמת לתנאי השטח (עדיין יש בורות) אבל ממשיכים בכל הכוח. הירידה הופכת להיות תלולה יותר אבל נוחה והקצב מתגבר. הגוף מלא באנדרופינים וההרגשה היא שאנחנו מרחפים למטה. הסלע התכסה בדשא, הדשא התכסה בעצים, רעש חזק של מפל שמרמז על התקרבות לעמק ואנחנו מגיעים לצ׳קפוינט – 20 דקות לפני הקאטאוף. עמדנו בזה. בגוף מתחילה להתפזר אופוריה שמלווה באנחת רווחה – אנחנו עדיין במרוץ. 

אבל כמו בחיים, אנחנו מתכננים תוכניות והמרשלים מבשרים לנו שיש עוד קאטאוף חדש בק"מ ה-91. השמחה מתחלפת בתסכול וייאוש. זה מרגיש שמישהו בחר פשוט לשחק משחק חולני עם המוח שלנו. זה קשוח אבל ממשיכים. ספק בהליכה ספק בצליעה – קובעים שנותנים 10 דקות מנוחה לרגליים (בהליכה) ואחר כך ממשיכים לרוץ. פתאום, משום מקום, מגיעה ״ההודעה״ – ענת שולחת בווטסאפ הקלטה קולית של הבן שלי הראל: ״אבא אתה תותח! תמשיך לרוץ!״.

LOOP4" – מלחמה״

הגענו לתחנה שם חיכו מתנדבות שבשלב זה (18 שעות מתחילת המרוץ) אתה מדמיין שיש להן כנפיים של מלאכיות. אני מתיישב על כיסא ומרגיש שהמשקל שלי הוא 4-5 טון. איך לעזאזל קמים מפה?

אני שומע את הקול של אריאל ״קדימה אחי חייבים לעוף״, ומצד שני קול אפל וקטן שאומר ״אחי, עזוב למה לך את השטות הזו? ועוד בחושך? יאללה רצת מספיק, גם ככה הסיכוי להספיק לסיום לא גדול אז למה לא פשוט להפסיק עכשיו – אולי עדיין נספיק לשתות בירה בעיירה". ואז, מגיע הקול השלישי: ״אבא אתה תותח! תמשיך לרוץ!״ – לפקודה כזו אי אפשר לסרב. 

אני מצליח איכשהו להרים את עצמי מהכיסא ולתדלק קצת נקניק. אריאל ממלא לי מים בשקית שתייה ואנחנו ממשיכים. אנחנו מתחילים לחשב כמה נשאר, באיזה קצב צריך לרוץ בכדי להספיק, כמה טיפוס העלייה הבאה והכי חשוב – מתי מגיעים לתחנה הבאה.

לאריאל יש מספר תאוריות ואני מבקש ממנו להוציא את המפה בכדי שנוכל להבין בדיוק היכן אנחנו, ויותר חשוב – לקבל את הנתונים שהמוח שלי משום מה החליט שאם הם לא מגיעים אליו בדקות הקרובות הוא מתפוצץ! מתחילים לטפס, העלייה קשוחה כרגיל אבל הפעם אנחנו עולים אותה באדישות יחסית. מה עושים? איך מתגברים על הרגשת הייאוש שעוטפת אותך, מזדחלת לאט לאט, זורמת בכל כלי הדם בגוף ומאיימת לשאוב כל טיפת אנרגיה (לא שנשאר הרבה). איך מתגברים? הראל!!! ״אבא אתה תותח! תמשיך לרוץ״ – ה״מגנינה״ מתחילה להתנגן במוח כמו תקליט שחוזר על עצמו. לאט לאט המנגינה מתגברת בעוד שאר הקולות נחלשים עד שנעלמים. אם אני זוכר נכון – אחרי חצי שעה בערך של עלייה שבה ה״מנגינה״ מתנגנת במוחי הלוך ושוב – היה שם רגע מאוד מדוייק של ידיעה – אני הולך לסיים את זה ויהי מה! 

מסיימים את העלייה ואריאל מזהה את הפנסים של התחנה הבאה, ומכריז בקול גדול:  anything left? המרשלים מגחכים ואומרים לנו שהתחנה הבאה היא רק בעוד חצי שעה של ריצה בהמשך הדרך. אני לא באמת יודע איך הייתי מקבל את הבשורה אם היא היתה מגיעה רבע שעה מוקדם יותר. ייתכן והייתי נשבר. 

השביל הופך להיות סבוך, מתובל בשורשים ענקיים של עצים שמאיימים בכל צעד לפצפץ את הקרסוליים. לאט לאט היאוש הופך לאדישות שהופכת לתנועה במצב אוטומט והנה אנחנו בתחנה. שוב המרק הטעים ביותר בעולם! לא ברור באמת מה היה שם אבל זה היה מעולה. התחנה נראתה לי כמו הבית של עמי ותמי: בקתת עץ, בקושי מוארת, מלאה בכל טוב, מבשרת לנו שהגענו לסוף העלייה – מכאן זה ״משחק ילדים, ירידה בכיף שלנו״. כמובן שלא. 

אנחנו ממשיכים עם בחור שוויצרי. אחרי שכבר הבנו ש״שביל השורשים״ מאפשר הליכה בלבד (וגם זה בקושי), מתחילה שיחת חולין שמצליחה איכשהו להעביר את הזמן – ״השביל האיום״ נגמר, הדרך הופכת לירידה על שביל רחב מאוד – נותנים גז. חזרנו לרוץ ואפילו בקצב טוב מאוד, שמחים ומודים שסוף סוף אפשר לשחרר קצת את הרגליים. השביל הרחב הופך לסינגל נוח לריצה ואנחנו מגבירים קצב. מגיעים לתחנה שמחים ומאושרים – עוד שעתיים גג אנחנו במאנרדפן (91 ק"מ) וסוף סוף ללא איום בהיבטי זמנים – אנחנו נספיק גם אם נלך מכאן עד הסוף. כש״המלאכית״ בתחנה בישרה לנו שלאור מזג אוויר חם לאורך היום, החליטו להפסיק את המרוץ ולאפשר לרצים להשלים את 91 הקילומטרים בלבד ולא להמשיך ללופ החמישי על מנת להשלים את מקצה ה-106 (התווספה הילה לבנה מסביב לראשה בנוסף לכנפיים שכבר היו שם) – אריאל סירב להאמין. בכל מקרה מתדלקים (אולי בפעם האחרונה) וממשיכים.

אריאל אומר שהוא בכל מקרה מחליט להמשיך – אני אומר לו שזה לא אחראי אבל אין בעיה ואני אפילו מוכן לתת לו את הסלולרי שלי (הסוללה שלו נגמרה מזמן) – אבל בתוכי יודע שאם הוא ממשיך אני לא נוטש – פשוט חשבתי שאם אני אגיד שאני לא, אז אולי גם הוא יחליט לוותר. שוב, ספק רצים, ספק הולכים, הפעם במצב רוח מעולה מבינים שהכל עניין של זמן. הדרך היתה יכולה להיות ״משעממת״ מאוד – שביל רחב במגמת עלייה בחושך, אילולא אריאל היה מחליט להתחשמל באופן דיי רציני מגדר בקר של פרות – שנינו צוחקים (אחרי שאנחנו מבינים שהוא לא התחשמל למוות) והנה הסוף כבר ממש פה – קו הסיום. (91 ק״מ 5,400 מטר טיפוס). 

הכל סוריאליסטי לגמרי – בניגוד לציפיות מהמעמד (קהל שמריע לך, מוזיקה מחשמלת, אורות) העיירה שוממת לגמרי. אנחנו חוצים את קו הסיום וכלום לא באמת קורה. כמה אנשי צוות של המרוץ ״מתעוררים״, ״זורקים״ עלינו את המדליות וכמה מילות הערכה ושואלים האם אנחנו רוצים לאכול משהו. מחליפים מילה או שתיים עם מארגן המרוץ ששולל כל אפשרות להמשיך ומאמת את הבשורה של ״המלאכית״ מהתחנה הקודמת. 

מודיעים למשפחות בווטסאפ על הסיום ואנחנו כבר בחדר. ההרגשה מטורפת. הגוף והנפש לא באמת יודעים לעכל מה שעבר עליהן ושנינו מתרסקים בחדר. אני לא יודע אם זו ההקלה הפתאומית בעומס הרגשי או הגופני או שניהם אבל בשלב מסויים, מצאתי את עצמי שוכב ערום על הספה עם סחרחורת מטורפת רגע לפני התעלפות. אחרי כמה נשימות ומבט מודאג של אריאל (שכבר שיכור מהאפרול שפיץ שהוא הבטיח לעצמו לשתות אחרי המירוץ בלי להכניס גרם של מזון לגוף) אני חוזר לאיזון – מתקלח והולך לישון.