"זה לא נוף אירופאי וזה לא נוף מדברי. האי הזה הוא ז'אנר בפני עצמו". רומן ספיבק חזר ממרוץ Transgrancanaria עם מזוודה מלאה בחוויות

24/2- 12:00 בצהריים

ROCKO NUBLO – הסלע הענק שמהווה סימן היכר פראי של האי ניבט אלי מבעד לערפל. ככל שאני ממשיך להוריד את הראש ולחפור עוד אל תוך העלייה העיקשת לקראתו, נראה שמאגרי הכח הפיזי והמנטלי שלי הולכים ואוזלים. עוד מספר נשימות עמוקות והמקלות ננעצים שוב בקרקע הוולקנית, כולם מסביבי מתקדמים לאט במבט תשוש וטיפות הערפל העוטפות את כולנו משלימות את אווירת המאבק. כ-13 שעות מאז שהוזנק מרוץ Transgrancanaria. בפעם הראשונה בהיסטוריה של האירוע הוזנקנו מהחוף הצפוני התיירותי PLAYA LAS CANTERAS. בדמיוני זה נראה שעבר כל כך הרבה זמן מאותו הרגע שיצאנו לדרך על החול הרך, ועד רגע המאבק הזה עכשיו. הרבה מחשבות ליוו אותי מאז הזינוק. חלקן היו טורדניות במקצת, מהולות בחששות ישנים וזכרונות של אירועים שלא סיימתי, בעולם האולטרה וגם בחיי היום יום. וגם שלל מחשבות אופטימיות מלאות בחוויות שצברתי בשנה האחרונה בעבודה המדהימה שבה זכיתי לעבוד, שבה אני מכיר אנשים מופלאים על כל הרבדים בחייהם. חלקם אפילו הצטרפו אלי להרפתקאה הנוכחית ובכך קשרו את זכרונותינו בברית משותפת. וכעת, עם כל צעד לכיוון הסלע העצום שלפני, הולכות כל המחשבות האלה ועוזבות את ראשי. הופכות את נקודות המאחז המנטליות שלי לחלל ריק וחלקלק. עוד מספר נשימות ושוב המקלות בקרקע והמשך צעדים. הירכיים מאותתות שההתכווצויות עשויות להגיע בכל רגע. הייתכן שזה הקצה שלי, הגבול שלי נכון לרגע הזה? אין עוד לאן לחפור בכדי למצוא את ההארה שאותה מחפשים אנשים כמוני בעת מאבקים מסוג זה? האם אני מאבד שליטה?

21/2- 04:00 בבוקר

סיגל מביטה עלי ואז על יובל במבט מלא ציפייה, עוד לא מעכלת את ההרפתקה שהיא עתידה לעבור. זה אירוע השטח הראשון שלה בחו"ל, וההתרגשות הולכת וגואה. יובל ואני כבר משופשפים בחוויות האלה אך עם זאת, זה נראה שמאירוע לאירוע ההתרגשות רק גוברת. עם השנים אני חווה אותה אחרת, כסוג של ריכוז והתכנסות פנימה. אני קורא לזה: למתוח את הקשת. בימים האלה שלפני האירוע, הזמן נוטה להתנהל בעצלתיים ולהאט אף יותר ככל שהזינוק מתקרב. הטיסה למדריד ואז משם לגראנקנריה, ואז הנסיעה לאורך חופי האי, הכל נמרח לפיסת זיכרון מטושטשת על כמעט יום. והנה אנחנו בעיירת החוף הצבעונית MASPALOMAS. במרחק 20 דקות מקו הסיום אליו ישאפו להגיע בימים הקרובים כ-4,000 מתחרים ב-6 מקצים שונים מלמעלה מ-70 מדינות.

הכל שקט ופסטורלי למעט העננים הקודרים שמסגירים שהתחזיות הסוערות לימי המירוץ, ייתכן ויש בהם מן האמת. מוקדם מדי להתחיל לדאוג. המשימה החשובה ביותר עבורנו כעת היא להתחיל להעמיס את עצמנו באוכל טוב, וכמובן לעבור באולם האקספו המסביר פנים שסמוך לקו הסיום. אין רץ שיכול לישון בשקט לפני שאסף את מספר החזה שלו, אבל האווירה הלטינית הייחודית שסובבת אותנו משפיעה באופן חיובי על הסטרס והמחשבות של העתיד לקרות. מחרתיים בערב, יובל ואני נהיה בדרכנו לקו הזינוק. עבור סיגל ודודי, שברגעים אלה מטייל עם בת זוגו בכל רחבי האי, הזינוק יתרחש רק בעוד יומיים. זה הזמן לנוח ולמלא מצברים. זה הזמן למתוח את הקשת.

22/2- שעות הצהריים

"…Can't you see that it's just raining, ain't no need to go outside" מכריז ג'ק ג'ונסון מתוך הפלייליסט שלי, בזמן שאני מארגן לעצמי מסדר ציוד לתפארת. מבט חטוף החוצה מגלה שהוא צודק. עוד ממטר שוטף את העיירה שלנו והשמועות בדבר הסערה שקרובה לפקוד את האי, הולכות והופכות למציאות. אני מזכיר לעצמי ולסיגל שאנחנו מוכנים לכל התנאים, הן פיזית והן לוגיסטית. עם זאת, חשש קל מתגנב אלי בעת שאני אורז את תוכן תיק ההחלפה שלי. תיק זה אמור לחכות לי בק"מ ה-84, לאחר שאעבור כשני שליש מהמסלול ואהיה באחת הנקודות הגבוהות באי. "אם פה גשום, מה יחכה לנו שם?" אני מהרהר לעצמי, וממהר להחליף נושא ולהתבדח עם סיגל על העניינים שלה.

אני זורק לתוך התיק עוד נעליים ועוד גרביים ועוד מעיל גשם…לעולם אי אפשר להיות בטוח מדי. זמן קצר לאחר מכן אנחנו פוגשים את יובל והולכים לחזות בפרזנטציה של האירוע שלפנינו, ושל האתלטים המובילים שהולכים להשתתף בו. מאות רצים מקצועיים מובילים מרחבי העולם סימנו את האירוע הזה כחלק מתוכנית התחרויות שלהם לשנה הקרובה, ולראות חלק מספורטאי העילית האלה מטווח אפס נותן הרגשה מאוד מחבקת ומזמינה. בזמן שאנו יושבים באולם הקונגרסים ומקשיבים לקריינים שיורים עלינו טקסטים בספרדית ומתרגמים חלק קטן מהם לאנגלית, אני מרגיש שאני חלק ממשהו גדול ממני, מקהילה של ספורטאים בכל הרמות וכל אחד חוקר את המרחב שסביבו…ואת המרחב שבתוכו.

23/2- 20:00 בערב

האוטובוסים עומדים בשורה ארוכה ומחכים לקחת אותנו לחוף הצפוני של האי. הטפטוף הקל של הגשם עושה אותי אופטימי הרבה יותר, אחרי כל התחזיות הסוערות שאיימו על קיום האירוע בימים האחרונים. יובל ואני מנסים לנוח ולהוריד את מפלס האדרנלין עד רגע הזינוק, בייחוד כשאנחנו מוצאים את עצמנו על קו הזינוק כשעה וחצי לפני יריית האקדח. אנחנו מבינים מהר מאוד שלמרות המוזיקה הלטינית הבוקעת מכל עבר והאווירה התוססת, אנחנו לא נעמוד בקור של האוקיינוס ונחכה לתחילת האירוע. אנחנו מוצאים לעצמנו בית קפה רגוע וחמים כמה דקות הליכה מהזינוק, מזמינים קפה ומאפה, ממש כמו שהיינו עושים אחרי אימוני הבוקר השוטפים בארץ הקודש, ושוקעים לתוך שיחה עמוקה שחובקת כל נושא שאנשי אולטרה כמונו מהרהרים בו לפני הזינוק. זאת דרך מדהימה להפיג את המתח ולשחרר את הנפש להרפתקה המדהימה שניצבת לפנינו. כחצי שעה לפני הזינוק אנחנו נכנסים לשרוול רחב הידיים הממוקם ממש על החול הרך, מאחלים בהצלחה איש לרעהו ומשלימים עם זה שבפעם הבאה שנתראה, תעבור עלינו למעלה מיממה עמוסת חוויות ואנחנו נצא ממנה אנשים מעט שונים ולמודי לקחים ותובנות.

אני מתרכז בתוך עצמי ונושם עמוק. כל קווי הזינוק שעברתי עד כה עוברים לי מול העיניים, הכרוז מנחה את מחשבותי במחול מטורף ומשעשע. ההמנון של האי מזרים בכולנו אווירה קרבית והנה באה הספירה לאחור. חיכיתי לרגע הזה חודשים ארוכים והנה חוצה הגראנקנריה כאן מולי. מזמין ומתריס בנשימה אחת. הזיקוקים מרעידים את השמיים עמוסי הכוכבים שסביבנו. יצאנו לדרך.

הלילה מברך אותי במזג אוויר קריר ובהיר. הגשמים שפשטו על האי השאירו סימנים רטובים על השבילים, אך לא יותר מכך. אני מתקדם בבטחה בין האבנים הוולקניות שזרוקות בכל שביל ועל כל מעבר. האיזון במסלול בין שבילים רחבים לבין משעולי עיזים הוא מאוד נכון, ונראה כמעט כמתוכנן ומאפשר שטחי עקיפה גדולים ותנועה חופשית של הרצים. עשרים הקילומטרים הראשונים מהירים יחסית, ומחייבים הרבה שליטה וריסון. קטעי כביש ומעברי עיירות באים לי בהפתעה, ונותנים קונטרסט לאופי הקשוח והוולקני של המסלול. הלילה עובר מהר מהצפוי ועד לק"מ ה-42 החוויה דומה עבורי לריחוף מתמשך, שהכל בו קורה לפי התוכנית וטוב מהמצופה. אבל אתם יודעים שאני מספר לכם סיפור על חוויית אולטרה, ובחוויה כזאת הריחוף, בשלב כזה או אחר, מפנה את מקומו לעימות ומאבק עם השטח ועם עצמנו. הירידה התלולה שמקבלת את פני בשעות הקטנות של הלילה הינה עבותה, מפותלת ואלימה הרבה יותר ממה שפגשתי במסלול עד כה – שביל נחש משופע שצונח לתוך ערפל. העלייה שאחריה ממשיכה את אותה מגמה. אני מונע מעצמי לעקוף דבוקה של רצים לפני בירידה, למרות שהם נעים בקצב איטי ממני, בידיעה שאני צריך לשמור כוח לשלבים הבאים של המסלול. זה לא ילך חלק, אבל לא באתי לכאן כדי שזה ילך חלק.

הבוקר מפציע מבין רכסי ההרים ומעיר את העיניים לנופים המרהיבים מקו הרכס שמשקיף על תחנת ARTENARA בק"מ ה-62 – נופים שלהם ציפיתי מאז שראיתי את כל הסרטונים האפשריים של המירוץ הזה. המצוקים התלולים והיערות שסביבם נראים לכל כיוון. זה לא נוף אירופאי וזה לא נוף מדברי. האי הזה הוא ז'אנר בפני עצמו. עולם פראי חבוי בלב האוקיינוס שקפא בזמן ונגלה כעת במלוא תפארתו לאור הזריחה. זמן קצר לאחר שאעבור בעיירה זו, יזנקו מהמקום הזה דודי וסיגל להרפתקאה שלהם.

מנקודה זו מתחיל המאבק האמיתי שלי במסע הזה. זה המפגש עם הקצוות שחיכיתי לו. מבחינתי, חוויית אולטרה לא תהיה שלמה בלעדיו. הערפל חוזר ומקפיא את הגוף. ההתנהלות ברצף העליות בחלקים ההרריים האלה, הינה איטית ולא מאפשרת להתחמם. אני מברך את עצמי על בחירה בשרוולי ידיים ובמעיל גשם נושם, שמאפשרים לי להתרכז בעיקר וזה לשמור על קצב התקדמות בפסגות המסולעות האלה. אני רואה את הסלע המיתולוגי של האי ה-ROCKO NUBLO ויודע שלשם אגיע בעוד שעות ספורות. בכל דקה שעוברת אני מבין שאלה הולכות להיות שעות קשות ואיטיות, ואני אצטרך להיאבק על כל קילומטר. אני נאחז בכל המחשבות החיוביות שאגרתי מקו הזינוק ומחלק כל מקטע למקטעים עוד יותר קטנים, הכל כדי להישאר ממוקד בלשים רגל אחת לפני השנייה ולא להפסיק להתקדם. "בסוף אגיע לסלע הזה ומשם זה רק ירידה" אני לוחש לעצמי "אם רק אמשיך להתקדם, זה בלתי נמנע".

ההגעה לפסגה הזאת מביאה אותי לתחילת הסיפור הזה בערפל המקפיא של הצהריים. ההנחה שלי, שלאחר שאגיע לסלע תחכה לי ירידה רגועה עד לתחנה הנכספת, התפוגגה אף היא אל תוך הערפל ולקול התופים והעידוד של המקומיים שיצאו בהמוניהם לכל רחבי המסלול. לצלילי שאגות ה-"animo! Venga!" פילסתי את דרכי בעוד מספר עליות ומתלולים לא צפויים, שהביאו אותי לק"מ ה-84 ללא כל אנרגיה פיזית ומנטלית. עמדת EL GARANON הינה העמדה שבה חיכה לי תיק ההחלפה, וכמובן שגם אוכל חם וכסא להתרפק עליו. בדיוק מלכודת הדבש שבנויה להשאיר רצים במצבי באותה העמדה מבלי יכולת להמשיך. במה אוכל להיאחז עכשיו?

15/2-שבוע לפני כן, שעות הערב- אילת

ההרצאה החדשה שלי, על התמורות המנטליות של עולם האולטרה, אמורה לקרות הערב אך איני מוכן. "איך אלה מילים נרדפות אם יש הבדל בין אסטרטגיה וטקטיקה…ומהו ההבדל בעצם?" אני חושב בקול רם. המנטור שלי מקשיב מכיל ומכוון. בסוף השיחה הזאת אני חוזר על המסקנות שלי בקול רם. אסטרטגיה – הינה מערך של פעולות הנועד להביא אותנו אל יעד מסויים. הפעולות הן לוגיות ונשענות על מחשבה וראייה מערכתית של התהליך. טקטיקה – הינה השינויים הקטנים המתבצעים כתגובה לשינוי הפעולות בתהליך בכל רגע נתון. השינויים האלה נשענים על יכולת אלתור ורגש. לפיכך אסטרטגיה עוסקת בקשר של מתכנן הפעולה עם הסביבה והמרחב שסביבו. טקטיקה לעומת זאת, נשענת על תחושות בטן ואיכויות פנימיות של המתכנן ולכן עוסקת בקשר הרגשי של המתכנן עם עצמו. פחד, תסכול, כאב, שמחה, אלה כולם רגשות שחווים בתהליך האולטרה. ומה עם אהבה? כאן עצרתי לרגע את תנועתי בחדר. לאהבה אין הגדרה כי תכליתה היא לחצות גבולות, ומשום כך היא אינה רגש. היא מכלול שתי וערב של רגש והגיון שבאמצעותו ניתן להפעיל תהליכים פנימיים ובין אישיים. זה היה רגע של הארה. "עכשיו כל מה שנותר זה ליישם את זה…וזה כבר עבודה לחיים שלמים" משכתי בכתפי.

24/2- 13:00

מצוייד במחשבה היחידה שעוד נותרה בי, אני שולח הודעה לאשתי. אני מספר לה שאני לא מפסיק לחשוב עליה, ושמעכשיו אדמיין איך אני רץ אלינו הביתה. אני מכריז שאני בסופו של מאבק וכעת אני יודע שאנצח אותו. כל זה יכול להישמע לכם דביק וקלישאתי, אך מחשבה מייצרת מציאות, ואת המציאות שאני ביקשתי לייצר היה לי לפני רגע קשה לדמיין. אני מחליף חולצה, מארגן את האוכל בווסט ואוכל קערה של מרק חם עם פסטה. אני צופה את ההתנגדות המופגנת של השרירים ביציאה מהתחנה, וממשיך לסנן לעצמי את המנטרה שבה אני כה מאמין. "הנה זה מגיע..כללי המשחק משתנים…אני לוקח את זה הביתה…אני רץ אלייך".

ואז כללי המשחק השתנו. פילסתי את דרכי בירידה הסלעית והמתפתלת לק"מ ה-99 בדהירה בלתי מוסברת. ניכר היה שעומס מנטלי רב השתחרר ממני, ועולם חדש של אנרגיה היה בהישג ידי. נכנסתי לתחנה בצעדי ריקוד כשאני מתלוצץ עם המתנדבת שסורקת לי את מספר החזה ושואל אותה איך היא מרגישה…יצאתי מהתחנה תוך פחות מ-3 דקות, בדרך לעלייה המורגשת האחרונה על המסלול. הוואדיות המובילים לקו החוף התגלו בפני לכל אורכם והאוקיינוס סגר את האופק מכל עבר. השמש יצאה מבין העננים והקפיצה את החום בעשרות מעלות כהרף עין. שום דבר לא הסיט את המיקוד שלי בקצב ההתקדמות ההולך וגובר. אכלתי, שתיתי, נשמתי ורצתי. מסונכרן לגמרי עם תנאי השטח ומרוכז במטרים הקרובים, הרגשתי איך האנרגיה המנטלית שלי שהיתה כמעט לא קיימת לפני מספר שעות נמצאת כעת בתחום אחר ולא מוכר. התחזית הכי אופטימית שלי לאירוע הזה היתה לרדת מ-20 שעות. ברגע שהגעתי לתחנה הבאה, כ-17 ק"מ מהסיום, ידעתי שזה שלי. לא קיים עוד ענף ספורט כזה שבו יש אופציה לקבל תחושת ניצחון למשך כל כך הרבה זמן. הקצב ההולך וגובר שלי ב-10 הק"מ האחרונים של האירוע, מהווה עבורי גמול על עונת אימונים מוצלחת ופורה. אלה קילומטרים שארצה לחזור ולחוות אותם בדמיוני בעוד הרבה הזדמנויות בחיי. אני חוצה את קו הסיום ב-19 שעות ו-34 דקות. לא יכולתי לבקש סיום שלם וממלא יותר מזה.

24/2- 20:00

בסיומה של מקלחת כואבת גררתי את עצמי מהמגורים כדי לקבל את פניהם של דודי וסיגל בקו הסיום. הם סיימו מאושרים וללא פציעות. ההרפתקאות שלהם ראויות לסיפורים נפרדים. זמן קצר לאחר מכן, יובל התקשר אלי מתחנת EL GARANON הזכורה לי לטוב, לבשר לי שהוא תשוש ועייף ושוקל לפרוש. לאחר זמן קצר הוא העביר את עצמו למצב עיקש וקשוח, שבו הוא מתורגל היטב ואילץ אותי להרים את עצמי מהמיטה ב-4:00 לפנות בוקר בשביל לרוץ (זה מדהים שהצלחתי…) איתו את הקילומטר האחרון. ברגע שהוא עבר את קו הסיום הניצחון של כולנו היה באמת שלם ואפשר היה להתחיל את החגיגות באופן רשמי.

לסיום…

ישנו אי קסום ופראי בלב האוקיינוס קרוב לחופי מרוקו. לאחר השבוע האחרון האי הזה מחזיק באחד הזכרונות היפים והמחזקים שחוויתי בעולם האולטרה. אני יצאתי אל האי הזה כאתלט וכמאמן, עם שאיפות וציפיות, חששות ומתחים. אני חוזר משם נפעם מהקשר בין האדם לטבע, בין היכולת הפיזית לבין האנרגיה המנטלית, ומעל הכל, מכך שכשניגשים לפתרון משבר באהבה טהורה, כשמבינים את התכלית השוכנת חבויה מעבר למילים היפות, אין באמת מכשול שיכול לעמוד בפנינו. כך אנו רצים לעבר עתיד טוב יותר. כך אנו חווים את ההווה בצורתו השלמה ביותר.

רומן ספיבק, בעלים ומאמן בקבוצת summit. רץ שטח ואולטרה מרתון מ-2010 ופועל לקידום התחום בישראל.

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.