התחנה הראשונה של ארי ולטמן בסדרת מירוצי האימון שלו – מרוץ טרנסילבניה ברומניה. על התנאים הקשים, והדרך הסזיפית לקו הסיום- בכתבה הבאה

מטפסים … אנחנו בדרך לנקודת הביקורת בפיאטרה אסטרה – כ- 52 ק"מ מתוך המירוץ, בגובה 2,000 מטר בערך. אני כמה דקות מאחורי השלישיה שאיתה עשיתי את הקילומטרים מנקודת הביקורת הקודמת, אחרי שלקחתי את הזמן לעצור לכמה תמונות כשקלטתי שהשמש בדרכה לשקוע. אני מתקדם בקצב שמאפשרות לי הרגליים בשלב הזה. אני עובר בחורה אנגליה בפעם החמישית בערך מאז שהתחיל המירוץ לפני כמעט 16 שעות.

"מה המצב?", אני שואל אותה. "אני לא בטוחה שיש לי את הכוח להמשיך". אני מנסה לעודד אותה קצת, ואז היא מבהירה שהיא בספק תספיק להגיע לתחנת הביקורת הבאה במגבלת הזמן – 21:00. אני מסתכל על השעון – 20:40. לדעתי יש לי עוד לפחות 200 מטר של טיפוס (וגם בזה אני לא בטוח). אני מקלל בשקט. חוסר אחריות שלי. אחרי תחנת הביקורת האחרונה, מגבלת הזמן הבאה שזכרתי היא ב-1:00 בלילה בתחנת אגם בולבוצ'י (61 ק"מ). עד לשם הייתי בטוח שיש לנו מספיק זמן, והתנהלתי לחיסכון באנרגיה (וצילום תמונות). שכחתי שיש מגבלה של 21:00, ולא בדקתי.

כנראה שאבוד, אבל אני מזכיר לעצמי – Death before DNF (סיסמה שעוד נרחיב עליה בהזדמנות קרובה) – ומחליט שאני צריך לנסות להגיע לתחנה כמה שיותר מהר בשלב הזה. אני מאיץ קצת ומשאיר מאוחרי כמה מילות עידוד אחרונות. בהמשך אני מדביק את סזאר המקומי שהתעייף ומשתרך אחרי חברו מיכאי והקנדית פייג'. אני מסביר לו את המצב, ואנחנו מנסים יחד לדחוף קדימה. מדביקים את מיכאי שכנראה חיכה לסזאר וממשיכים. אני דוחף בעלייה עם מה שיש לי- מתנשף בקולי קולות, ומתחיל להרגיש את חומצת החלב מאותתת לי מהארבע ראשי. "מה הטעם להגיע בזמן אם גם ככה אני שורף את השרירים ולא אוכל להמשיך?" אני שואל את עצמי, "Death before DNF" אני עונה, וממשיך למעלה.


תמונה אחרונה לפני החושך – במהלך הטיפוס לפיאטרה אסטרה

בשעה 21:00, אנחנו מגיעים לסוף העלייה. אבל לא לתחנת הביקורת, אלא לשביל שטוח שממשיך משם. לא ברור איך, אבל עדיין אפשר לראות, אבל לא הרבה. אנחנו עוברים לריצה וממשיכים. השביל הופך לירידה קלה בערוץ נחל עם אבנים. כבר 21:10. ב-10 הדקות האחרונות מיכאי מפתח טיעונים כדי לשכנע את מי שבתחנה שיאפשרו לנו להמשיך ולא יפסלו אותנו. עכשיו אנחנו בעיקר מעודדים אחד את השני שהתחנה כבר צריכה להיות מעבר לפינה. מיכאי מוציא מפעם לפעם קריאת קרב – כנראה מתוך כוונה שבתחנה ישמעו אותנו ויחכו. אני מעביר קצת אנרגיה מהרגליים לאיזור הפה ומחייך. אנחנו נאחזים בגרגרי אור דמיוניים, ומנסים לייצר עוד כמה לומנים מהעיניים כדי לנסות ולזהות את האבנים ולא למעוד. זה לא הזמן לעצור ולהוציא פנסים.

בערך ב-21:15 אנחנו מגיעים לבניין שבו לפי מיכאי היתה אמורה להיות התחנה (זאת הפעם השנייה או השלישית שהוא משתתף במירוץ הזה). המקום נראה שומם, אבל אנחנו פוגשים את פייג' לפתע, שכנראה הצליחה ללכת לאיבוד איפה שהוא מאז שהמשיכה קדימה. אנחנו סורקים את המקום. אני מוצא דלת עם רעש מאחורה ודופק. מסבירים לנו לאן להמשיך כדי למצוא את התחנה. הגענו.

מגבלת הזמן פה היא ב-22:30, מסבירים לנו …

האמת היא שהמשכנו את המירוץ בהנחה שלאור מזג האויר החליטו להוסיף זמן, אבל רק כעת כשישבתי לכתוב – ראיתי שזאת היתה מגבלת הזמן בתחנה הזאת מלכתחילה.

מירוץ טרנסילבניה (מפות בקישור). ביקשתי מירוץ בתנאי אי ודאות, וקיבלתי. 100 ק"מ בהרי בוצ'גי – חלק מהקרפטים, בחבל טרנסילבניה שברומניה. ומכאן גם הקישור הרומנטי לדרקולה. מקום יפהפה ללא ספק – יערות ירוקים להפליא, ומעליהם פסגות הרים מושלגות ומחודדות – מעוררות יראה.

יש איזושהי בעיה מובנית במירוץ הזה. לא ברור לי עד עכשיו עם הבעיה היא עם המארגנים, או איתנו המשתתפים. אם זה הייתי אני, אז התשובה היתה ברורה, אבל התקשיתי למצוא רבים שסיימו את המירוץ בלי בעיות במציאת הדרך. למה בעצם צריך לצפות במירוץ מבית היוצר של מארגני מירוץ הספיין באנגליה? מירוץ ידוע בקשיחותו, הכולל מעבר בשבילים הקשוחים ביותר שבאנגליה בשיא החורף, עם תמיכה מינימלית לאורך הדרך, ודרישה ברורה לניווט עצמי בדרך.

ההבדל הוא אולי ביצירת הציפיות. למרות שבדיסקליימר שנדרשנו לחתום עליו היה כתוב שאנחנו מודעים לכך שייתכן ונצטרך לנווט בעזרת מפה, ולמרות שבציוד החובה של המירוץ נכלל מצפן – ממבט באתר המירוץ, או בכללי המירוץ – ממש לא נוצרת ציפייה שאכן נידרש לכך. המירוץ אינו מוגדר או בנוי בשום מובן כמירוץ ניווט. הוא מוגדר מראש, הוא מסומן לאורכו, וקיבלנו גם קובץ של המסלול למכשירי GPS. ובכל זאת, לא לוקח זמן רב לפני שמתחילים ללכת לאיבוד. ערפל עם ראות אפסית, סימון לא עקבי או לא ברור, ואולי אנחנו סתם עייפים – מי יודע. בדבר אחד אין ספק – בין שמסיימים את המירוץ כולו בהצלחה, ובין שפורשים לפני הסיום – מדובר באוסף גדול של חוויות ולימוד במסלול יפהפה ומאתגר.

כשהגעתי לרישום ובדיקת הציוד, שאלתי ביוזמתי היכן ומתי מתקיים התידרוך – בהוראות למירוץ הקצרות מאוד היה כתוב מתי להגיע לרישום ותידרוך (חובה). אבל לא כל כך היה להם ברור על איזה "תידרוך" אני מדבר. קראו למישהו, והוא לקח אותי איתו למפה גדולה שהיתה תלויה על אחד הקירות באולם שבו היינו. "התידרוך זה פה. מה אתה רוצה לדעת?"

"הכל? מה אני צריך לדעת?"

הבחור החביב לקח אותי צעד צעד לאורך המסלול עם דגש על שינויים, והמלצה אישית שלו פשוט לגלוש ישר דרך השלג בירידה השנייה מהפסגה ב"אומו" (אחרי 33 ק"מ) לכיוון בושטני, במקום ללכת לפי המסלול שיורד לאיטו בזיגזג. זה קצת בילבל אותי – לפני רגע הוא הסביר שיש מעט שלג – "אתם תוכלו לעבור ליד השלג ולא ממש לרוץ בו, אולי יהיו כמה מרבצי שלג קטנים פה ושם". זה לא ממש הסתדר לי עם הגלישה בשלג לכיוון הכללי שמראה ה GPS לפי המלצתו.

אותו איש חביב גם הסביר לי (כששאלתי) לגבי הסימון לאורך הדרך. הוא הביא דוגמאות לסרטים שמסמנים את השבילים, וכששאלתי אמר שהסימון הוא בצפיפות גבוהה והמרחק הכי גדול בין סימונים הוא כנראה לא יותר מ-200 מטר.

כששאלתי לגבי תחזית מזג האויר המעודכנת להרים (שהובטחה), הוא פשוט הסביר שאין טעם להסתכל על התחזית, כי בהרים מזג האויר גם כך אינו צפוי. וכשהתעקשתי לשאול על טווח אפשרי של טמפרטורה, הוא ענה שהטמפרטורה עשויה להגיע אפילו ל-2 מעלות, או לאפס.

כשהגעתי אחרי יותר מ-10 שעות לירידה המדוברת לאומו, כבר לא ממש סמכתי על התידרוך – בכל זאת, אף אחת מהנקודות לא התממשה (למעט זה שלא ניתן לנבא את מזג האויר), כך שויתרתי על הגלישה על השלג לתוך הלא נודע. באמת שרציתי להגיע כמה שיותר מהר למטה – היינו כולנו על סף היפותרמיה, ורצינו רק להגיע לאיזור חמים יותר ויבש יותר עם קרקע יציבה יותר – מהר ככל הניתן, אבל מורד השלג שאליו כנראה הוא כיוון ירד לו בזוית חדה במיוחד לתוך ערפל סמיך – ולא היה ברור איפה ומתי נעצרים עם יורדים לתוך זה. אז המשכתי למטה בזיגזג, ובזהירות – רגל אחרי רגל במעברי השלג שחצו מפעם לפעם את אותו המורד.

המירוץ התחיל טוב בהחלט. אחד מהדברים שציינתי לעצמי בחיוב גדול במהלך הטיפוס הראשון (שמתחיל בטירת בראן בגובה 750 מטר ומטפס עד לאוכף בגובה 2,200 מטר), הוא מספר המשתתפים. אחרי כמה ק"מ על כביש ושבילי עפר רחבים, כשהגענו לטיפוס ביער לא היו פקקים אנושיים, ובסך הכל כולנו יכולנו להתקדם בקצב האישי שלנו. במשך כמה דקות דיברתי עם בחורה פולנייה בשם קמילה שטיפסה בקלילות כאשר לאחוריה קשור זנב שועל לשיפור האוירה – כך עד שלי נגמר האוויר, ולה נגמרה הסבלנות לקצב האיטי, והיא דילגה לה קדימה בין המטפסים בלי מאמץ מיוחד. היא היתה צריכה כנראה לעמוד על הפודיום, אבל אחרי המירוץ גיליתי שהיא פרשה עקב היפותרמיה, אחרי 83 ק"מ.

טיפוס ראשון מבראן – שום דבר שלא הייתם מצפים לו במירוץ בטרנסילבניה

עד לאוכף נראה היה שהכל עובד כמצופה וכמו שצריך. העלייה לא היתה קלה, אבל לא היו בה הרבה הפתעות. כשהגענו לאוכף המדובר שממנו היינו אמורים להתחיל לרדת, נתקלנו בערפל כבד מלווה ברוחות וקור. רוב האנשים החליפו לבגדים חמים קצת קודם. אני ויתרתי על המעיל בשלב הזה, מתוך הבנה שאנחנו מתחילים מייד לרדת חזרה בצידו השני של ההר.

אבל יחד עם הערפל, ועם שלג שכיסה את השבילים – לא ממש נראו סימונים של השביל. ניסיתי להבין מאיפה השביל יורד מטה, ובינתיים נגררתי קדימה עם קבוצה של אנשים שנראו בטוחים, והמשיכו לטפס על קו הרכס. "אתם בטוחים בכיוון? מישהו פה עם GPS פתוח?" שאלתי. ענו לי שאחד מהקבוצה עם מכשיר GPS פתוח, והוא בטוח שזה הכיוון. אז המשכנו. אחרי עוד כמה דקות שאלתי שוב – "היינו אמורים לרדת למטה, ומשום מה אנחנו ממשיכים לטפס …"

מישהו גילה שה GPS בעצם מראה שהמסלול הוא איפה שהוא לשמאלנו – מעבר לגוש שלג לא קטן שעברנו לימינו. חזרנו קצת, והתחלנו לחתוך דרך השטח הפתוח – מעבר לשלג, ושם בין סלעים ואבנים לכיוון הכללי שבו אמור להיות שביל, ואחרי כמה דקות נוספות מצאנו את השביל, ואפילו סימונים רשמיים של המירוץ. ממשיכים למטה לעבר תחנת הביקורת הראשונה.

חותכים חזרה לשביל המסומן

אחרי שירדנו בצידו השני של ההר לתחנת הביקורת/ סיוע הראשונה, ואחרי 5 דקות של דחיסת קלוריות ונוזלים, המשכתי לכיוון העלייה השנייה במירוץ – זאת שמגיעה עד לשיא הגובה במירוץ הזה – פסגת בוקורה דומברבה בגובה 2,505 מטר ונקודת הביקורת "אומו" (ברומנית: אנוש).

כמה דקות אחרי תחילת הטיפוס, אני מתחיל לקבל איתות משרירי הרגליים. הם התעייפו כבר, ומבחינתם אפשר כבר לעצור וללכת לנוח. עד פה עברנו בסך הכל משהו כמו 13 ק"מ, כך שעוד יש לנו קצת עבודה לפנינו, אבל בסך הכל אפשר להבין אותם – עברנו כבר את קו ה-3 שעות בשעה שלאחרונה הן הורגלו לישון בה, והפעם האחרונה שהם (השרירים) זכו לעבוד ברצף יותר מ-3 שעות היתה לפני כשבועיים – אז התייחסתי בהבנה. "בוקר טוב גם לכם", אני ממלמל – ואנחנו ממשיכים.

לא הרבה מאוחר יותר, אנחנו מגיעים ל"ארובה". טיפוס מתמשך על משטח שלג תלול לתוך הערפל שמעלינו. לא מדדתי שיפוע או מרחק בעצמי, אבל לפי אנשים שונים השיפוע מגיע לזויות של 50~70 מעלות (תלוי את מי שואלים), ובטח נמשך לאורך 200~400 מטר. אני לא ממש זוכר כמה זמן היינו במעלה הזה, אני רק זוכר את עצמי מתלבט בשלב מסויים אם כשנגיע לסוף הטיפוס יהיה כתוב "אומו" או אוורסט. אנחנו על צלע ההר וחשופים לרוחות, ולא רואים יותר מכ-20 מטר למעלה או למטה. כשאני מועד מעט, המקל שלי עובר דרך שכבת קרח ונתקע שם – אני מתעכב מספר דקות כדי לשחרר אותו על ידי חציבה בקרח עם המקל השני. בשלב מסויים אנחנו עוברים ליד סלע יבש – זה מאפשר לי לפנות את הדרך לאחרים, ולשים על עצמי סוף סוף את מעיל הגשם.
יצאתי לדרך עם טיץ קצר וחולצה טרמית – ועד לנקודה הזאת הסתפקתי בזה.

"הארובה"

מגיעים למעלה – צילום זריז של השלט 2505 מטר כדי שנזכור, וממשיכים מיד במסלול (אין כאן נקודת סיוע) שיביא אותנו מטה לקצת מרק חם ב"פשטרה".

לא עובר זמן רב עד שאנחנו מגיעים למבוי סתום. אני נתקל באותה בחורה אנגליה שכבר הזכרתי קודם, אנחנו באיזה סוג של שיא גובה מקומי. הכל מלא ערפל, והשטח פתוח – אין משהו שנראה כמו שביל או סימון לשום כיוון שאנחנו יכולים לזהות. "אני אבדוק מה קורה בהמשך ישר" אני אומר לה ומתקדם קצת לתוך הערפל כדי לגלות מצוק שיורד לאורך כל מה שבכיוון הזה. אני חותך בחצי מעגל שסובב אותה לכיוון ימין. מגיע לעוד כמה רצים מבולבלים. הם ממשיכים בכיוון שבו עברו אותי. אני ועוד רץ עוצרים כדי לנסות "לנווט" קצת. אני מחליט שזה הזמן לנסות ולהעלות את קובץ ה GPS על השעון, ובזמן שהוא עולה אני שולף את המפה. אני צריך לשנות את הקיפול שלה, אז נאלץ להוציא אותה מהניילון שמגן עליה, והיא מתחילה להירטב די מהר. הכפפות שלי לא עוזרות לייעל את התהליך. אני גם שולף את המצפן שלי – אולי בפעם היחידה בכל המירוץ (וכדאי אולי לציין שזאת הפעם היחידה שראיתי מצפן בידיים של משתתף כלשהו – כאמור אף אחד לא מתייחס לזה כמירוץ ניווט). לא נדרשתי לכישורי ניווט מתקדמים כדי להבין שכולנו מכוונים דרומה (הכיוון שבו אכן נמצאת פשטרה), בזמן שהנתיב בשלב הזה אמור להתקדם בעיקר בכיוון מערב. אני מסמן לרץ שאיתי, ואנחנו חותכים חזק ימינה – תוך ניסיון לצעוק ליתר הרצים. כמה שניות אחר כך קובץ ה GPS עולה לשעון, ומאשש. דקה או שתיים מאוחר יותר אנחנו מוצאים עמוד ברזל עם סימון דרך בתוך השלג והערפל – כמה דפיקות עליו עם מקל הריצה – בתקווה שהיתר ישמעו ויבינו. ממשיכים.

בהמשך אני מחליט על דעת עצמי לרוץ קצת משמאל לשביל. יש שם אדמה קצת יותר רכה וכייפית לרגליים, ולפי ה- GPS שהשארתי בינתיים פתוח – השביל בהמשך מתעקל ימינה, כך שאני צפוי לפגוש אותו ללא דאגה. אני מבין אחרי מספר דקות שאני מתחיל לרדת בשיפוע, ומבין שיש אולי סיבה שהשביל המיועד הוא לשמאלי – אני עשוי להיתקל לפתע בקיר כדי לחבור חזרה. אני חותך ימינה לכיוון השביל, אבל נתקל בחורש סבוך של משהו בין שיחים לעצים ננסיים – בגלל הגובה אין פה עצים של ממש, אבל ה"מיני עצים" האלה סבוכים מדי כדי לחצות. בכל פעם שנדמה לי שמצאתי מעבר, הוא נסגר עלי לאחר מספר מטרים, ואני נאלץ לחזור. אני ממשיך כך תוך שאני חוזר אחורה ואחורה, עד שבסוף אני מוצא דרך לחבור לשביל הייעודי – מישהו כרת שביל צר בין העצים האלה. אני חוזר לריצה קלה, ועובר שוב זוג שאני רואה בקביעות, ואז שוב את הבחורה האנגליה.

בין עצים ננסיים

לקראת סוף הירידה אני חובר למיכאי – בחור צעיר מצפון רומניה שכבר עשה את המירוץ בשנה שעברה, קיבל הזמנה להצטרף לחבר שלו (סזאר) – 3 ימים לפני המירוץ, והחליט להצטרף בלי הכנה. הוא טוען שהוא זוכר היטב את המסלול, וכשאנחנו מגיעים לתחנת הסיוע, אני מחליט להצטרף אליהם אחרי שאנחנו גומעים קצת מרק חמצמץ עם הרבה ירקות – מכוס פלסטיק, בלי כף. אני אפילו יושב חצי דקה על בול עץ לפני שאנחנו מתחילים בטיפוס חזרה ל"אומו" מכיוון אחר.

הטיפוס הזה קל יותר – מיכאי מעדכן אותי – הוא לא תלול במיוחד. בסך הכל זה הגיוני – יש לפנינו טיפוס של 900 מטר לאורך כ-8 ק"מ. כולנו עייפים, ומתקדמים לאט תוך כדי שיחה. בשלב מסויים מתחיל טפטוף קליל. "אתה חושב שזה יתחזק?" הם שואלים אותי (הזקן והמנוסה).

אני מסתכל למעלה, ולא רואה עננים שחורים או מאיימים. "אולי זה עוד יתחזק טיפה לכמה דקות, אבל לא נראה לי שיהיה גשם של ממש" אני עונה וממשיך. זקן אולי, אבל מנוסה – כנראה שלא בצורה מספקת. הם מתעלמים מהתשובה שלי ועוצרים ללבוש את המעילים שלהם. מיכאי אפילו שם כפפות חמות. אבל אלו כפפות צמר – ואני שואל את עצמי איך זה יעבוד עם גשם ורוח. אני בינתיים שוב עם הטיץ הקצר והחולצה הטרמית, ללא שום הגנה מגשם. טיפש.

הגשם מתחזק קצת, ואני מספר לעצמי שזה כמו שחשבתי, ותוך דקה זה ייפסק. אנחנו מגיעים לאיזור ידוע של פסלי אבן ענקיים מימי קדם – עוצרים שם לתמונות משותפות, ואני סוף סוף שם על עצמי את מעיל הגשם "ליתר ביטחון". גם אז – אותה הטעות שעשיתי במירוץ הענקים – שם אותו ולא סוגר כמו שצריך – ולאט לאט הולך ונרטב.


עם מיכאי וסזאר – השקט שלפני הסערה

קצת מאוחר יותר הגשם הופך לברד מצליף ומתחזק. אני מבין שאני צריך לעבור לבגדי גשם מלאים. אני עוצר לכמה דקות כדי לשלוף הכל מהתיק וללבוש – אין לי הגנה מהגשם והרוח פה, ובדקות האלה אני מספיק להירטב כהלכה במה שמתחיל להידמות לסופה. מיכאי וסזאר מתקדמים בינתיים, ונעלמים במעלה השביל.

אני ממשיך. יש עלי גם כפפות נגד גשם עכשיו, אבל הכפפות ה"חמות" שמתחת רטובות לחלוטין. אני מאבד תחושה באצבעות הידיים, ומנסה להזרים אליהן דם על ידי לחיצות על מקלות הריצה. לא ברור לי עם זה עובד, כי אני לא ממש מרגיש אם אני באמת לוחץ או לא, ואני רק מקווה לא לאבד לפתע את האחיזה במקלות לחלוטין.

תוך שאני מטפס באיזור החשוף לרוח אני מתחיל לשאול את עצמי איזו אסטרטגיה אפשר לפתח כדי לרוץ במירוצים שעוד מתוכננים לי בהמשך אם אני אאלץ לקטוע את האצבעות אחרי המירוץ הזה. הרוח מתחזקת, והברד מצליף קשות בכל פיסת עור חשופה. אני מרכין את הראש, ומציץ קדימה מדי פעם.

הטיפוס האחרון לאומו. היחלשות של הסופה, ואני מרשה לעצמי לפתוח קצת את המעיל כדי לצלם

בהמשך הטיפוס אני נתקל בעוד שני רצים, אנחנו מפספסים יחד איזו פנייה, כשהשביל שלפנינו ממשיך ישר ואנחנו אמורים לפנות ימינה ולמטה לפני שהטיפוס מתחדש. כשאנחנו מבינים שאין סימונים אני עוצר להעלות שוב את הקובץ (הפסקתי אותו כשהייתי עם מיכאי וסזאר). שני הרצים האחרים מסבירים לי שצריך בוודאות לטפס כאן שמאלה – הם זוכרים כי הם עשו בדיוק אותה טעות כאן בשנה שעברה. אני מחליט לחזור אחורה ולנסות לאתר את הסימונים. לא לוקח זמן רב ואני מאתר – וצועק להם להצטרף. הדרך יוצאת מהשביל ועם העייפות והערפל קל מאוד לפספס (הפעם זה אנחנו).

מקטע הטיפוס האחרון קצת מפחיד במתלול נטול שביל, אבל אני מגיע לתחנת הביקורת (הפעם היא גם כוללת חדר קטן וחמים שאפשר לנוח בו קצת, והקצבה של 500 מ"ל מים לכל רץ). אני מחליט להחליף גרביים – למרות שאני יודע שגם הזוג החדש יירטב תוך מספר דקות. בכל זאת, כפות הרגליים שלי יודו לי כנראה על הדקות האלה (בדיעבד – החלטה חכמה כנראה, לשם שינוי), ובמצב הנוכחי, הרגשתי כאבים מתגברים מההליכה על הגרביים והנעליים הספוגות, והיה לי ברור שאני יתקשה לרוץ כשיתאפשר – ממש קיוויתי שיתאפשר – כדי לרדת מהגובה הזה מהר ככל הניתן. כשהתיישבתי, גיליתי שמיכאי וסזאר יושבים ממש לידי. גופו של מיכאי רועד בצורה בלתי נשלטת ומפחידה – ברור לי שאני לא היחיד שקר לו. הוא לוגם מרק חם שאפשר לקנות שם מבעלי המקום ב-9 שקל. אני מוותר. כמה דקות אחר כך, תוך שאני גורב את היבשות, אני שם לב שגם אני מתחיל לרעוד. המוח שלי מתחיל לדבר על ויתור. עברנו כל כך הרבה חוויות וקשיים. כל כך הרבה זמן. בחוץ סופה. ובסך הכל עברנו רק 33 ק"מ מתוך קצת יותר מ-100.

השעה 15:15 (זה מה שאני זוכר, אבל אולי מדובר ב-16:15) ומישהו מגיע ומודיע שמי שלא ממשיך עד 16:00 יצטרך לרדת חזרה לפשטרה או לחזור לבראן. אין מכאן פרישה עם הסעה … זה עוזר מאוד להגיע להחלטה. אם יורדים ברגל – אז קדימה ולא אחורה, זה מפשט את העניין. אנחנו מתארגנים בזריזות, ויוצאים לדרך אחרי כמה דקות. אני מנסה לעמוד בקצב של מיכאי וסזאר שדוהרים קדימה לעבר החום המובטח בגבהים נמוכים יותר. מעברי השלג מפחידים, ואני מעדיף לעשות אותם צעד צעד ולא למצוא את עצמי מתגלגל לעבר הערפל הלא נודע גם במחיר של המשך סולו. אנחנו מגיעים לאדמה ואני צורח וצוהל בשמחה "Ahoy, land" לפחות כאילו גיליתי את אמריקה אחרי כמה חודשים באוקינוס.

עכשיו פחות אכפת לי שיעלמו קדימה, ממש לא רציתי לאאבד שוב בגובה ובשלג, עכשיו כבר נשרוד. אני עוצר להתרוקנות קלה, וממשיך. איבדתי אותם, אבל הצטרף אליי סנדר הבלגי, ואת הקילומטרים הבאים במורד הואדי אנחנו עושים יחד תוך התברברות אינסופית – כאשר שנינו מסתכלים על מכשירי GPS, ועדיין חלוקים כל הזמן לגבי המיקום המדוייק של השביל. אני חובר שוב למיכאי וסזאר בהמשך – ב"בושטני".

אנחנו בדרך מבושטני לפיאטרה – העלייה שאיתה התחלתי את הסיפור. אני עוצר להתקלף מביגוד הגשם שמכביד עלי. כאן לא כל כך קר, והם עוצרים ומחכים לי. בינתיים מדביקה אותנו מלכת היער הקנדית פייג', ומצטרפת אלינו. אני מסיים להתארגן, ומגלה בינתיים שקרעתי את כל איזור האחוריים של מכנסי הגשם שלי – כנראה בזמן שהחלטתי קצת קודם לבצע ירידה בוצית בגלישה על הטוסיק.

אנחנו ממשיכים על שביל שמטפס בינתיים בצורה מתונה, עד שמיכאי המנוסה מחליט לעשות קיצור דרך. אנחנו חותכים ימינה ב-90 מעלות לשביל המטפס ישירות למעלה בזוית ישירה. אני מטפס בעקבותיהם של מיכאי וסזאר, ופייג' מאחורי. זה נראה לי קצת חסר טעם, אבל אני מעדיף את זה על סולו כרגע. באיזשהו שלב, נראה שמיכאי מוותר על ה"קיצור" הזה, וחותך שמאלה לתוך החורש הסבוך והתלול. אני שואל את סזאר מה קורה, והוא עונה לי רק בפרצוף מבולבל. הם צועקים אחד לשני ברומנית – מיכאי כבר נעלם לתוך החורש לפנינו. נכנסים לחורש בעקבותיו. אני מעלה שוב את קובץ ה GPS, כשאנחנו חותכים לתוך החורש. הקיצור מתגלה כמובן כלא נכון, עלינו בתלילות ימינה, והשביל מתעקל דווקא שמאלה בהמשך לפני שהוא מתחיל לטפס. זה קורה. אנחנו מבלים כראה משהו כמו חצי שעה של אימון הליכה בחורשה – מפחיד מאוד, אבל יופי של אימון לבארקלי (?). פייג' מפגינה שם את קישורי היער הקנדים שלה, וזוכה ממני בכינוי "מלכת היער".

קיצורי דרך ביער – לא בהכרח מומלץ

לתחנת הביקורת/ סיוע שבאגם בולבוצ'י – בק"מ ה-61 – אנחנו מגיעים כמה דקות לקראת חצות, מלווים בכלב לא ברור שהצטרף אלינו באמצע היער וליווה אותנו בשמחה את הקילומטרים האחרונים. אני משכנע אותם לנוח פה לפחות חצי שעה. אני עוסק בטעינה של המצלמה והטלפון, וניסיון נואש להעלות פוסט אחד לפחות מהדרך, ולהרגיע את אמא שלי. שלושתם חורפים בינתיים, ולמרות שהייתי צריך לשכנע אותם לנוח, אני מתקשה להעיר אותם. ב-1:00 (מגבלת הזמן הרשמית של הנקודה הזאת) אנחנו יוצאים שוב לדרך.

במקטע האחרון אנחנו ניפרד בצורה לא ברורה, דווקא כשאני מנסה להוביל את כולנו לסיום בדיוק בזמן יחד. מסתבר בדיעבד שסזאר רצה עוד 10 דקות של שינה, והם פשוט החליטו לעצור. אחרי שאני ופייג' חיכינו קצת וניסינו לצעוק להם, המשכנו – שניהם סיימו באמת 10 דקות אחרינו.

כשאומרים לכם שהקילומטרים האחרונים הם לא טכניים, ואפשר לרוץ אותם, מתכוונים כנראה לזה – קילומטר לפני שער הסיום

לסיכום קצר – בשאלה של המלצה או לא, התשובה היא "תלוי". המירוץ הוא בהחלט מבלבל מהרבה בחינות ויש הרבה דברים שאפשר לשפר. אבל זהו מירוץ מומלץ – זוהי חוויה פנטסטית במקום מאתגר ומספק, עם נופים מרהיבים, במדינה קרובה יחסית לישראל, וזולה משמעותית מיעדים אחרים באירופה.

אני אמליץ פחות אם:

1) חשוב לכם מאוד לסיים. זה מירוץ לבוא ולחוות. לקבל ניסיון נוסף וללמוד. סיום פה הוא בונוס נפלא, אבל אתם צריכים להיות מוכנים לכך שגם אם אתם מגיעים בכושר מעולה – יש סיכוי אמיתי שלא תסיימו.

2) זהו לא מירוץ ניווט, אבל הבנה בסיסית של ניווט בהחלט נדרשת. למי שיש זמן – כדאי לשבת עם המפה מראש בבית ולתרגם אותה לעצמכם ל"סיפור דרך". זה בהחלט יכול לחסוך כאבים.

3) לא מומלץ כמירוץ אולטרה ראשון בחו"ל. ניסיון קודם במירוצים עם קצת פחות הפתעות, אבל עם הקשיים הפיזיים, חשוב פה כדי להתמודד עם חלק מההפתעות.

וזה הזמן להתארגן לקראת המירוץ באנסי בעוד כמה ימים. לריצות התאוששות וחידוד אחרונות אין לי פה בבוקרשט שום דבר דומה לעליות. האנרגיות שלי ברובן כבר חזרו בינתיים, אבל יש עוד מספר צלקות או כאבים כאלו ואחרים שדורשים התאוששות. מה שבטוח, אוכל לא חסר לי פה בימים הקרובים.


אין כמו בירה בסיום מירוץ ארוך

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.