מה קרה בהרים סביב אגם אנסי בצרפת, שגרם לארי ולטמן להחליט לפרוש מהמקסי-רייס, ואילו מסקנות הוא לוקח איתו להמשך המסע? התשובות בכתבה

מאחר ועדכנתי בעמוד הפייסבוק באופן די שוטף, כפי שהבטחתי, רובכם כבר יודעים את "הסוף" – כישלון. כשעשיתי הרצאות בארץ, שאלו אותי מפעם לפעם על כשלונות – עכשיו יש לי עוד במה לשתף.

הפעם אני אתחיל דווקא במחשבות שלי לגבי התאמת המירוץ הזה לקהל הישראלי (עם זה סיימתי את הפוסט הטרנסילבני בשבוע שעבר). אחרי הכל, את 4 השעות הראשונות בערך במירוץ ביליתי במחשבה שזה מירוץ שיתאים באופיו ליותר ישראלים מאשר המירוץ בטרנסילבניה. זה לא נכון כמובן לכולם, אבל במסגרת ההכללות והממוצעים.
השביל שאתם רואים מאחוריי אל מול הנוף עוצר הנשימה של אגם אנסי בתמונה הראשית הוא לא נדיר במיוחד במירוץ הזה. יש כמובן חלקים טכניים יותר – עליות וירידות טכניות, ואם אפילו אנחנו – במהלך שבוע חום היסטרי – נתקלנו בלא מעט בוץ בדרך, מניח שבשנים אחרות בוץ יכול להוות מקפצה לדרגה הטכנית של המסלול.

עדיין, המסלול ניתן לריצה בחלקים לא קטנים שלו, ולמי שמחפש אולטרה במובן של ריצה ארוכה, יהיו הזדמנויות מרובות לרוץ לאורך זמן, וביניהן לטעום חלקים טכניים. להשוואה, המירוץ הזה בהחלט יותר טכני וקשה ממירוצי השטח בישראל עד לאחרונה, אבל להערכתי – פחות טכני מירוצים שצצים עכשיו כמו ה- JMUT, HIRUS, או אתגר מצדה. זה לא אומר שהמסלול קל – בכל זאת, אתם צריכים לטפס ולרדת 7,000 מטר במהלכם של 110 ק"מ. בהחלט משהו שדורש אימונים משמעותיים לאורך זמן.

בסך הכל, לרמה הטכנית שיש במסלול, מספק בהחלט להתאמן במסלולים שרוב מתאמני השטח בארץ כבר עושים בעיניים עצומות. המירוץ (המקצה ההולם) יכול גם להוות מירוץ הכנה טוב למי שמתכננים להשתתף בהמשך באחד ממקצי ה- UTMB או ה-CCC – אלו מסלולים די דומים ברמה הטכנית. גם אלמנט החום והלחות – ישראלים לא אוהבים אותו יותר מאחרים, אבל יש לנו בהחלט יותר הזדמנות להתכונן לזה באימונים בארץ, ולהגיע מאוקלמים.

אני קצת חצוי לגבי החוויה ה"בינלאומית" במירוץ הזה. זאת בהחלט אווירה של חו"ל, אבל בתחושה, זה מירוץ צרפתי הרבה יותר מאשר זהו מירוץ בינלאומי. המארגנים משתדלים לתרגם את האתר והמידע לאנגלית, עם זאת – מאז שנרשמתי לאתר, קובץ החוקים שלו הופיע כ"גרסה אנגלית תופיע בהמשך", ושבועיים לפני המירוץ, כשעמדתי לצאת מהארץ, פשוט תרגמתי את הגרסה הצרפתית בעזרת כלי תרגום באינטרנט.

כשהגעתי לרישום, הריצו אותי במשך חצי שעה הלוך וחזור בכיוונים נגדיים, לפני שהבינו שאני בסך הכל מנסה להבין באיזה תור אני יכול לקבל את מספר החזה שלי (זה היה בסך הכל עניין פשוט, אבל בעיות תקשורת). כך גם לגבי התידרוך שניתן בבוקר (לילה?) המירוץ בדקות שלפני היציאה לדרך. בקיצור, אם אתם חושבים לצאת למרוץ ואתם לא דוברי צרפתית – נסו לקבל תדרוך מאחד הישראלים שישתתפו בו השנה. רומן ספיבק סיים יפה את מקצה ה"אולטרה" (110 ק"מ), אילן פריש וטל אגמון סיימו יחד את מקצה ה "מקסי" (83 ק"מ), כך שיש עם מי להתייעץ.

בכל מקרה, תדריך או לא – המסלול הפעם היה מסומן בצורה פנטסטית, וגם בשיא העייפות והכאבים, הרגשתי נוח בידיעה שאני על הדרך הנכונה. גם היו מסביבי תמיד מספיק רצים אחרים. המירוץ הוא מרובה משתתפים – מציק בפקקים, אבל מוסיף בהחלט לאוירה של אירוע גדול ובינלאומי. שאלה של טעם.


קבלת ערכות – ניסיון נואש למצוא מישהו מהמארגנים שיוכל להסביר לי באנגלית מה קורה

לגבי הכישלון שלי, הרחבתי בנושא, בסיבות ובשיקולים בפוסט ארוך באנגלית. מדובר כמובן בשילוב של מספר גורמים, שבמרכזם ניהול כושל של אלמנטים שונים במירוץ (קצב, תזונה, שתייה, מלחים), יחד עם כמובן כאבים מצטברים מהמירוץ הקודם, התאקלמות לא מספקת אחרי הקור בטרנסילבניה, וחוסר ההכנה שלי. אלה הגורמים שהביאו לנקודת ההחלטה, ובנקודה הזאת הגעתי למסקנה שאני לא מספיק רוצה את הפיניש המסויים הזה כדי להמשיך בסיטואציה שבה הייתי.

כאן אני דווקא רוצה לחזור ולהזכיר את המטרות שלי לגבי סדרת המרוצים. להזכיר גם לעצמי. מבחינתי אלו לא "מירוצים", וודאי שלא "מירוצי מטרה". ההתנהלות שלי בהם (ובכלל זה החלטה לפרוש) חייבת להיות בהתאם. אחרת זה לא יעבוד, ולא אעמוד במטרות המאקרו של התוכנית. כבר כתבתי לאחרונה כתבה כפולה בדיוק על הנושא הזה – על השימוש  שלי במירוצים כאמצעי אימון מרכזי – על הסיכונים הכרוכים בכך, ועל התנאים שאני חייב לעמוד בהם כדי להתמודד עם הסיכונים הללו.

אחד הסיכונים המשמעותיים יותר בשיטה הזאת, הוא לא דווקא כישלון במירוץ כזה או אחר, אלא הצטברות של עומס מנטלי, ואכילת הרזרבות שאזדקק להם רבות עוד בהמשך. כשאני חושב על זה, עוד לאחר שכתבתי את הפוסט באנגלית, ברור לי עוד יותר שההחלטה לפרוש היתה נכונה. לא ברמת הסיכוי לסיים מול הסיכוי להיפצע, אלא דווקא ברמת המאקרו – גם בהגדלה פוטנציאלית של הקושי להמשיך השבוע באימונים המתוכננים בספרד, ויותר מכך – 10 השעות שעוד בטח היו נדרשות לי כדי לסיים, היו אוכלות לי הרבה מאגרים מנטליים.

רציתי לנסות את צמד המירוצים, בתנאים מסויימים – וללמוד ממה שקורה – בהחלט למדתי לא מעט. לשמחתי, מגדל הדומינו לא נפל לחלוטין – בסך הכל הצלחתי לעשות את רוב ה"אימון" של השבועיים האלה.


אגם אנסי – "מקסי וילאג'" ביום שאחרי

ביומיים הקרובים אני אעשה את הדרך להרי "פיקוס דה יורופה" בצפון מערב ספרד (שתי טיסות + 4 אוטובוסים). ההרים יוצרים גבול טבעי בין שלושה מחוזות בספרד. את השבוע הקרוב של האימונים אני אבלה בצד של קנטבריה, ובהמשך אעבור לצד של אסטוריה, שם מחכה לי עוד מירוץ קטן, בדרך לאתגר המשמעותי שמחכה לי בתחילת יולי.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.