מה זה אולטרה?

בעולם שבו כל דבר חייב להיות מוגדר, ארי ולטמן מגדיר מחדש מה זה להיות "אולטראיסט" ומהי ריצת אולטרה בעיניו. וגם, האם מירוץ של 21 ק"מ יכול להיחשב כאולטרה?

גם אחרי שהתחלתי לרוץ. גם אחרי שהתחלתי לרוץ בשטח, גם אחרי שכבר עזבתי את מקום העבודה הנוח שלי כדי להתרכז בריצה. גם אחרי שצלחתי בהצלחה כמה מירוצי אולטרה-שטח מאוד קשים … היה לי קשה מאוד להגדיר את עצמי כ"רץ". הבעיה התחדדה כשלקראת מירוץ הענקים בספטמבר הזמינו אותי להתראיין בטלוויזיה. המפיקה שאלה אותי לקראת התוכנית מה אני. "לכתוב שאתה אצן?". מבחינת הגדרה מילונית, ברור שאצן אני לא, אבל האם אני "רץ"?
כשמישהו פוגש אותי ושואל אותי מה אני עושה בחיים, קל לי מאוד לענות שאני רץ. זאת עובדה פשוטה. ועם זאת, אני עדיין לא בטוח בכלל שאני "רץ". עד היום אני אפילו לא בטוח לגמרי שאני אוהב לרוץ.

אני יודע, זה נשמע קצת מוזר. אחרי הכל התשוקה לספורט הזה הביאה אותי לוותר על מקום עבודה נוח ולהחליט שזה כל מה שאני עושה. התמכרתי למשהו – ואם זה לא הריצה, אז מה זה? למרות שרק ממש לאחרונה התחלתי עם מירוצים שמוגדרים "אולטרה-מרתון", ואני ממש לא בטוח כמה זמן זה יימשך, היום קל לי יותר לקבל את עצמי כ"אולטראיסט".

כל ההקדמה הזאת מביאה אותנו לעיסוק בשאלה: מה זה "אולטרה". כל אולטראיסט שמדבר או כותב על החוויה שלו, מתעכב באיזשהו שלב על השאלה הזאת, ונותן את ההגדרה שלו. אולי זה חלק מהיופי שבספורט הזה – כל אחד מוצא בו משהו קצת שונה. המשותף לכולם אולי – זאת חוויה אישית מעצימה, והפרדת ההגדרה מנושא המרחק.

כמו כולם, אני אזכיר לכולנו שההגדרה הרשמית לאולטרה-מרתון היא דווקא עניין של מרחק. מאחר ו"מרתון" זה בסך הכל מרחק קבוע ומוגדר היטב – יוצא מכך באופן טבעי למדי שכוונת המשורר בצמד המילים "אולטרה מרתון" דומה ל"סופר מרתון", או מרתון מנופח – זוהי הגדרה שמגיעה מאותו צורך של רבים להגדיל את המרחק אחרי שכבר צלחו את אתגר המרתון.

לכן, אני משתדל שלא לדבר על "אולטרה מרתון", ולהתמקד פשוט ב"אולטרה". ההגדרות שכבר שמעתי על אולטרה מדברות על נושאים כמו חוויה מעבר לרוחנית, מיקרו-קוסמוס של החיים עצמם, אוסף של כל קשת הרגשות האפשריים ביממה, ועוד. יש גם אלו שמדברים על סגנון המירוץ או סגנון ההתקדמות (האם באמת "רצים" שם).

כשאני חושב על החוויות שעברתי ב-3 השנים האחרונות מאז שהתחלתי לרוץ – מירוצי אולטרה הם כאלה שבהם אני עובר חוויה של התמודדות משמעותית עם משברים. סוג של מסע קצר שבו אני בוחן את קצה היכולת, מגיע למשבר – כזה שבו לא נראה אופק סביר לסיום האתגר, ומציאת הדרך להרים את עצמי ולהמשיך במסע לסיום האתגר.

במסע כזה חווים באופן טבעי את אותם הדברים שגם שמעתי בעבר – אותה קשת של רגשות – דיכאון ואכזבה כשדברים לא מסתדרים, ותחושה של התעלות ושמחה מזוקקת כאשר הגוף מצליח בהמשך לייצר ולשחרר אנרגיה מחודשת, כשמתגברים על גל של עייפות בלתי נתפסת, כשמתגברים על כאבים, או כשחוזרים לשביל אחרי קילומטרים רבים בדרך הלא נכונה.

שימו לב שלמעשה – כדי לחוות "אולטרה" – המרחק הוא כמובן לא תנאי מספק – אבל יותר מכך – הוא גם לא תנאי הכרחי. במילים אחרות – באופן תיאורטי, מישהו יכול לרוץ "אולטרה" של 5 ק"מ. זה כמובן לא מתקיים אם אנחנו מדברים על "אולטרה מרתון".

מדובר במשהו סובייקטיבי לחלוטין.

לקראת מירוץ הענקים בספטמבר, הייתי רשום לעוד מירוץ אולטרה ששנה קודם הייתי מסתכל עליו ביראה – מירוץ ה- CCC – חלק מסדרת המירוצים של סובב המון-בלאן (UTMB), באורך 101 ק"מ וכ-6,000 מטר טיפוס מצטבר. המירוץ היה שבועיים לפני מירוץ המטרה שלי, שאליו כבר הייתי מוכן. החלטתי להשתתף בכל זאת, אבל לא לסכן את עצמי. לכל מי שפגשתי – ובעיקר לעצמי – הסברתי שאני אתן לגוף שלי להוביל אותי, וברגע שארגיש משבר – אפרוש מהמירוץ.

לא פרשתי מהמירוץ. ואפילו סיימתי אותו בתוצאה טובה משמעותית ממה שחשבתי שאפשרי לי, מבלי שום תכנון של המסלול או הזמנים. פשוט הייתי מוכן באותו שלב למשהו גדול יותר וקשה יותר. המירוץ הזה, באותו השלב – לא היה מבחינתי "אולטרה". לא עברתי את אותה החוויה שחוויתי במירוצי אולטרה קודמים.

זה לא שהמירוץ היה קל – אבל לא היה אף רגע שהייתי מגדיר אותו כמשבר. ולא הרגשתי את חווית הקתרזיס שמגיעה בהתגברות על משבר כזה. לעומת זאת, המירוץ הראשון שהשתתפתי בו – מירוץ שטח של 20 או 21 ק"מ ליד קיוטו בתחילת שנת 2014 היה אולטרה מבחינתי. התמודדתי באותם ימים עם כאבי ברך עזים במהלך אימונים – כאבים שבדיעבד היו סינדרום רצועת ה- IT או "ברך של רצים". עשיתי הכל כדי לנסות ולמנוע את הישנות התופעה במירוץ – נחתי, עשיתי ניקוי רעלים בגוף, אבל כמובן שזה לא עזר באמת, והכאבים הופיעו חדים מתמיד אחרי קצת יותר משעה. הברך שלי ננעלה בכאבים חדים, ושום דבר שניסיתי לעשות (כולל חבישה כפולה בתחבושות לחץ) לא ממש עזרה.

רציתי לפרוש מהמירוץ – אבל לא ממש היה איך – הייתי באמצע שביל. מצאתי את הדרך להתקדם צעד צעד, ועד שהגעתי לכביש ויכולתי לפרוש – הבנתי שאני כבר יכול לזוז והחלטתי לנסות להמשיך בכל זאת. זה המשיך כך – הברך ננעלת ולאט לאט נפתחת שוב – עד לקו הסיום. רשמית, לא הצלחתי לסיים את המירוץ – כי הגעתי לקו הסיום אחרי 5:07 שעות, באיחור של 7 דקות ממגבלת הזמן של המירוץ.
כשאני מסתכל אחורה – החוויה הזאת היתה לחלוטין חוויה של אולטרה עבורי.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]