הרבה פעמים קראתם בכתיבות של ארי ולטמן את המשפט – Death Before DNF. למה הוא בדיוק מתכוון? אחרי שתקראו את הכתבה הזאת אולי תבינו

מוות לפני אי-סיום מרוץ – זה התרגום של המשפט הזה. אחד מהמוטואים העיקריים שאני משתמש בהם כדי לעזור לי להגיע לקו הסיום במירוצים קשים. המשפט הזה הוא קצת קשה לעיכול. בכל זאת, יש בו את המילה מוות. כשאני מתייחס אליו ברגעים קשים, זה מביא לא פעם להרמת גבות במקרה הטוב, ולביקורת ידידותית או נחרצת/ כועסת במקרים אחרים.

לחפש את המוות, או אפילו לשים את המוות איפה שהוא בסולם ההעדפות בכל מקום שאינו רחוק אחרי סוף האפשרויות שנלקחות בחשבון … זה הרי לחלוטין חסר אחריות. ומילא להיות בלתי אחראי לעצמך, אבל לנפנף בזה באופן ציבורי, מה שעשוי אולי להשפיע על אחרים לנהוג באופן בלתי אחראי – זו כבר עבירה של ממש.

גם לאחרונה קיבלתי כמה הערות כאלה – דווקא כשבחרתי שלא לעבוד בהתאם למוטו, וויתרתי לעצמי בקלות יחסית בשני מירוצי אימון. אז זה הזמן לעשות ניסיון להסביר את המוטו החשוב הזה, ולהוסיף חתיכה חשובה לפאזל האולטרה.

למוטו הזה נחשפתי לראשונה, כשקיבלתי במתנה חולצה שבקידמתה הוא התנוסס – זה היה לפני שנתיים בדיוק – במסגרת ההתארגנות שלי למירוץ אוצקושיגהרה ביפן – האולטרה הראשון שלי באורך 80 ק"מ, עליו כבר כתבתי. המשפט הזה עשה לי הרבה שכל מהרגע הראשון, ואחרי שהתגברתי על הקשיים באותו המירוץ, לבשתי את החולצה בגאווה לארוחת הערב שאחרי. לבישת החולצה אחרי צליחת מירוץ קשה הפכה מסורת, והמוטו קיבע את מקומו בארגז הכלים שלי.

אני לא יודע למה התכוון מי ששם את 3 המילים האלה במשפט אחד לראשונה, או מה חשבה אותה חברה כשהחליטה לשווק את עצמה עם משפט כזה שמתנוסס לצד הלוגו שלה – אני די בטוח שאף אחד מהם לא התכוון לעודד משימות התאבדות בכל צורה שהיא. יותר חשוב מזה – אני יודע מה משמעות המשפט הזה עבורי.

המשמעות היא פשוטה, ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש כמשמעותית מאין כמוה ברגעי משבר. במשמעותו הבסיסית ביותר, המוטו הזה בא לתת לנו פרופורציות. דווקא עם ההשוואה למוות. אני לא קורא אותו כ"לחפש את המוות", אלא כ"אף אחד עוד לא מת, לא קרה שום דבר". במהלך מירוץ אולטרה משמעותי – כזה שבו עצם ההגעה לקו הסיום במסגרת כללי המירוץ ומגבלות הזמנים מהווה אתגר משמעותי עבורינו – אנחנו נתקלים בקשיים רבים, חלקם צפויים וחלקם פחות. ברגעים כאלה, המוח שלנו נוטה פעמים רבות לראות שחורות. אנחנו עייפים, ובקושי מתקדמים כבר / כואב לנו / יש לנו בעיות בבטן או שאנחנו לא מצליחים לאכול / אנחנו ממש על גבול הקאט-אוף …

לא פעם בשלב כזה, הסיכוי לסיים את המירוץ נראה אפסי במקרה הטוב, והמוח שלנו שמעדיף ממילא להפסיק את המאמץ והכאב ולחזור לבית המלון – מקבל מיד את ההחלטה הקלה – זהו, לא הצלחנו – פורשים.

וברגעים האלו בדיוק מגיע הצורך בקצת פרופורציות – כן, כואב לנו ; כן, כרגע אנחנו איטיים מדי, … אבל האם באמת קרה משהו שמאלץ אותנו באופן חד משמעי לפרוש? אנחנו הרי חיים, לא נקטעה לנו רגל. כאן בא המוטו, ובסך הכל אומר – תנו לעצמכם עדיין את ההזדמנות.

כן, יש מצבים שבהם לא ניתן להמשיך – עשינו מה שיכולנו, והגענו לתחנה אחרי מגבלת הזמנים. לפי חוקי המירוץ יצאנו מהמשחק. אבל במצב שבו הגענו לאותה תחנה – תשושים אולי, ובלי הרבה אנרגיה להמשך – אבל שעה לפני מגבלת הזמנים, בא המוטו הזה ואומר "אל תחליטו להפסיק עכשיו". אם מארגני המירוץ מאפשרים לנו עוד להמשיך, בואו ניתן לעצמנו את השעה הזאת לנוח ולהתאושש. בסופה, נצא לדרך – לאט ככל שזה יהיה, וניתן לגוף שלנו הזדמנות. אם זה לא יעבוד – הרי ממילא נפרוש בהמשך.

הגוף שלנו הוא מכונה פלאית שאנחנו לא מבינים עד הסוף. היכולות והאנרגיה משתנים ונבנים מחדש כל הזמן. לא פעם מצב של תשישות הוא בעצם תחושה שנובעת מהתרכזות של הגוף בתהליכי התאוששות ויצירת אנרגיה חדשה – בזה נוכחתי לא פעם במהלך המירוצים השונים בהם נתתי לגוף שלי את ההזדמנות הזאת.


מיד לאחר המירוץ בולנסיה, עם החולצה המסורתית

יש אין סוף דוגמאות. אחת מהן היתה במירוץ פניאגולוסה במחוז ולנסיה שבספרד בשנה שעברה – בשליש באחרון של המירוץ הגעתי תשוש לתחנת התרעננות, אחרי שבדרך נפלתי ושברתי את אחד ממוטות הריצה. ישבתי שם כמה דקות בשירותים, וכשיצאתי הרגשתי קור עז בכל הגוף. בגלל דקות הישיבה הסטטית כשהגוף שלי ממילא חלש וחסר אנרגיה, הרגשתי קרוב למצב של היפותרמיה. קיבלתי שמיכה, וישבתי בתוך המבנה מכוסה בשמיכה. מישהו בא והוסיף עלי שמיכה נוספת, אבל הרגשתי קור, ורעדתי כולי. הייתי עמוס במחשבות על פרישה. מאותה תחנה הייתי צריך להמשיך בטיפוס לגובה, והיה לילה – זה נראה היה אבוד.

החלטתי לתת לעצמי את ההזדמנות. הכל מתחיל בצעד אחד קטן אל מחוץ לתחנת הריענון. הפתעתי את האנשים מסביבי כשהתרוממתי מהכסא אחרי כמה דקות עם השמיכה והודעתי שאני ממשיך. אמרתי לעצמי שאני אתחיל לזוז, ואם אני לא ארגיש שיפור, אסתובב חזרה אחרי 10 דקות. אחרי 5 דקות של הליכה כבר עזבו אותי הרעידות לגמרי והתחלתי להתחמם. רבע שעה בהמשך כבר טיפסתי במרץ, ובתחנת הריענון הבאה כבר התבדחתי מלא אנרגיה עם החבר'ה שכיבדו אותי בכוס של קפה מהול בוודקה – אז כבר ידעתי שאגיע לקו הסיום.

יש הרבה ניואנסים לשימוש במוטו הזה. דרך אחרת להסתכל על זה היא פשוט "לא לוותר לפני שחייבים". מקביל נוסף לכך שמעתי מרוני תדמור כשרצנו יחד בהרי ירושלים לפני מספר חודשים. הוא דיבר על "אופטימיות" כתכונה חשובה במירוצי אולטרה. זה נכון, ואני מוצא הקבלה רבה בין מושג האופטימיות ובין מה שניסיתי לתאר כאן בקצרה. גם כשהכל נראה לכאורה קשה ו"שחור", צריך להאמין – להאמין שיהיה טוב, שעוד יש סיכוי שהגוף ימצא את האיזון שלו, שהאנרגיה תחזור בהמשך. Death before DNF פשוט מקצין את זה קצת – ואנחנו צריכים קצת הקצנה כדי להזכיר לעצמנו להישאר אופטימיים במצבים שבהם אנחנו לא מרגישים אופטימיים באופן טבעי.

בכל זאת כמה מילים לקראת המירוץ בסוף השבוע הקרוב. מקצה "רונדה דל סימס" באולטרה אנדורה. אחד מהמירוצים המועמדים לתואר "המירוץ הקשה באירופה" (יש כמה מועמדים רציניים). המירוץ הזה אומנם מוגדר אצלי כאחד ממירוצי ההכנה בדרך ליעד באפריל, אבל זהו בהחלט עמוד תווך מרכזי וחשוב, ואתגר משמעותי בפני עצמו, שעזר לכוון את המאמצים בחודש האחרון, וממנו אני מקווה ללמוד לא מעט. 13,500 מטר של טיפוס מצטבר על מסלול באורך 170 ק"מ, בתוואי טכני מאוד בהרי הפירנאים, סובב מדינת אנדורה, עם מגבלת זמן של 62 שעות.

בשנה שעברה סיימו את המירוץ 211 מתוך 391 משתתפים. מתוך 180 הפורשים, 130 לא הגיעו לתחנות מעבר לתחנת הריענון Margineda בקילומטר ה-70. רבים נוטים להתייאש אחרי הטיפוס הטכני, מסוכן ומפחיד לפסגת הר פדרוסה – כך מספרים לי. גם אחרי שהם עוברים את הפסגה ויורדים ממנה בשלום, כשהם מגיעים לתחנה במרגינדה – ממנה ניתן לפרוש עם הסעה – הם מחליטים שהספיק להם. Death before DNF.

אני לא בטוח בכלל שהאימונים עד כה הכינו אותי בצורה מספקת, אבל מקווה שהשבועות האחרונים לפחות הכינו אותי חלקית להתמודדות מנטלית עם החלקים הטכניים יותר.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.