על מה אני חושב כשאני רץ

הראש של רץ השטח עובד כל הזמן. רמת התכנון והגירויים בשטח כל כך גבוהה שלשאלה "על מה אני חושב כשאני רץ?" יש המון תשובות. ארי ולטמן מנסה להכניס אתכם למחשבות שלו בזמן הריצה

מאז שמצאתי את עצמי יוצא לאימונים ארוכים – כאלה שלוקחים 3 שעות, ולפעמים חצי יום – יותר ויותר אנשים מסביבי שאלו אותי איך אני שורד את זה. הם לא התכוונו ליכולת הפיזית דווקא. השאלות היו הרבה פעמים בסגנון – "על מה אתה חושב כל הזמן הזה?", "אתה לא מת משעמום?"

השאלות האלה לא הגיעו בהכרח מאנשים שלא רצו מעולם. הרבה פעמים הם דווקא באו מאנשים שאוהבים לרוץ מדי פעם ריצה של שעה, וגם את הריצה הזאת הם מתקשים כנראה למלא במחשבות מועילות, אז די טבעי שהם יצפו שריצה או אימון באורך של יותר משעתיים – ראוי שיסתיימו באברבנאל, לטובת טיפול בזק בנמק המתקדם שמתפתח באונה המצחית.

אז לטובת כל אלה שעדיין תוהים, ניסיתי לתת טעימה קטנה ממה שמשתלט לי על המחשבות בערך 99% מהזמן כשאני על איזה שביל:
מה רמת המאמץ שלי? איפה לשים את הצעד הבא? איפה לשים את הצעד שאחריו? מתי שתיתי פעם אחרונה? זה נחש שם? אולי הגיע הזמן לאכול משהו – לקחת את הג'ל עם ה-100 קלוריות או חטיף עם 200? טעים – איזה כיף, כמה מים נשארו לי? מתי עשיתי פיפי בפעם האחרונה? הנעל קצת שוחה – כדאי אולי לעצור ולהדק אותה, זהירות מהשורשים האלה, איפה לשים את הצעד הבא? העלייה הזאת מעייפת אותי – כדאי להאט את הקצב, אולי להוציא את מקלות הריצה? כמה אוכל נשאר לי?

מה המרחק לעמדת המים הבאה? איך אני עומד בזמנים? הראש שלי נכנס בקורי עכביש – איזה באסה, מתחיל גשם? זהירות מהחלקה בבוץ הזה, מתי יעזוב אותי כבר נחיל הזבובים הזה, מרגיש לפתע הצפת אנרגיה – אולי נרביץ איזה ספרינט קצר, נדמה לי או שמתחילה לי שפשפת שם? האגן שלי מתחיל לכאוב – כדאי לעצור ולמתוח קצת, להוציא כבר את הפנס או להמשיך עוד קצת? – אני עדיין יכול לראות את השביל בלי, אני מזיע המון – מתי לקחתי פעם אחרונה מלחים? איזו כבדות, לא הייתי צריך לאכול שם כל כך הרבה, כמה מים לקחת איתי למקטע הבא? מה זה הרחש הזה בשיחים – שמעתי שיש דובים באיזור. מה זה השיר הזה באוזניות עכשיו – דווקא מתאים עכשיו קצת סמבה, הירידה האהובה עלי, אולי ננסה לעשות אותה היום בפחות מ-20 דקות, מה זה הדופק המטורף הזה? אין לי כח להמשיך – אולי הספיק לי להיום, אולי ניקח את השביל הצפוני הפעם? לאן הבאתי את עצמי – איך אני בדיוק יורד מההר הזה? הכתפיים מתחילות לכאוב לי – למה הייתי חייב להביא איתי ספר? אולי נשב ונקרא קצת? וואוו – כמעט נתקעתי בעץ הזה – לא לאבד פוקוס, איזה כיף, איזה יום קשה, לא יודע מה הטעם באימון הזה – אני בקצב של לטאה, לא לשכוח להרים את הראש, איזה נוף מדהים, זה קרח – איך אני אמור לעבור את זה – צריך לזכור לבדוק אחר כך אם יש נעליים עם אחיזה על קרח, לא לוותר! איך בא לי טוב הדראם-אנד-בייס הזה בדיוק לירידה הזאת.

בוץ בוץ בוץ – איך אני נכנס אחר כך לאוטו/ עולה על הרכבת? זה הזמן ללבוש את החולצה הארוכה, איזה כיף הטפטוף הזה, איזה עננים – כדאי אולי להסתובב ליתר ביטחון, לא בא לי להיתקע פה בסערה כבדה, ידעתי שהייתי צריך להביא יותר מים – סתם ריחמתי על עצמי עם המשקל, 23 דקות למקטע האחרון – מעולה, מה אני הולך לאכול אחרי האימון? אאוץ' – טוב – החלקה יומית – צ'ק, זאת הבעיה עם המזג אויר הזה – מלא טיילים – יאללה, תנו לעבור, נרטבו לי הגרביים לגמרי, קופאות לי האצבעות ברגליים, כדאי לעצור לשים קרם שיזוף, איפה לשים את הצעד הבא?

על מה אתם חושבים כשאתם רצים?
לסוג הזה של המחשבות, ששולטות באחוז ניכר מ"זמן האויר" שלי בריצות הארוכות בשטח, אני קורא "להיות ברגע". הריצות האלה דורשות יותר ריכוז ומחשבה בכל רגע נתון ממה שאולי נדמה למי שלא חווה אותן.
זה כמובן לא הדבר היחיד שמתרחש בראש בזמן הריצות האלה. יש עוד סוג אחר של מחשבות – משמעותי מאוד. נדבר עליו בפוסט המשך בקרוב.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]