פסגות אירופה – פסגות הפחד

ארי ולטמן מחליט לשדרג את תוכניותיו, לא בגלל הפרישה מ"טרברסרה פיקוס", אלא דווקא בגלל ההבנה שהוא צריך להתרכז באימונים בשטחים טכניים וגבוהים כדוגמת ה"פיקוס דה-יורופה"

מירוצי אירופה 2 – ארי 0. אני כותב את זה בהומור מסויים, ומשתדל מיד להזכיר לעצמי שזוהי אמירה שסותרת את כל מערך המירוצים\אימונים שבניתי לי. אמירות כאלה עשויות בקלות להתייחס למירוצי האימון כמשהו אחר. וזה לא שאני לא רוצה ומנסה לסיים את המירוצים האלה, למרות הידיעה של תפקידם.
מי שעוקב באופן שוטף, יודע כבר שהגעתי למירוץ טרבסרה פיקוס בידיעה שלא אסיים אותו, וכבר יודע את התוצאה. אני מודע לשאלה שעלתה בקרב רבים לגבי מה "אומרים" שני ה"כשלונות" במירוצים האחרונים, ומה\איך אני מתכוון לשנות את התוכניות בעקבותיהם. בשבועיים האחרונים התלבטתי לא מעט לגבי הצורך להתייחס לשאלה הזאת, שהרי כל הסבר שאתן לא באמת יניח את דעתם של הספקנים לגבי שיטת האימון שלי מלכתחילה. אולי אני אתייחס לזה בהמשך, בינתיים בואו נתחיל עם כמה אנקדוטות משלושת השבועות האחרונים בספרד.

בדיוק יום לפני שהגעתי לאיזור ההוא – העונה לשם פיקוס-דה-יורופה, או פסגות אירופה – דיברתי עם רומן ספיבק על המירוץ שהוא מתכנן להשתתף בו השנה – מירוץ אורובייה באיטליה. מירוץ הידוע בעיקר בזכות זה, שהוא טכני וקשוח מאוד. ללא ספק המירוץ הטכני ביותר שהשתתפתי בו עד היום. בשנה הראשונה שבו התקיים, נאלצו לעצור אותו עקב מזג האויר – ולכן סיימו אותו רק הבודדים שהובילו והספיקו לסיים. בשנה השנייה (בה השתתפתי) סיימנו אותו כ-100 איש מתוך 200, בזכות מזג אויר טוב וידידותי.

והנה, יום למחרת אני יושב באוטובוס שמוביל אותי לכפר שישמש לי בסיס לאימונים למשך כשבוע – כפר אספינמה בחבל קנטבריה, שיושב בצידו של איזור "פסגות אירופה". הנסיעה מתחילה באיזור מישורי למדי, אז אני קורא ספר, ומביט מדי פעם מהחלון. בהפתעה אני רואה לפתע קיר של אבן מולי. לפני מספר דקות כשהצצתי החוצה לא היה זכר להרים.

הגענו לאיזור "לבנה" (Lebena) בגבול המזרחי של הפארק. אני מסתכל על ההרים שלפתע התרוממו סביבי, על תבנית האבן שממנה הם בנויים, ועל כמה שבילים שמטפסים מעלה. מסתכל, ושם לב שהתפשטה בי במהירות תחושה של יראה. ערבוב אינסטנקטיבי של פחד והתרגשות. אני שולף את הטלפון ושולח לרומן הודעת טקסט "אם חשבתי שאורובייה זה טכני, מה הולך להיות לי פה".

גם כשהתחלתי לטפס לכיוון הפסגות (שאינן גבוהות במיוחד – בסך הכל הן מגיעות לאיזור של 2,500 מטר, אולי יש מספר קטן שקצת גבוה יותר) לא התאכזבתי. ברגע שעוזבים את השבילים התיירותיים המסומנים בכל המפות, ועוברים לשבילים המסומנים על ידי מקומיים בעזרת מספר אבנים – הכיף האמיתי מתחיל. וכשהשבילים מגיעים לאיזור גובה של 2,000 מטר ויותר, הפחד משתלט.

מה שעוזר לזה מאוד, זאת העובדה שקל מאוד לפספס את ה"שבילים" האלה. כאמור, הם מסומנים עם ערימות קטנות של אבנים, לפעמים אפילו לא ממש ערימה, ולא בעקביות. והבעיה היא שהכל מסביב הוא אבנים. צריך לזהות אבנים מקדימה, ולנסות להבדיל בין סתם אבנים שהתגלגלו אחת על השנייה, ואבנים שמישהו הניח. קל מאוד "לזהות" שביל שיצרו יעלים (ולהתעודד מזה שרואים כמה גללים בדרך), ולגלות בהמשך שמטפסים בצד השני של ערוץ הנחל מזה שבו עובר השביל המיועד. בהמשך ניסיתי להתחכם – הכנתי מבעוד מועד קבצי GPS שינחו אותי – וגיליתי שה-GPS פשוט משתגע בין הפסגות האלה – זה לא ממש פתר את הבעיה.

וכך מצאתי את עצמי מטפס בכיוון הכללי שהבנתי, על שבילים-לא-שבילים, ובשטח פתוח, כשמדי פעם השעון מראה לי זויות טיפוס מעל 50%. לפעמים אני מבין שהשביל כנראה "רק" 50 מטר ממני, אבל ביני לבינו יש קיר, ואז אני מוצא את עצמי מתרגל את כישורי הבולדרינג שלי (אין לי כאלה) נצמד ומחבק את האבן תוך טיפוס אנכי.

טעימה משבוע האימונים שקדם למירוץ

יום המירוץ. אני עושה את מה שכל מי שקיבל עצה אחת בלבד לפני המירוץ הראשון שלו אי פעם יודע בעיניים עצומות שלא עושים – מנסים דברים חדשים. יומיים לפני המירוץ קניתי נעליים חדשות – לא זוג חדש ממותג שאני מכיר היטב ורגיל אליו – זוג נעליים של חברה שמעולם לא ניסיתי אף דגם נעליים שלה. לפני המירוץ הספקתי לעשות איתן טיול של כמה שעות בשביל "רך" יחסית, כדי לקבל תחושה של יציבות במשטחים שונים. בסך הכל לא הרגשתי כאבים מיוחדים – רק הבנתי שהן אולי קצת גדולות ממה שחשבתי, ואצטרך לקשור אותם בחוזקה.

עם תחילת המירוץ – אחרי הידוק הנעליים התחלתי כבר בקילומטר הראשון על האספלט להרגיש אי-נוחות בכף הרגל. נראה שהנעליים המהודקות מושכות את הגרביים שלי בצורה שיוצרת אי-נעימות מתמדת. זה לא השתנה במהלך כל המירוץ – רצתי עם תחושה של כפות רגליים בוערות, ובהמשך גם חום הולך וגובר מלחץ על שתי האצבעות האחרונות בכל רגל.

הטיפוס ל"קולדה בוניטה" בגובה 2,400 מטר. אחת מנקודות השיא של המירוץ, והנקודה בה הבנתי בוודאות שלנקודת הביקורת הבאה כבר לא אגיע בזמן

רציתי מאוד לעצור ולנסות לסדר מחדש את הגרביים והנעליים – אבל הייתי בתחושה של חוסר זמן. ידעתי מלכתחילה שהסיכוי לסיים את המירוץ הוא בעיקר תאורטי, ולא רציתי להתעכב בשלב מוקדם, ולגלות שאני נאלץ לפרוש מהמירוץ כבר בתחנה הראשונה. רק כשאני מגיע לתחנה השנייה, עם קצת באפר של זמן, אני מרשה לעצמי עצירה ארוכה – אני יודע שיש לפני טיפוס ארוך וקשה בשיא החום. חולץ נעליים, ובמשך רבע שעה דוחס אוכל ושתייה כפי יכולתי. 5 דקות אחרי שאני מסדר את הנעליים מחדש ויוצא לדרך הכאב חוזר, ומצטרף אליו כאב בצד העקב מלחץ של עקב הנעל על העצם שמתחיל להצטבר. זה נמשך ככה עד לתחנה שבה אני פורש אחרי 50 ק"מ עקב אי עמידה בזמנים – התחנה בה מחכות לי זוג נעליים נוחות.

אני כן משנה את התוכניות שלי בעקבות הגילויים שלי בפיקוס-דה-יורופה. לא עקב התוצאה במירוץ, אלא ההבנה הברורה שלי, שאני צריך עוד אימונים ככל הניתן באיזורים גבוהים וטכניים. התיכנון הכללי שלי אחרי המירוץ היה לעבור לברצלונה, ומשם לעשות כמה גיחות למונטסראט – זה מה שעשיתי כששהיתי בברצלונה בשנה שעברה. אבל אז זה היה באפריל והיה חם. עכשיו סוף יוני, ואני מתחיל להבין שאולי יהיה קשה לעשות את האימונים האלה באיזור של ברצלונה, וכאמור אני צריך יותר מזה. אני משדרג את התוכניות, ומזמין מקום בהוסטל בהרי הפירנאים – בעמק נוריה (העמק עצמו נמצא בגובה 2,000 מטר) לא רחוק מברצלונה, ומקצר משמעותית את הזמן שתוכנן בברצלונה עצמה.

כמה ימים אחרי המירוץ בפיקוס (אחרי עוד יומיים של בילוי בבקתה בהרים שם), הגיע הזמן לעבור לנוריה. זה אמור להיות יום מנוחה בתזוזה, לפני שאני מתחיל להתאמן בפירנאים. המעבר דורש קומבינציה של הגעה לשדה התעופה של אסטוריה, טיסה לברצלונה, אוטובוס למרכז העיר, רכבת לעיירה ("ריבס") בתחתית האיזר ההררי, ומשם רכבת הרים לנוריה – סטנדרטי.

העניינים מסתבכים ומתאחרים בדרך (סיפור ארוך), ואני מוצא את עצמי יוצא לטיפוס רגלי מכפר בשם "קרלבס" (1,200 מטר), במעלה הואדי לכיוון עמק נוריה (2,000 מטר). בדרך לפה עברתי התשה נפשית, ריצה עם 35 הק"ג שאני נסחב איתם, והשתפשפות על סרפדים. אני עם תיק שהעברתי אליו דברים במהירות בלי זמן ממש לסדר. כבר אחרי 18:30 כשאני יוצא לדרך, ואני ממש רוצה להגיע לפני החושך או הסערה שמתקרבת – השמיים מעל ההרים לא נראים מלאי בשורות, וקולות הרעמים המתגלגלים מרחוק מוסיפים לאוירה הקודרת.

הבחור שאצלו אני משאיר את המזוודה בקרלבס מעדכן אותי שהטיפוס לנוריה הוא 3 שעות. אם אתה בכושר – אולי שעתיים, אבל לא עם התיק הזה. אני מקבל הוראות אחרונות לגבי השביל, וממהר לצאת לדרך. שולח להוסטל בנוריה מייל שאני בדרך, ושאם אפשר ישאירו לי קצת אוכל בצד – אני אזדקק לו.

אני מתחיל בטיפוס מהר ככל שאני יכול – אני ממש לא רוצה להגיע בחושך. אם הכל ילך כמו שצריך אז יש לי זמן. השמיים מעל ההרים אפורים במיוחד, ומגיעים מלמעלה קולות של רעמים בתכיפות גוברת. תוך כדי טיפוס מגיע מייל מההוסטל – יש סיכוי ל"סערה חשמלית" הם כותבים לי באנגלית – אתה בטוח שאתה מתכוון לבוא עכשיו?" אני עונה שאין לי כרגע אופציה ב' (או במילים אחרות – אני עקשן), ובינתיים אני ממשיך, ונראה בדרך. בגובה 1,450 בערך, מגיע שוב מייל – אני נמצא ליד סוג של חיפוי סלע מסערה – קיעור בהר – כשמגיע שוב מייל – יש למעלה סערה חזקה – אולי לא כדאי?  "אצלי רק התחיל טפטוף קל" אני עונה להם, תוך שאני נכנס לאיזור המחופה כדי להוציא את מעיל הגשם והמקלות – "יכול להיות שעד שאגיע למעלה הסערה תעבור". תוך כדי שאני לובש את המעיל, הגשם מתחזק. אני נשאר שם כדי לראות מה קורה – והגשם הופך למבול. אני יושב ומחליט ללעוס משהו בזמן שאני מחכה לראות מה קורה עם הגשם. אחרי 5 או 10 דקות הוא נחלש – מגיע מייל מלמעלה שגם שם נחלש, אבל הם לא בטוחים מה יהיה. אני חוזר לשביל ומטפס. הסיפור עם הגשם חוזר על עצמו בהמשך – ושוב אני במזל בקרבת מחסה – ועוד 10 דקות של המתנה פותרות את העניין בלי שאני נרטב.

מבט לעמק נוריה

ב-9 בערב אני מגיע לנוריה. העמק לפניי. יש!  אבל איפה ההוסטל? אני שולח להם מייל נוסף להוראות, ובינתיים בוהה במפה. אני מבין עכשיו שזה לא ממש בנוריה. זה 150 מטר גבוה יותר, בקצה של עוד רכבל שאני רואה במפה. מגיע הסבר לא ממש ברור במייל, אבל אני חושב שהבנתי את הכיוון הכללי. אני מגיע לרכבל שמטפס מעלה, ויוצאים משם שבילים משני הצדדים – איזה? מנסה לשאול, לא ממש מבין את ההסבר, ומחליט לסמוך על האינטואיציה – יש שביל שנראה שמטפס ליד הרכבל (שמסתבר אחר כך שהוא הרכבל הלא נכון). אני פשוט רוצה לזוז קדימה ולנסות להגיע לפני החושך. כל שנייה חשובה. אחרי שאני מטפס משהו כמו 150 מטר, השביל מגיע למה שנראה לי כמבוי סתום.

אני שולח להוסטל תמונה של המקום – אבל אין להם מושג איפה אני. בינתיים, אני שופך הכל מהתיק כדי לחפש את פנס הראש – אני מבין שעוד כמה דקות כבר לא יהיה לי אור כדי לחפש את הפנס. אני מוציא הכל מהתיק – אלוהים, מה סחבתי איתי לפה?? מוצא את הפנס, ודוחס הכל בחזרה בלי שום סדר. יורד בחזרה לעמק. משם אני מוצא הפעם את השביל הנכון אחרי עוד קצת התכתבות. האמת, ברגע שוויתרתי על הניסיון הנואש להגיע לפני החושך, ואני כבר מצויד עם הפנס – אני רגוע. מטפס שוב, ומגיע להוסטל ב-10. האוכל מחכה לי, וגם מקלחת.

הכל טוב – יופי של יום מנוחה לפני החזרה לאימונים למחרת בבוקר.

התמונה ששלחתי להוסטל – על גבעה ליד הכבלים של הרכבל. "לאן אני ממשיך מפה?"

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]