תורת הטייפר – אפילוג

ארי ולטמן מסכם את התפיסה שלו לגבי הטייפר עם עוד כמה תובנות מעניינות וסוד קטן שעשוי לשנות את איך שאתם מחשבים את תקופת האימונים שלכם – כתבה אחרונה בסידרה

המודל שהצגתי בכתבה הקודמת הוא כלי מעניין כדי לקבל מסגרת מחשבתית להחלטות כמו התייחסות לטייפר. אין באמת צורך לשבת עם דף כזה ולשלוף מחשבון בכל פעם שאנחנו צריכים לקבל החלטה. התהליך קורה באופן אינסטינקטיבי כמעט בתת-מודע שלנו, אבל ראוי שנהיה ביקורתיים, ולפני שאנחנו קופצים למסקנות או מקבלים איזו מנטרה שכיחה שאולי נכונה לאחרים – ראוי שנשאל את עצמנו מהן ההנחות שעומדות מאחורי האינסטינקט – האם ההחלטה תואמת את ההעדפות והמטרות שלנו, או מונעת מאיזשהו פחד שאינו בהכרח מוצדק.

זוכרים את הסיפור שאיתו התחלתי את כל סדרת הכתבות הזאת על נושא הטייפר? אולי זה הזמן לחזור אליו – 3 שבועות לפני מירוץ האולטרה הראשון שלי – באורך 80 ק"מ הבנתי שאני לא מוכן, והחלטתי לנסות אימונים נוספים שיגדילו את הסיכוי שלי להתמודד עם מירוץ כזה.

האמת היא, שגם בלי כל החישובים (במודע או שלא במודע) המסורבלים שניתחנו בעזרת תורת המשחקים בחלק האחרון בסידרה, קל מאוד להסביר את ההחלטה שלי, עכשיו שיש בידינו את המודל המחשבתי. המצב היה קיצוני מספיק כדי להקל על תהליך ההחלטה. למעשה, הרי רוב האנשים שהתנגדו לרעיון של אימונים נוספים, לא התעסקו בכלל בשאלה של מה יכול לעזור, אלא בשאלה של עצם ההשתתפות במירוץ – כל העצות שקיבלתי כמעט דרשו ממני לפרוש מהמירוץ ולא להשתתף.

יש כאן כמה הנחות חשובות שראוי לתת להם לרגע את הדעת. כפי שהזכרתי בחטף בכתבה הקודמת – ההנחות (כולל ההעדפות הסובייקטיביות) שאנחנו מכניסים למודל משנות מאוד את התוצאות (ולכן אין תשובה אחת שנכונה לכולם).

שתי הנקודות הבאות חמקו להן באופן פלא מהניתוח שעשינו בפעם שעברה בשתי הדוגמאות, כדי לפשט את הדיון ולהתמקד בדרך החשיבה.

נקודה ראשונה – "אתה תיפצע". למה? באימונים – אם המירוץ היה נערך בעוד חודשיים, אף אחד לא היה מניח שאני אפצע באימונים בשבועיים הבאים – זה לא צריך להשתנות רק בגלל שיש אחריהם מירוץ – יש סיכון של פציעות באימונים כאשר אנחנו ממשיכים ומעלים עומסים, אבל הסיכון הזה לא גדל בגלל שאנחנו "דורכים" על הטייפר.

במירוץ עצמו – נכון, יש סיכוי גבוה יותר במצב כזה – אם בגלל שאני לא מוכן, ואם בגלל שאני מגיע בסמיכות לאימוני עומס – להגיע לנקודת קצה, למשבר, לשרירים תפוסים… ואם אני אמשיך להתעקש במהלך המירוץ – יש סיכוי שאני אפצע את עצמי – אבל אלו כבר החלטות שמקבלים במהלך המירוץ. אני נוטה להפריד בין ההחלטה לא להשתתף מראש במירוץ, ובין החלטה מושכלת לפרוש במהלך המירוץ ולמנוע פציעה.

אם נתייחס לרגע למודל שלנו, וננסה ללכוד את זה – יכול להיות שהיינו צריכים להוסיף אפשרות של פציעה ממשית (לא כזאת שפשוט תבטל את ההשתתפות במירוץ – את זה כבר לקחנו בחשבון). יכול להיות שהיינו מוסיפים תוצאה אפשרית נוספת של פציעה ונותנים לה ניקוד שלילי. מבחינתי, לנושא שעסקנו בו (כן/לא לעשות את הטייפר המתוכנן) זה כאמור פחות רלוונטי.

נקודה שנייה – DNF\ DNS – אם אתם זוכרים את הדוגמאות שניתחנו – בשתיהן התייחסתי לאפשרות של אי השתתפות במירוץ (DNS), ולאפשרות של השתתפות וכישלון (DNF) – כמקשה אחת. אבל אצל רובנו אלו שתי אפשרויות בעלות משמעות מנטלית שונה מאוד – וההבנה של ההעדפות שלכם בנושא זה היא קריטית להחלטה שמקבלים (ונראה שעומדת מאחורי העצות המרובות שקיבלתי לוותר על המירוץ – DNS).

אם הגעתם ליום לפני מירוץ שנרשמתם אליו בהבנה שאתם לא מוכנים אליו – מה תעדיפו? לא לצאת בכלל למירוץ, או לנסות ו(כנראה) להיכשל? נראה שאצל רבים הפחד מכישלון מתגבר על הרצון לנסות. ה"ניקוד" העצמי שלנו אחרי כישלון הוא במקרים רבים כנראה נמוך מנקודת המוצא, אולי שלילי כמו פציעה. כשאני הגעתי לאותו מירוץ האולטרה הראשון – הערך שייחסתי להתנסות עצמה ולמה שאלמד מכך – גם, ואולי בעיקר מכישלון – היה די גבוה. למעשה, רציתי ללמוד מכך, רציתי את החוויה של לנסות ולראות מה אני מסוגל, ומה באופן ספציפי יגרום לי לעצור (האם לא אעמוד בזמני ביניים עקב קצב נמוך מדי? אתעייף באמצע? ייתפסו לי השרירים? תזונה?). זה גם היווה מבחן דרך משמעותי מבחינתי בדרך לבחירת היעד הבא – וכך דווקא המצב שהיה לכאורה חסר-תקווה נתן לי הזדמנות לגלות עד כמה הגוף שלי מסוגל לעמוד בקפיצות מדרגה כאלה.

ברגע שתוצאה כמו DNS (לא להשתתף) היתה ב"ניקוד" אפס (ואולי שלילי, כי זרקתי את כל הכסף והתכנון), ומצד שני תוצאה כמו DNF היתה למעשה בעלת ניקוד די גבוה (כל עוד אני עושה ניסיון אמיתי) – ההחלטה היתה קלה מאוד וברורה.

גם זה סוג של טייפר – תחנת סיוע באמצע מירוץ ה-CCC במונט בלאן, באורך 101 ק"מ. שבועיים בדיוק לפני מירוץ הענקים

ועכשיו שעברנו את כל זה, אפשר אולי לחשוף סוד גדול ולהציע פה משמעות אלטרנטיבית לקיומו של הטייפר. דיברנו על החלטות ועל ניהול סיכונים, על איזון ופשרה בין הרצון לאימון נוסף לבין הפחתת הסיכון לפציעה רגע לפני המירוץ, ועל הגעה למירוץ באנרגיות מלאות.

אבל כאשר אתם בוחנים את שתי הדוגמאות שבחנו בכתבה הקודמת, אולי הבחנתם בשימוש המשותף בשתיהן לתקופה שתוכננה כטייפר בתחילת האימונים. זהו באפר.

תכנון מוקדם של טייפר מספק, פשוט נותן לנו הזדמנות לתקן דברים שעשויים להשתבש בדרך. זהו מרחב פעולה. אם יש לנו 13 שבועות עד למטרה שלנו, ננסה פשוט להיות מוכנים ב-9, 10 או 11 שבועות, ואז לתחזק את היכולת שלנו, במקום לתכנן את האימונים כך שנגיע לכושר המטרה בדיוק אחרי 13 שבועות – ואז הרי, אם משהו משתבש בדרך, כבר לא תהיה לנו הזדמנות לתקן.

אולי הרבה יותר פשוט לחשוב על זה ככה.

תחשבו על זה …

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]