3 שנים, 3 אותיות – חלק ב'

בטור הקודם, ארי ולטמן היה באמצע המסע בהרי איטליה במסגרת ה-TDG. בחלק השני הוא ממשיך להתקדם לעבר קו הסיום ומתמודד עם מזג האוויר הקשה שבדרך

אני אמנם כבר קיבלתי את מנת הגשם שלי ומוכן עכשיו לסיים את המירוץ, אבל מי שאחראי על השיבר למעלה לא שומע אותי בין כל הרעמים, והסערה ממשיכה. אני מגיע לתחנה קטנטנה בגובה 2,700 מטר, ונכנס פנימה במהירות האפשרית בחיפוש אחר קצת חום. הנעליים והגרביים ספוגות מים, וגם יתר הבגדים נרטבו לא מעט לפני שהשכלתי להתגונן מהגשם. קר לי.
בפנים, אני מצטרף לכל מי שמגיע בשעות האלה לתחנה הזאת – נכנסים ולא יוצאים. מורידים בגדים רטובים, ומנסים להתחמם קצת מול תנור גז קטן שדוחף אויר חם בעזרת מאוורר. מנסים לתפוס כמה ס"מ פנויים מול התנור, ולמצוא איזו משענת פנויה כדי לתלות את הגרביים והכפפות שיתייבשו קצת.

אני תקוע בתחנה הקטנה הזאת כמה שעות עד שהגשם מראה סימני היחלשות. אין שם קליטה, ואני בטוח שאנשים שעוקבים באדיקות אחרי ההתקדמות במירוץ מתחילים לדאוג – לפי כל הסטטיסטיקות הייתי כבר אמור להגיע לתחנה הגדולה באולומונט. אני שם עליי את מה שהתייבש חלקית, גורב את הספייר היבשות שלי, ויוצא לדרך. זה לא שאין גשם. והנעליים עדיין רטובות, כך שהספייר לא ממש עוזר – תוך פחות מדקה הן כבר רטובות לחלוטין. אני כבר יודע שלא אגיע בזמן ממש מהיר, והאנרגיות מהלילה כבר נעלמו. אבל אני מתקדם קדימה, את שיא הסערה כבר עברנו. לקו הסיום נגיע.

עברו עוד יום ועוד לילה – ואני בטיפוס המשמעותי האחרון בדרך לסיום. זהו. אני כבר יכול להתחיל לחגוג אני אומר לעצמי, ומתחיל שוב בפנטזיות על איך תיראה ההגעה לקו הסיום. אני צריך לתת הערכת זמן הגעה להורים שלי, שבאו במיוחד לאיטליה ורוצים לתזמן נכון את נוכחותם בשער הסיום. כשאני עוצר לרגע לבדוק תקשורת – אני רואה מספר הודעות מאנשים שכבר מברכים אותי על הסיום הצפוי. אנשים שמכירים את המסלול. נשאר עוד מעבר הרים משמעותי אחד בגובה 3,000 מטר, ואז בעיקר ירידה עד לקו הסיום. אני בשביל שאני מכיר מתקופת האימונים, ותוך כדי טיפוס אני חושב על איזשהו פוסט מקדים שכבר חוגג את הסיום. אני מחליט לחכות עם זה בכל זאת עד שנעבור את קו הרכס.

כמה דקות לפני שאני מגיע לבקתת ההרים פרסאטי בגובה 2,500 מטר, הטפטוף המתמשך שליווה אותי מתחלף בטפטוף של שלג. איזה יופי. אני נכנס פנימה "לכמה דקות". שהיתי פה כמה לילות לקראת סוף תקופת האימונים, אבל אני לא מזהה את המתנדבים – כולם התחלפו פה. השלג מתחזק בינתיים בחוץ, הגרביים שלי איכשהו ספוגות מים ואני עייף (מוזר, כי הצלחתי לדחוף בערך 13 שעות שינה במהלך 5 הימים האחרונים) – אני מאריך קצת את השהות שלי, מנסה לייבש את הגרביים והנעליים. בין כוסות תה לחימום הגוף, אני מצטנן חזרה עם קולה וכל מה שיש להם לאכול שם.

בקצה החדר, מצטופפים כמה מאנשי המירוץ ליד מכשיר קשר ומתעדכנים באופן שוטף לגבי מזג האוויר ומצב השלג במעבר הרכס. אני מבין מהם שמזג האוויר לא עומד להשתפר אלא להיפך, ובהמשך היום יש סיכוי שיאלצו לעצור את המעבר שם ולא לאפשר לאנשים להמשיך. ואני חשבתי שהכל כבר הסתיים. כנראה שלא.

אני מבין שאם אני רוצה לסיים את המירוץ, כדאי שאצא לדרך – שלג או לא שלג. כשאני יוצא, קשה לדמיין שרק לפני יומיים רצתי בחום איום ושמש מענישה. יש לי בתיק התקנים מיוחדים לנעלים (שרשראות שלג) שנועדו לריצה וטיפוס בשלג – משקל שנראה לי כמו משקל מיותר ללא מטרה ב-300 הקילומטרים האחרונים, ואני מתחיל לחשוב שאולי מארגני המירוץ צדקו בכל זאת כשקבעו שזהו ציוד חובה.

בהתייעצות עם מקומי שנראה מקצוען ממש לפני היציאה מפרסאטי, אני מחליט לא להרכיב אותם בינתיים. אני יוצא, ומגלה עולם לבן ולא מוכר. הכל כוסה בינתיים בשלג. אחרי 2 דקות, אני מחליק על עשב מכוסה בשכבת שלג דקה. נופל על הגב, וממשיך להחליק 2 מטר. קמים וממשיכים – ונכנסים לטיפוס האחרון של 500 מטר טכניים בשלג.

אני לא באמת רגיל לזה וזה קצת מפחיד. השבילים נעלמו בשלג, וצריך הרבה ריכוז כדי לזהות את הדגלונים הקטנים שמסמנים את המסלול. בסופו של דבר אני מגיע למעבר הרכס – אחת מהתמונות הקלאסיות והידועות מהמירוץ הזה. השלג עדיין יורד עלינו במרץ, והמעבר חשוף לרוח – אבל אני עוצר לדקה בשביל סלפי או שניים בכל זאת (למרות שזה דורש להוריד את הכפפות).

מפה, זאת "רק ירידה" – אבל כשאני מסתכל קדימה – הירידה בשלג נראית מפחידה יותר מהטיפוס. בחור יפני עוצר לידי כדי לנעול את התקני השלג. אני לא מנוסה איתם, ומחליט להמשיך כמו שאני. יש עוד כמה אנשים לפנינו – מדי פעם מישהו מחליק על הגב. בחור אחד שובר שם מקל ריצה כשהוא מחליק. כולנו מתקנים וממשיכים.

אחרי שירדנו לגובה 2,400 מטר – אנחנו מגיעים סוף סוף לקו השלג. מכאן והלאה זה כבר רק בוץ. ייקח לי עוד כמה שעות טובות להגיע לקו הסיום – אבל זה המקום לצילום יצירתי ופוסט אופטימי – TDG, אס"ק (אווירת סוף קורס).

3 שנים – 3 אותיות.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]