ספטמבר 15 2016, 2:00 לפנות בוקר. לפני שעה בערך יצאתי מתחנת הסיוע בואל טורננץ' (Valtournenche) ואני מוצף באנרגיות חיוביות ותחושת שמחה. זוהי עיירת סקי קטנה בצפון חבל אאוסטה באיטליה, ואנחנו רחוקים מעונת הסקי.

אבל יותר חשוב ממעמדה של העיירה בעולם, בשבילי היא מייצגת את המספר "5". בעיירה הזאת ממוקמת "תחנת החיים" ה-5 במירוץ הענקים (Tor Des Geants) מתוך 7 מקטעים עיקריים. במילים פשוטות – היא מייצגת השלמה של כ-240 ק"מ ריצה במירוץ הזה, מתוך 340.

הסיבה שאני כל כך מאושר היא שאני זז, ומרגיש טוב בסך הכל. זה לא מובן מאליו. לפני כמה שעות, בערב הקודם הגעתי לתחנת הסיוע. הברכיים לא הרגישו במיטבן, ואחרי שאכלתי והתקלחתי – ברך ימין כבר סירבה לחלוטין להיפתח או להיסגר.

הבאתי את עצמי לאיזור המסאג'ים. אלו נקודות מצויינות לאורך המירוץ הזה שמטרתן העיקרית היא כנראה להעלים לחלוטין רחמים עצמיים. אם חושבים שקשה או כואב, צריך רק להסתכל על יתר עמדות הטיפול – כולן מלאות באנשים דאובים, אצבעות שחורות או נוטפות נוזלים כאלה ואחרים. רובם המכריע ממשיכים במירוץ.

ari-1

המסאג'יסטים עשו מה שהם יכולים. עיסו, מרחו וליפפו … כשניסו לעזור לברך שלי להתקפל, כמעט וקפצתי מהמיטה מכאב – הברך היתה נעולה. לקחתי איתי קצת קרח לברך, והלכתי לישון 3 שעות.

והנה עכשיו אני שוב בדרך. מטפס. הקצב סביר, הרגליים מגיבות ואני מרגיש טוב. נשארו לי "רק" 100 קילומטרים פחות או יותר, ואני כבר מפנטז על סיום מהיר מאוד. אם אני ממשיך בקצב כזה ובאנרגיות כאלה, ומדלג על מנוחה משמעותית בתחנה הבאה – אני עשוי לסיים את המירוץ ב-110 שעות. זה עשוי להיות עמוק בתוך 100 הראשונים.

במירוץ הזה משתתפים כ-800 רצים מיומנים המייצגים 72 מדינות. המטרה שלי היתה מאז ומעולם להגיע לקו הסיום – כבוד גדול להביא את דגל ישראל לקו הסיום בפעם הראשונה אי פעם. להיות אחד מ-100 הראשונים נראית פנטזיה לא רלוונטית, אבל בשלב הזה היא זוחלת לי לראש. הפנטזיה הזאת – שמתאימה להרשל'ה –  עושה את שלה, ובאנרגיות גבוהות אני עוקף עוד 2 אנשים בעלייה.

רק דבר אחד חסר בפנטזיה הזאת – מזג אוויר סוער. זה לא שלא היה קר כשחציתי רכסים בגבהים מעל 3,000 מטר באמצע הלילה. זה לא שלא היה חם בעליות קשות באמצע היום שמתחילות בגובה של 300 מטר.

אבל במירוץ הזה מובטח מזג אוויר מכל סוג שהוא – בשנה שעברה הוא נעצר באמצע בגלל סערה. לסיים אותו מבלי לעבור מזג אויר סוער (או לפחות קצת גשם), מרגיש לי קצת כמו פגם באיכות האתגר שלקחתי על עצמי.

וכמו בסיפורים הטובים ביותר – תוך כדי שאני חושב על זה, מתחיל לטפטף. טוב, זה לא ממש טפטוף מאתגר – קצת רענון סמלי בעלייה הזאת – אבל אני קונה – אני כבר יכול לספר אחר כך שהיה לנו גשם.

ממשיכים למעלה והטפטוף הולך ומתחזק. כשזה הופך לגשם קל, אני עוצר לשלוף את המעיל חסין הגשם שלי, ולעטוף את עצמי. הגשם ממשיך להתחזק ואני מבין שאולי כדאי לי גם לסגור את המעיל כמו שצריך. תחתיו אני כבר רטוב, אבל למי אכפת – עכשיו הגשם אמיתי.

אני ממשיך לטפס, ובתחנת רענון קטנה אני שותה קצת תה בשביל להתחמם, וכשאני מתכוון להמשיך אני מבין שכדאי לעבור לציוד הגשם המלא שלי – לא סתם סחבתי את כל הבגדים האלה על הגב 250 קילומטר. עכשיו מדובר בגשם חזק מלווה ברוחות חזקות, ודי מהר הגשם הופך לברד מעניש שצולף לי בפנים, ומתחת לרגליים – ה"שביל" כבר הפך לנחל קטן ובוצי.

"איזה כיף", אני מספר לעצמי. עכשיו אני מתחיל להתחרט שלא היה לי את השכל להתלבש כמו שצריך עם הסימנים הראשונים של הטפטוף. אוקיי, סערה – צ'ק. עכשיו רק צריך גם להגיע עד לקו הסיום. שמישהו יסגור שם את השיבר למעלה.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

המשך, בטור הבא…

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.