מלחמה אחר מלחמה, קושי אחר קושי. שמרית שולמן פירקה לאט ובנחישות את כל מה שניסה לעצור אותה בדרך לנקודת הסיום של אולטרה "קנאלתון" באנגליה

כמו בניית חומה איתנה, לבנה אחר לבנה הונחה, שלב אחר שלב. תקופת האימונים ל-100 קילומטר באולטרה מרתון "קנאלתון" הרגישה אינסופית.
עוד אימון, עוד ארוכה, ועוד בק2בק, ועוד אימון מהירות, עוד משבר לצלוח, עוד מכאוב לבדוק. ריצות עם אסף, ריצות ארבעתנו – אסף, אני, עידן ואבישי, ריצות לבד.
יחד עם היכולת הפיזית שנבנתה, נבנה רצון עז לאורך כל החודשים האלה סביב המטרה האישית שלי לצלוח 100 ק"מ בקצב שאהיה מרוצה ממנו. ותקווה גדולה שגם אסף ירגיש טוב ונסיים יחד. ולא פחותה היתה הדאגה שאבישי ועידן יצליחו במשימה שלהם של ריצת 75 ק"מ ב"קנאלתון", שהתרחשה במקביל אלינו.

והזינוק… קרה כל כך מהר.
רגע אחד אנחנו נוחתים במנצ'סטר, ורגע אחר כך אנחנו עומדים עם חבורה של אנשים זרים, באפס מעלות במקום שנראה כמו שום מקום, ומישהו אומר לנו "!go".

מתחילים לרוץ וזה מרגיש כמו ריצה רגילה, אסף ואני רצים זה לצד זו, הרגליים זזות, מדברים, כמו בכל ריצה, בכל יום. כמו כל שבוע.
אבל זה לא רגיל. זה הרגע שחיכינו לו, זה הזמן להגשים. המחשבות שלי נודדות בין שיוט של "ריצה רגילה" לבין "OMG זה קורה עכשיו!". אסטרטגיית הקצבים מנוילנת וממורקרת, תלויה בגומיות על התיק. אני זוכרת אותה בעל פה, אבל מציצה בה שוב ושוב. מרסנים את הקצב, מרסנים את ההתרגשות.
אפס מעלות בחוץ וכפות הרגליים מרגישות קפואות ונוקשות. האנשים מתפזרים לאורך המסלול, כל אחד בקצב שלו. מהר מאוד אנחנו מבינים שזה לא יהיה מסלול מהיר ונוח כמו שחשבנו. הקילומטרים הראשונים היו בוציים ומקטעים לא מבוטלים מהמסלול, מרוצפים אבנים רומיות (אנגליות?). אבל אנחנו בווייב טוב. אוכלים, הולכים, רצים לפי האסטרטגיה.
אני מאוד מרוכזת בריצה. מידי פעם מרימה מבט ומאפשרת לעצמי לבלוע את הירוק הזה ולהבין שאני לא בעוד ריצה בטיילת חוף דדו, אני פה באנגליה, במרוץ שחיכיתי לו והתאמנתי אליו, אז כדאי שאתחיל גם ליהנות ולהתרגש ולא לקחת את זה כמובן מאליו.
התחנה הראשונה מגיעה לאחר יותר מקילומטר מהנקודה שהיתה אמורה להיות בה, ואנחנו מבינים שלא באמת נדע לצפות מתי התחנה הבאה. המלחמה הראשונה שלי עם עצמי מתחילה ואני מחליטה לא לתת לאי הדיוק הזה להשפיע עלי. אסף משמיע לי קטעים שהקליטו החברים לעידוד בהפתעה, ואני נותנת למילים לחלחל.
קילומטר 40 הגיע, ואני מופתעת שאני מרגישה עדין די רעננה. הקצבים – לפי האסטרגיה. אני יודעת שעלולים לצוץ כל מיני סוגים של הפתעות בצורת בעיות, ואני שמחה על כל קילומטר שעבר בלי הפתעה.
קצת לפני הליכת האכילה שתוכננה לקילומטר 45, אסף מבקש לעבור להליכה. הזכרתי לו שאנחנו עוד רגע גם ככה הולכים, הוא החזיק מעמד והמשיך. כמו באימונים, עודדנו אחד את השניה שהמשבר הוא נקודתי, שאפשר לצאת ממנו, שיש לנו עכשיו 500 מטר של הליכה, אנחנו יכולים להתאושש ולהמשיך ולחזור לתכנון המקורי.
בשלב זה במרוץ התחלנו לראות את הרצים הראשונים של מקצה 100 ק"מ, שמתחילים לחזור מנקודת הסיבוב בחצי הדרך במנצ'סטר, ואת רצי ה-50 ק"מ שהתחילו במנצ'סטר וחלפו על פנינו במהירות (היו שם כמה שרצו כמו הרוח!).
בחורה אחת שרצה מולנו צעקה לי "!you are the first lady, way to go". התמלאתי באנרגיה מהמשפט הזה, אבל כמו שהמשפט עזר לי, הרגשתי שבקלות הוא יכול לבוא לרעתי, ובאותו רגע התחילה המלחמה השנייה בראשי – "תצמדי לתוכנית שלך, בלי קשר לאיך שאחרים רצים".
נקודת הסיבוב הגיעה. חיכיתי להגיע אליה. הורדתי את המעיל, הלכתי לשרותים, ואמרתי לעצמי – עכשיו מתחילה העבודה.
אסף דיווח לי שהוא לא מרגיש את היד, והדופק גבוה. מחליטים להוריד קצת קצב עד יעבור זעם. אני מרגישה את האנרגיות שלו נחלשות, ומתלבטת איך נכון לעודד אותו. נזכרת שאמר לי שמה שעובד בשבילו זה לתת מקום לקושי שלו, לא לבטל אותו. מחליטה לא לדבר הרבה, ולתת לו לדבר על מה שמפריע לו. הוא מדבר, ומחליטים לקחת קילומטר קל יותר.
"זה לא נקודתי, המשבר" הוא אומר לי בקילומטר 55. אני רוצה שתמשיכי. במהלך שני קילומטרים הוא מנסה לשכנע אותי להמשיך לבד ולהתפצל. לא חשבתי שאצטרך לקבל החלטה כזו בשלב מוקדם כל כך במרוץ, וביקשתי לדחות את ההחלטה. אבל הוא התעקש, והתחיל לחלק את שקית כדורי המלח לשניים, ולהעביר אלי לתיק כמה ג'לים נוספים שהיו אצלו. הבנתי שהוא רציני. הוא הבטיח לי שיסיים את זה, שהוא בסדר ופשוט רק יוריד קצב.

נשיקה, והמשכתי לרוץ. הוא צעק אלי מרחוק שהוא גאה בי ואוהב אותי. המוסיקה ששמענו יחד ברמקול עד לנקודה שהתפצלנו המשיכה להדהד בראשי. "כמו איזה שני משוגעים". כמה צחקתי עליו שהחליט להכניס את השיר הזה לפלייליסט. אחרי כמה צעדים לבד הבנתי שאני במלחמה חדשה. המלחמה הגדולה ביותר שחוויתי – שעמום. לא היתה נפש חיה על המסלול. קילומטרים על קילומטרים, אנשים לא חולפים, תחנות לא מגיעות. רק אני עם המחשבות שלי והשיר "שני משוגעים" תקוע בריפיט בראש.
הרגליים כבר כבדות, וכל מקטע בוצי הופך להיות איטי יותר, הראייה כבר מעורפלת והחושים פחות מחודדים. הדרך חולפת על פני ואני מתחילה לזהות מקומות שעברנו בהם בדרך הלוך. יודעת בערך מתי לצפות לתחנה, אבל היא כל כך רחוקה ונדמה שלעולם לא תגיע.

עד קילומטר 75 הקצבים התקדמו לפי האסטרטגיה. קושי חדש הלך והתגבר מקילומטר 75. זה הסוף, אבל יש עוד הרבה. כבד לי. מעיפה מבט באסטרגיה ורואה שהתכנון שלי לא מתאים למציאות הנוכחית. יש לי מקטע של 6 ק"מ רצופים בקצב 5:50, והבנתי שזה לא ריאלי. קצב הריצה בסדר, אבל הרגשתי שאני חייבת לחלק לעצמי את מקטעי ההליכה בתדירות גבוהה יותר. עברתי להליכה, שקעתי בעצמי, ואז חלפה על פני בחורה ממקצה 100 ק"מ וצעקה לי "!go on". היא נראתה כל כך קלה וחזקה, והבנתי שאין לי כבר סיכוי להשיג אותה, ואני יורדת למקום השני. מזכירה לעצמי שאני רצה את המרוץ שלי וכדאי שאעשה את זה הכי טוב שאני יכולה בלי קשר לאחרים. החלטתי להמשיך עד הקילומטר ה-80 ק"מ ברצף, לא לעצור. לא הגעתי עד לכאן כדי לוותר בשלב כזה. כמה חיכיתי לנקודת ה-80 ק"מ. מרחק שכבר הכרתי, התחרתי בו שלוש פעמים. חיכיתי להתרגש מהמספרים החדשים שאני רואה על השעון.
שחררתי צעקה "יש!" כשראיתי על השעון 80 ק"מ בזמן של 8:36 שעות. זה שיפור של חצי שעה מה-80 המישורי שעשיתי בשנה שעברה. שיא אישי.

חשבתי שב-80 ק"מ תגיע איזו אופוריה כזאת של סוף, אנרגיות חדשות ימלאו את גופי וזה מה שיחזיק אותי להמשיך לפי התכנון. אבל ההפך קרה. הרגשתי שנשאר עוד כל כך הרבה. השד של "כמה נשאר לי" השתלט עלי, לא משנה כמה ניסיתי להדוף אותו. באותו רגע החלטתי שאני מפסיקה להסתכל על הקצבים והתוכנית, ורק מנסה לייצר כמה שיותר ריצה רצופה וכמה שפחות הליכות. העדפתי ליזום הליכות בתדירות גבוהה יותר, ולהמשיך לייצר ריצה טובה ויעילה, מאשר ריצה נמרחת ונגררת. בכל פעם שהרגשתי שהרגליים נגררות עברתי להליכה וניסיתי לאגור כח למקטע הריצה הבא.
כפות הידיים שלי התנפחו כמו שני בלונים. רצתי עם הידיים למעלה. התחנה של קילומטר 93 הגיעה בקילומטר 94 וקצת. הקילומטרים עוברים כמו נצח. הגעתי לתחנה עם כפות ידיים נפוחות, ייאוש, ואפילו אכזבה שלא הגיעה האופוריה הזו שקיוויתי לה. הבחור החייכן בתחנה עודד אותי, אמר שנשארו 7 ק"מ (אז הבנתי שיצא לי לרוץ יותר מ-100 ק"מ), הוציא לי את הבקבוקים מהתיק ומילא לי אותם. מסתבר שמילא לי אותם באיזוטוני בטעם מגעיל במקום מים, אבל כשהבנתי את זה, כבר לא היתה לי ברירה כי לא היה משהו אחר לשתות. הייאוש השתלט.
"הלו. מספיק!" צעקתי על עצמי בלב. "צאי מהמשבר הזה. את בסוף!" מנסה לחייך לעצמי בכח, להתיישר, להרים רגליים, מנסה לא לחשוב על כמה עובר אלא פשוט לרוץ על אוטומט. "קשה, קשה , קשה" חוזרת המילה בראשי ואני מנסה ממש בכוח להדוף אותה. "קשה, קשה, קשה". "קשה", "סתמי", "קשה" ,"סתמי"… כלום לא עוזר. זה פשוט קשה. רצה ורצה ורצה, והשעון לא מתקדם. כל קילומטר נצח.
97, 98, 99… מתחילה להתרגש. זה זוחל, אבל מתקדם.
100 ק"מ מגיע ועל השעון אני רואה 11:03. בתכנון האופטימי, קיוויתי לראות קידומת של 10, אבל הרגשתי שעשיתי כל מה שיכולתי, נתתי כל מה שהיה לי לתת ושמחתי מאוד.
לא ידעתי באמת כמה נשאר לי עוד לרוץ, כבר לא הצלחתי לרוץ. מה שכן הצלחתי לעשות, זה ללכת מאוד מאוד מהר. הלכתי בקצב 7:30 כאחוזת דיבוק, הלכתי עם הידיים הנפוחות למעלה במרץ רב. צעדים גדולים וחזקים. ניסיתי מדי פעם לרוץ אבל הריצה שהצלחתי לייצר היתה איטית יותר מההליכה. החלטתי להמשיך כך עד קילומטר 101 ואז לרוץ לסיום, לא משנה מה ולא משנה מתי הוא יגיע.

מישהו עמד שם וצעק לי "!half a mile to go". אוי לא, כמה זה חצי מייל? לא הצלחתי לעשות פעולת חשבון פשוטה באותו שלב, אבל ידעתי שזה כבר פחות מקילומטר. כמה נורא זה יכול להיות? פחות מקילומטר? לרוץ..לרוץ…עכשיו לא עוצרים.

פתאום זה הגיע, קו הסיום. הוא לא היה מפואר, אפילו לא היה שער. שטיח אלקטרוני על הרצפה וכמה אנשים בודדים שמחאו כפיים.
אבל בלב, בלב היה גראנד פינאלה. זיקוקים ויריות באוויר. אצטדיון מלא בכל מי שהיה שם בדרך, כל החברים, כל המתאמנים, כולם מריעים אצלי בלב.

רואה פתאום את אביש. רואה על הפנים שלו את המלחמה הפרטית שעבר בריצה של 75 ק"מ יחד עם עידן. רואה גם את הסיפוק והאושר. חיבוק. אחד המארגנים מגיש לי מעטפה ומבשר לי שהגעתי שנייה מהנשים. 101.7 ק"מ, 11:16 שעות.

מדדים את דרכנו למועדון, מתיישבים ומנסים לעכל את כל מה שקרה פה לכולנו. אני פותחת את הטלפון ועוקבת מרחוק אחרי ההתקדמות של אסף. הוא מתקדם, מסיים, ומגיע. עבר מלחמה לא פשוטה בעצמו, וניצח.

את הרגעים של אחרי אי אפשר להסביר. למען האמת, ה"אחרי" הזה נוכח אפילו עכשיו.
ויודעים מה? אני חושבת שאתן לו להישאר לזמן מה.

שמרית שולמן ,מאמנת ובעלת מועדון הריצה progrun

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.