כך התחיל הרומן שלי עם האולטרה

מורן מישל רצה 55 ק"מ באולטרמן והגיעה למסקנה שהיא עדיין לא אולטראיסטית אלא תלמידה בבית הספר לחיים ע"ש אולטרה-מרתון

יום רביעי. צהריים. ממדרגות המטוס נוף המדבר נפרש לפנינו, וקר. סימן מצויין ראשון.
בנסיעה אני מסתכלת מבעד לחלון – קילומטרים של מישור. סימן מצויין שני.

ארבע בבוקר יום חמישי. בוקר טוב נשמה, ההתרגשות שלך הגיעה. אחרי התכתבויות פייסבוק עם עוד כמה משוגעים ערים אני מנסה לחזור לישון, אבל את השינה הקצרה הזאת מלווים חלומות הזויים. צ׳או לשינה.
מקלחת, ארגונים אחרונים של הציוד, קצת קיצוצים ואפילו התלבטות אם כדאי להתאפר (לפעמים אני באמת לא מבינה מה עובר לי בראש) – וזהו, הכל מוכן. אפשר לצאת לדרך.
שישה חודשים של אימונים מוקפדים מתכנסים לרגע אחד, על קו הזינוק ביטבתה. מזג האוויר נעים. אין זכר לעומס החום שהקפדנו לתרגל בשבועות האחרונים לתוכנית. הרגליים רעננות. חיים ודנה – השותפים שלי לדרך – נראים במצב דומה לשלי, ועם הספירה לאחור אני לגמרי מצליחה לדמיין אותנו על קו הסיום.

צילום: ניר עמוס

שנייה דקה. בואו לא ניפול באופוריה של שריקת הזינוק. אני מוכנה לעשות ספויילר ולספר כבר עכשיו שסיימנו בהצלחה, שהכל בראש ושמי שמאמין לא מפחד, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי ב-55 הק״מ מיטבתה לאילת, זה שאני לא אסיים את המסלול הזה כאולטראיסטית, אלא כתלמידה בבית הספר לחיים על שם אולטרה מרתון. (לתלמידים השקדנים שביניכם, את מה שלמדתי בשיעור הראשון ריכזתי כאן בטור נפרד, בתקווה שאזכור ליישם בפעם הבאה.) 

נכון ש״זה בסך הכל 13 ק״מ יותר ממרתון״, ״זה כולה שני חצאי מרתון ועוד חצי מחצי״. עשיתי את החישובים האלה בעצמי ובכל זאת, לפני שנצלול לסיפור הדרך, אבהיר: אם למרתון חוקים משלו, באולטרה אין חוקים. הכל יכול לקרות והכללים מתגלים ומשתנים תוך כדי תנועה. וולקאם למועדון קרב.
שלוש, שתיים, אחת- גו!!!

8 קילומטרים ראשונים על שביל כורכר נוח ורחב, אחרי שלושה ימים ללא ריצה, מתחילים טיפה מהר מהמתוכנן. זה בסדר, לא חם ותיכף נכנס לקצב. צבעי המדבר, קו ההרים והמרחב האינסופי עוצרי נשימה. למן הרגע הראשון ברור לנו שלפנינו שבע שעות ריצה בתוך גלויה.

צילום: ניר עמוס

בתחנה הראשונה, כמעט שעה מהזינוק, אנחנו מסמנים לעצמנו מקטע ראשון שעובר בהתאם לתוכנית, ותחושת רעננות כפי שציפינו בשלב הזה. מילוי מים, לגימה מהירה, איסוף בייגלה במקום עוד ג׳ל ויאללה, לועסים תוך כדי תנועה. אני עוד לא מודעת לכך בשלב הזה, אבל כאן התחילו הבעיות.  
מסָמָר הדרך מתרחקת מהכביש ולוקחת אותנו ל-8-9 ק״מ בחמישים גוונים של צהוב ותוואי יותר מגוון. פרייסלס לאוהבי המדבר. העיניים לא שבעות מהיופי ותחושה של חופש ממלאת אותי. זה זמן מעולה לעשות את מה שאנחנו הכי אוהבים – שטויות.

את רוצה לבנות איש שלג?                        צילום: חיים לסט

בקצה הדרך הזאת נעלה אל התחנה שתכניס אותנו לפארק תמנע. עלייה מתונה ומעט ממושכת, על כביש סלול שמעצים את ההבנה שמה שהיה הוא לא שיהיה – החום מגיע. אנחנו משלבים יותר הליכה. יש לנו זמן. לצד הדרך נעצר רכב וממנו יוצאת מלאכית המסלול – תמר לוי, שמבטיחה לנו בקול מעודד שהתחנה ממש קרובה. בריצה קלה מגיעים לתחנה עתירת מעודדים, שותים, שופכים מים על הראש ומרטיבים כובעים. מכאן לפארק, שלפי התוכנית אמור להיות החלק הקשה במסלול – חם, משופע עליות קטנות וטורדניות וארוך. הגוף קצת סחוט אז אני לוקחת כוס איזוטון רגע לפני היציאה, והנה טעות מספר שתיים.

פארק תמנע הוא כנראה אחד המקומות היפים ביותר בארץ, אם לא בעולם. אנחנו רצים עם פלייליסט משמח וקצבי, אבל החום עושה את שלו, היובש מתחיל להשפיע והתחושה היא שכל שלוק מים מתאדה מהגוף עוד לפני שנבלע. הפה יבש והשפתיים שורפות, מזל שמצב הרוח מרומם. אז הולכים קצת, מצטלמים הרבה ולא שוכחים להרים את הראש מהקרקע. לא כל יום רצים ביופי שכזה.

צילום: ניר עמוס

מקטע תמנע ארוך. לדנה נתפס שריר בבטן, ואנחנו מאטים. חיים משמש קצין טיפוש ראשי ואנחנו מתמקדים בצילומים משעשעים. באמצע הפארק תחנה מפנקת עם קרטיבים מרימה אותנו ומוציאה אותנו בשמחה להמשך הדרך. הקצב לא חשוב, העיקר להישאר בתנועה. אלא שבין הבייגלה, לאיזוטון, ליובש, הסנכרון קצת אבד, וביציאה מתמנע אני מבינה שפסחנו על מועד הזנה אחד וזה גם הרגע הראשון שנזכרנו במלחים. פתאום אני מחשבת שגם כמות המים שצרכתי נמוכה מהתכנון, והוופל פשוט לא נבלע, ובשני הקילומטרים שיובילו אותנו לתחנה הבאה בבאר אורה, נבין שהמרוץ בעצם מתחיל עכשיו.

ארבע שעות מהזינוק אני פותחת את הנייד וכפי שהבטחתי כותבת הביתה שהכל בסדר ושאנחנו עומדים בתוכנית – כמעט 33 ק״מ מאחורינו, נדבר בסיום. טעות שלישית. מרגע ששנשלחה ההודעה הכל עבר לי להילוך איטי. התחנה התרחקה, הדרך לא נגמרה וכשהגענו ופגשנו את יואב שמעון, הרגשתי שהדמעות חונקות אותי. הצלחתי רק להגיד שקשה לי נורא, והוא אמר שהוא יודע ומילא לי את הבקבוקים במים קפואים. אם הייתי פותחת שוב את הפה הייתי אומרת שאני רוצה לפרוש. אז שתקתי, שטפתי את הפנים וניסיתי לנער את הקושי מעליי, יודעת שזה הזמן לעבור למוד אולטרה. אחרי כמה דקות יואב מדרבן אותנו לצאת, ואני מרגישה כאילו מכאן אנחנו רצים לתוך האש. במודע. יותר מזה, אני מבינה שיש פער בין השעון לשילוט, ושה-55 שלנו יסתיימו קרוב יותר ל-57.

צילום: יואב שמעון

בין באר אורה לעמודי עמרם שכחתי כמה אני אוהבת את המדבר, לא הצלחתי לאכול או לשתות מספיק, הלכנו יותר משרצנו, וכשחיים – שנראה ששום דבר אף פעם לא קשה לו – עודד אותנו לחזור לרוץ, דנה ואני הסתכלנו עליו כאילו נפל מהירח.
לא נורא. רק עוד 20 ק״מ. טעות מספר ארבע. בשלב הזה, כשהחום בשיאו, פשוט בלתי נסבל לדמיין שלוש שעות ריצה או שתי עשרות ק״מ. היינו צריכים לחלק את זה בדמיון למנות קטנות. ואפרופו מנות, עכשיו אני סובלת מבחילה עמומה לא מוכרת ולא מצליחה לאכול או לשתות.  

פתאום אני מבינה שגם הקשר עם השלפוחית שלי נותק די מזמן, ביחד עם סחרחורת קלה אני מבינה שאני כנראה טיפה מיובשת. תחושה שבא לי לזחול על החול או פשוט לעצום עיניים ולישון מחברת אותי להבנה שאני מתמודדת עם קושי מנטאלי שהמערכת מנסה להתנתק ממנו.
אם במרתון נכנסים בקיר, באולטרה מתנגשים ברכבת נוסעת. מזל שידענו שהרגע הזה יגיע. ואני חושבת שזה גם הרגע שגרם לי לחזור למרוץ.

אני מבקשת לעצור לרגע. דנה מצטרפת ומאפשרת לי לעשות מתיחות קלות, ואיכשהו, מהרגע הזה, שבו ביטאתי את הקושי בקול רם,הדברים מתחילים להשתפר.
בתחנה הבאה פוגשים את עידו והילדים של דנה שהגיעו עם קרטיבים וריח של בית. מרגש אותי לראות את דנה נטענת בחיבוקים של הבנים. קולה מסדרת לי את הבטן. פנו מצביע על העיר הרחוקה- אפשר לראות את עקבה, אילת כבר ממש קרובה.

צילום: חיים לסט

אנחנו ממשיכים באנרגיות מחודשות. בק״מ 48.8 רכב עוצר בצד הדרך. איש יוצא ממנו, וזו לא פאטה מורגנה- זה דותן, האיש שלי, בדרכו לאילת לחכות לי בקו הסיום. פתאום הרגליים עפות. חיבוק אחד, מבט אוהב ונשיקה, והמסך שעירפל לי את המחשבות התפוגג והחזיר אותי לפוקוס על המסלול ועל הדרך.    

מכאן אנחנו מנהלים את הקושי ממש טוב. החום מקשה יותר משחשבנו, אבל כבר אין לי ספק שאת שער הסיום נחצה בריצה. אני שולפת סוכריות ג׳לית- הפינוק שלי לדרך, ועם השטות הקטנה הזאת מרגישה שהחיוך חוזר לפנים. 50 ק״מ עברו.

מתחת לגשר לרודד, אני אומרת גם לדנה וחיים שזהו, מכאן כבר עשינו את זה. אין מצב שלא נרוץ עוד 4.5 ק״מ. הרגליים שלי מוכנות לחזור לקצבים של תחילת הדרך, אבל אני לא לבד. דנה זקוקה להליכה, לא חשוב כמה השער קרוב.

בשלט שמורה על קילומטר לסיום, הסונטו מצפצף 55 ק״מ. אני מתעלמת ממנו ומכאן חיים ואני מעודדים את דנה לרוץ לסיום. השער נגלה לעינינו מעבר לסיבוב. עשרות מטרים מאיתנו דותן מצלם ומספר לבנות שהנה, אמא סיימה 55 ק״מ. הבנים של דנה רצים לעברנו, ללוות אותה בסוף הדרך. חיים ואני כמה צעדים לפניהם, אבל אנחנו חייבים לסיים ביחד. אני קוראת לדנה, והיא מדביקה את הפער הקטן – אוחזים ידיים, שלושתנו עוברים בשער. הים האדום לרגלינו, המדבר מאחורינו. המסע הושלם, ובהצלחה.

על החוף יושבים אולטראיסטים ותיקים. גיא גורן שניצח את מקצה ה-100 ק״מ, לוקח טלפון ומצלם אותי עם דותן. חשוב לדעת שהדרך שבני הזוג עוברים כדי שאנחנו נחצה את שער הסיום איננה פשוטה משלנו.

אני פושטת מעליי את הציוד, ועם הנעליים נכנסת לים. המלח שוטף את אבק המדבר, שרידי הקושי והדמעות. מתחת לפני המים אני כבר יודעת למנות חלק גדול מהטעויות לצד תחושת ההצלחה וההקלה. כשאני יוצאת שוב לשאוף אוויר ברור לי שזו לא הפעם האחרונה, זו רק תחנה ראשונה במסע ארוך שבחרתי, שאין בו תחנות ותארים, אבל יש בו הבטחה שאדע הרבה יותר על עצמי ושבכל פעם אהיה בו קצת יותר טובה. המרוץ אולי נגמר, אבל הרומן עם האולטרה רק התחיל.