טל אגמון רק רצה לחזור לרוץ בשטח אחרי הפסקה ארוכה. את השנה האחרונה הקדיש למסע אישי של ריצה ואימונים שהסתיימו במרחק המלא של ה-UTMB

בספטמבר הקודם קרה לי משהו. הבנתי שחסר לי משהו בחיים האלה, מאוד – וזה ריצות השטח. בגלל אילוצים אישיים יצא שוויתרתי עליהן לתקופה של למעלה משנתיים.

ידעתי שבשביל לחזור אני צריך לעשות 2 דברים: הראשון, להגדיר לי יעדים ותחרויות; והשני, הוא לחזור למסגרת של קבוצת ריצה (גריט) שתיתן לי את הדרייב להתניע את עצמי מחדש.

על בירה במסעדה ביפו בשבת אחה״צ החלטתי על היעד הראשון – מרוץ בואל ד׳ארן שבפירנאים בספרד. זהו אחד המרוצים של ה-UTMB – אני בחרתי במקצה למרחק בינוני כנקודת הפתיחה לקאמבק הזה – מירוץ של 55 ק״מ על 3,300 מטרים טיפוס שאמור היה להתקיים ביוני.

ב-16 לינואר נחתה בתיבת המייל שלי ההודעה – עליתי בהגרלה, יש לי סלוט למקצה המלא של ה-UTMB שנחשב לאליפות העולם של מרוצי השטח. אורכו 176 ק״מ על 10,000 מטרים טיפוס מצטבר והוא עובר ב-3 מדינות – צרפת, איטליה ושוויץ.

על מנת להיערך כמו שצריך לריצה של 176 ק״מ, הוחלט לנעוץ מרוץ נוסף בלו״ז – מרוץ מוצארט שמתקיים ביולי באוסטריה למרחק של 105 ק״מ על 5,400 מטרים טיפוס.

אז יש יעד עיקרי ומרגש (UTMB) וישנם שני מרוצי הכנה בדרך לשם – שלושה מרוצים, טרילוגיה.

גיבוש צוות ודרכי פעולה

מרגע שהגדרתי את מרוץ הדגל של ה-UTMB כמטרה העיקרית, היה לי ברור שאני שם פה את כל הז׳יטונים על השולחן. אני הולך על הטוב ביותר, קופץ ראש פנימה ומגבש סביבי צוות מקצועי שיעזור לי לעשות את הכל בצורה הטובה ביותר.

רועי קלמר היה אמון על תוכנית האימונים, אבל מעל הכל – הוא היה חלק משמעותי מההרפתקאה הזו, היה שם איתי (בדרך ל.., במוצארט וב-UTMB) כחבר, כמאמן וכמנטור. בדיעבד (ועוד ארחיב בהמשך) – הבחירה ברועי והנוכחות שלו היו מהבחירות החשובות והטובות שעשיתי בדרך הזו.

טל כרמל היה על התזונה – ייעץ והכווין בדרך ליעדים, ובמידה רבה סייע לי למקסם את היכולות שלי. גילעד שטנגר היה על הגוף – טיפל, כיוונן ודאג לגוף הזה שעבר הרבה בדרך הזו (והייתה הרבה דרך!).

הרעיון היה לייצר בסיס טוב ואיכותי שנשען על קילומטרים רבים וארוכים של ריצות בדופק נמוך, קילומטראז׳ שבועי גבוה, ומעליהן – ריצות איכות מהירות ועצימות. לצד אלו, הרבה עבודה בחדר כושר – עבודה על פלג גוף עליון ותקיפה נקודתית של נקודת התורפה שלי – עליות, באמצעות תרגילים וחיזוקים ושעות רבות על הסטפר.

מעל כל אלו, היו אימונים ארוכים ומפרכים בשטח. כשמרוץ היעד בסוף אוגוסט ועם מזג האוויר בארץ… מצאתי את עצמי לרוב רץ בשעות הקטנות של הלילה או מוקדם בבוקר, על מנת להתמודד עם החום והלחות.

טל והפעמון בסיום ואל ד'ארן

ואל ד'ארן ומוצארט

לואל ד׳ארן ביוני הגעתי שבוע לאחר נפילה באימון. קיבלתי מכה רצינית בגב, שחייבה אותי לקחת את הריצה בזהירות רבה ולנהל אותה כאוב במיוחד. אבל, היה צריך לזכור שהמרוץ הזה הוא רק שלב אחד בטרילוגיה, שלב 1 מתוך 3 בדרך ליעד.

ביולי הגעתי לאוסטריה, להשתתף במוצארט. הפעם הגעתי בטוב מבחינת הגוף, אבל שם פגש אותי מזג אוויר קיצוני שהביא אותי להיפותרמיה קשה. אמנם סיימתי את המרוץ, אבל בקצב איטי משמעותית מהמתוכנן. את שני השלבים הראשונים בטרילוגיה השלמתי עד יולי, אבל לצערי – אף אחד מהם לא לפי התוכנית.

בכל ריצה יש רצוי ויש מצוי, והשאלה היא איך אנחנו מתנהלים בין שני הדברים. עם תחושה רצינית של חוסר מיצוי בשני המרוצים האלו, אני מזכיר לעצמי שלמרות הכל – בשניהם לא ויתרתי לעצמי, גם כשהיה נורא קשה. מצאתי תמיד כוחות חדשים והנעתי את עצמי הלאה.

טל מתאמן בתוואי המרוץ

מפגש מוקדם עם ההרים

לילך דביר אבנר, שהשתתפה השנה ב-CCC העלתה רעיון: נמאס לה להתאמן בתנאי מזג האוויר בארץ, והיא הציעה שנקדים את הטיסה ונתאמן בתוואי השטח ובתנאים של אירופה? על פניו זה היה הגיוני מאוד. ״אז אתה מגיע?״

״בודק וחוזר אליך?״ ואז -״כן״.

ככה מצאתי את עצמי חודש לפני המרוץ באזור של צרפת-איטליה, מתאמן על התוואי של המרוץ. בדיעבד, זו התבררה כאחת ההחלטות הטובות שעשיתי.

רועי התאים לי את תוכנית האימונים ככה שבתקופת הזמן באזור תפרתי את כל המסלול. דילגתי בין שאמוני שבצרפת לקורמאיור באיטליה, ובעיקר – למדתי את המסלול דרך הרגליים, התאקלמתי באזור ורכשתי ביטחון לפני המרוץ.

רגע האמת

המרוץ הוזנק בשעה 18:00 בערב בשאמוני שבצרפת.

״זר לא יבין״ אומרים – אבל גודל המאורע, העוצמה והעידוד של הקהל פשוט בלתי נתפסים עד הרגע שבו עומדים שם.

רועי אמור היה להיות הפנים המוכרות שאפגוש ב-5 מ-15 התחנות במרוץ. בפעם הראשונה פגשתי אותו ב-Les   Contamine במרחק של 31 ק"מ ו-1,450 מטרים של טיפוס מצטבר לתוך המרוץ. הוא פוגש אותי ספוג זיעה – הלחות הייתה גבוהה, ונראה היה שמארגני המרוץ עשו בחוכמה, כשהפעילו את הפרוטוקול הנוגע לריצה בתנאי חום.

ההתנהלות מול רועי הייתה מוגדרת מראש, מין פרוטוקול – בדיקת מצב, שתייה ואוכל, ביגוד בהתאם להנחיות. אני מבקש מרועי להחליף את החולצה הרטובה וממשיך – בדיעבד, מבלי שאכלתי מספיק בתחנה הזו שהייתה כאוטית במקצת.

רועי וטל לפני המרוץ

הריצה בלילה היא מבחינתי אתגר לא קטן. למרות חטיפים שלקחתי איתי וכדורי קפאין – הלילה עבר עליי קשה. עצרתי מספר פעמים לנמנם, כ-5-10 דקות בכל פעם, גם בתחנות ולפעמים בצד הדרך (ממש על השביל, כך שרצים שעוברים יעירו אותי ולא יאפשרו לי לישון מספיק טוב ולהיסחף לשינה).

ועדיין, העייפות נתנה את אותותיה – כלב רועים עמד במרחק וחסם לי את השביל. ככל שאני מתקרב אליו ומתבהרת התמונה – אין כלב, מדובר בסלע ואני זה שהוזה.

לבליל ההזיה והעייפות נכנסו גם החששות והספק לגבי היכולת שלי לסיים את המרוץ הזה. אמנם אני רץ כבר כמה שעות, אבל יש עוד הרבה יותר שעות לפניי! יש לי עוד דרך ארוכה לעבור, ואם אני מרגיש כל כך תשוש בנקודת הזמן הזה, איך יעבור עליי הלילה הבא?

טל תופס תנומה בתחנה

הפעם הבאה שאפגוש את רועי תהיה באיטליה, בקורמאיור.

למרות שהקפדתי על השתייה, נראה היה שצריכת הקלוריות שלי, לא הייתה מספקת ובשילוב עם העייפות והספק… שם הגיע המשבר הרציני. הגוף כבד ועייף, אני רץ בחושך – הדבר היחיד שנראה לפניי הוא רק אלומות פנסים שלי ושל רצים אחרים. ושקט מדי.

אבל משברים הם משהו שלא זר לרצי שטח ובמיוחד לרצי האולטרה, והבטחתי לעצמי שאני מגיע לרועי. צעד אחר צעד, ימין שמאל – בראש עוברת מחשבה אחת, והיא המרק שיגישו לי בתחנה הבאה.

הגעתי לתחנה הבאה חבוט, אבל שמח לראות את הפרצוף המוכר של רועי ממתין לי עם שולחן ערוך היטב – איזו הקלה! אוכל חם וטוב, מעבר מביגוד לריצת לילה לביגוד המתאים לריצה בתנאי היום החם – התאפסתי על עצמי והמשכתי.

מרק חם ומנחם בתחנה

התחנה הבאה Champex-Lac בה אפגוש את רועי תהיה 130 ק״מ לתוך המרוץ, בראש מנקרת המחשבה שאצטרך לעבור דרך 7 תחנות עד אז – לבד.

בנקודה הזו עברתי למוד של טייס אוטומטי – המטרה הייתה להמשיך לזוז, להקפיד על אוכל ושתייה, בכל תחנה שמציעים – לקחת מרק.

הטיפוס ל-Grand col Ferret (ק"מ 106) היה קשה לרגליים ולגוף שגם ככה היה כבר עייף. המקטע של הירידה ל- Praz de Fort  דרך La Foully היה פספוס משמעותי מבחינתי – ירידות הן הפורטה שלי, והתחושה היא שלא מימשתי אותו שם.

אני מקפיד להמשיך להתקדם, מקפיד על נוזלים ואוכל – ואני מגיע לרועי בק״מ ה-130. הפעם, אני אוכל ונח מספיק ויוצא בכוחות מחודשים מהתחנה.

למרות שאני נכנס ללילה השני בריצה, מבחינת האנרגיה אני מרגיש טוב ומתחיל לעבוד חזק יותר. הגעתי ל-Trient (ק"מ 146) עייף אבל חזק ברגליים. הרגשתי שאני עובד טוב, בעליות ובירידות.

בואלורסין (ק"מ 158) אני פוגש את רועי במצב מצוין, למעט העייפות המתבקשת בליל הריצה השני. זאת תהיה התחנה האחרונה שבה אפגוש אותו לפני קו הסיום, אבל לפניי עוד דרך לא קלה בכלל – טיפוס רציני ללה-פלאג׳ר וירידה בחזרה לשאמוני. אני יוצא בטוב מהתחנה – כבר רואים איכשהו את הסוף.

באופן די מפתיע, אני מוצא את הכוחות לעקוף 33 רצים בירידה האחרונה, את חלקם ראיתי יוצאים מהתחנה כשאני רק נכנסתי אליה. סוף הירידה בשאמוני. בכניסה לעיירה מחכה לי רועי לקילומטר האחרון של הריצה. רועי פותח לייב באינסטגרם, והידיעה שאני מלווה בקהל מהבית מרגשת אותי.

המפגש, החזרה לעיירה והידיעה שזה הסוף – האדרנלין זינק, העייפות כבר פחות מורגשת ויש רק מטרה אחת לפניי – לחצות את קו הסיום כבר.

וזה קורה!

טל בשער הסיום

קצת מספרים

על פניו נראה שעמדתי ביעדים שלי מבחינת הזמנים. התכנון היה לסיים בטווח שבין 32-36 שעות, אבל בהתחשב בנסיבות וההתנהלות עם ומול רועי – אני שלם עם ההישג. 36:11:52  שעות, בדירוג 486 מתוך 1760 מסיימים, מיקום 23 בקטגוריה. סה״כ הוזנקו 2761 רצים, מתוכם 1001 פרשו מהתחרות (כולל כמה מהרצים הבכירים בענף!).

אחרית דבר

בסופו של יום, אני מרוצה. זה היה המרוץ הארוך ביותר שעשיתי, והפעם הראשונה שלי בהתנסות עם המרחק הזה ולעשות את זה במסגרת ה-UTMB,  היא לא פחות מזכות.

רועי קלמר, שמעל הכל הוא אדם מופלא, חבר ומאמן שעבד מאוד קשה בשבילי – לא הייתי עושה את זה בלעדיך. היית איתי בדרך לשאמוני, במירוץ ולאחריו.

סלומון ישראל, שנתנו גב חזק מאין כמוהו. החלפה בין סטים שונים ליום החם וללילה הקריר, הכובע האייקוני, הווסט והמעבר בין זוגות נעליים שונים בהתאם לצורך – כשזה זה, זה פשוט זה.

תשומת הלב לבניית בסיס יציב ורחב, הדגש על התזונה מול טל כרמל וההקשבה לגוף מול גילעד שטנגר – לכל אלו הייתה תרומה להצלחה.

תודה לדורון צוף על סנדוויץ, עוגה וקפה טוב, שנדרשו מאוד בסיום המירוץ.

זה היה בשביל הילדים שלי – עכשיו מחזירים שעות שינה, מתאוששים, ויאללה – חזרה לשגרה.

לאתגר הבא!

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.