עד כמה אתם רוצים את זה? – סיכום שנה

אחרי שנה עמוסה במרוצים, ואחרי הידיעה שלא ירוץ בבארקלי ב-2018, ארי ולטמן מנתח את הסיבות לכישלון ומה אפשר ללמוד מהן

לפני קצת יותר משנה בחרתי לעצמי את "האתגר הבא": המרתונים של בארקלי במרץ-אפריל 2018. בחירת האתגר הזה הובילה למעשה את הדרך שעשיתי במהלך השנה האחרונה. לפחות על הנייר. כל האימונים, כל המרוצים שהשתתפתי בהם, ויכולות ניווט שניסיתי לפתח – באו למעשה לשרת את המטרה המרכזית הזאת.

התוצאה הסופית כבר ידועה בשלב מוקדם: רשימת המשתתפים לבארקלי 2018 נסגרה לאחרונה, יחד עם רשימת המתנה מעודכנת – ואני נותרתי בחוץ. האינסטינקט הראשוני להגנה על הכבוד הרמוס שלי, היא לסכם את השנה ב"לעולם לא נדע מה יכול היה להיות". גם אם אשתתף מתישהו בעתיד בבארקלי, שנה כזאת שתיבנה מסביב לבארקלי כבר לא תחזור. אבל אנחנו יודעים מה קרה בפועל – אני לא אשתתף, והאתגר נכשל. זאת השורה התחתונה. לפחות למול היעד שהוצב.

כשהצבתי לעצמי את היעד, לא חששתי לפרסם אותו למרות שידעתי שהסיכויים להיכנס למרוץ הם אפסיים. מציאת דרכי לתוך המרוץ היתה מלכתחילה חלק מהאתגר שלקחתי על עצמי. אני גם לא מטיל את האחריות על האשמדאי הזקן, שלא מצא לנכון להקל עלי במציאת הדלתות הסודיות למירוץ, למרות הזמן שבילינו יחד בטנסי (ואולי בגלל?), ובסופו של דבר לא בחר להכניס אותי לרשימת המשתתפים. אני מאמין שלמרות שלא אני הוא זה שמרכיב את רשימת המשתתפים – התוצאה היא כישלוני האישי.

לפני שאני חוזר לנושא העיקרי של הפוסט הזה, חשוב להבהיר – מה שנכון במרוצים ומשימות קטנות יותר – נכון גם פה. למרות הכישלון למול היעד, אני לא רואה בשנה הזאת כישלון. היעד שימש להוביל אותי קדימה. הוא סימן לי דרך, ובזכותו למדתי הרבה דברים חדשים, זכיתי לחוויות מדהימות, ליצור חברויות חדשות עם אנשים מרתקים ברחבי העולם, ולבקר במקומות יפהפיים סביב העולם. שנה מוצלחת בהחלט!

יש כמה דברים שעבדו טוב במהלך השנה האחרונה, ולא מעט דברים שממש לא עבדו לטובתי. כשאני מנסה לזקק את מה שהביא בסוף לכישלון, אני מאמין שהכל מתרכז בנקודה אחת קריטית. אלמנט בבסיס סיכויי ההצלחה של כל אתגר מהסוג הזה שאנחנו לוקחים על עצמנו – לא רציתי את זה מספיק.

במרוצים בכלל, ובעיקר במרוצי אולטרה\אנדורנס, נהוג להזכיר לא מעט את האלמנט המנטלי כמרכיב משמעותי מאוד ביכולת לצלוח מרוצים מאתגרים. רכיב משמעותי מאוד ממה שקורה במרחב המנטלי – בבחירות שלנו מול קשיים, וביום יום – הוא הרמה שבא אנחנו "רוצים את זה".

זהו מושג שקצת קשה לתפוס אותו, לכמת אותו או להגדיר אותו בבירור – אבל אתם מבינים אותו אינטואיטיבית. זהו סוג של רגש שנמצא עמוק בבטן שלכם. זה מורכב מכמה בא לכם על זה, כמה זה חשוב לכם, עד כמה אתם מפנטזים על זה. זאת לא שאלה של החלטה – או שזה שם, או שזה לא. כשזה שם – זה מעורר השראה ברמה הגבוהה ביותר. וכשאני אומר מעורר השראה – הכוונה היא שהתשוקה הבוערת הזאת מזיזה אתכם, גורמת לכם לעשות בחירות באופן רצוף מתוך המחשבה על אותו אתגר. זה מאפשר לרוץ גם כשכואב, לצאת לריצה של 10 שעות גם כשקר בחוץ, אתם עייפים, והגוף עוד דואב מהיום הקודם – ואת כל זה בהנאה ובלי לחשוב פעמיים – כי אתם בדרך למה שאתם כל כך רוצים.

במהלך השנה האחרונה, מבין אלו שקראו את מה שכתבתי לגבי התוכניות, ולגבי הביצועים, היו לא מעטים שהרימו גבה – בדרך כלל זה היה ברמיזה לכך שאולי אני עושה יותר מדי. בפועל, לא עשיתי יותר מדי. התכנונים היו מרובים וצפופים, אבל היישום שלי בפועל היה רדוד. לא נתתי את מה שיכולתי. זה היה נכון מתחילת הדרך, אבל התחדד והתחזק מסוף יולי, אחרי המירוץ המוצלח יחסית באנדורה. התאמנתי. רצתי. הייתי שם. אבל ביני לביני, ההבדל היה ברור. קל לי מאוד להשוות לאימונים שעשיתי שנה קודם – בדרך למירוץ הענקים. זה נתן את אותותיו בנכונות לאימונים סיזיפיים, והתבטא גם כמובן בהחלטות קלות מדי שלי לפרוש ממירוצים. פשוט לא רציתי את זה מספיק.

כשבחרתי את מירוץ הבארקלי כאתגר הבא שלי, הייתי מודע עד כאב לסכנה הפוטנציאלית בדיוק לגבי הנקודה הקריטית הזאת. לפני שבחרתי במירוץ הענקים, כשהרעיון התגלגל אצלי עמוק בראש בתור סוג של בדיחה, התגלגלתי איכשהו "במקרה" לכאורה לשני מרוצים באלפים שעזרו לי להבין האם האיזור יעורר בי השראה. אפקט הוואוו של האלפים שחוויתי במירוצים האלה עזר לי לגבש אז את ההחלטה. ביער רנדומלי-כמעט, נטול ייחודיות למעט ריבוי הקוצים – היה לי ברור שזה יחסר. זה נכון כמובן במהלך הסיבובים החוזרים בחושך ובערפל במהלך המרוץ, אבל הציפייה לכך משפיעה גם על המוטיבציה בדרך למרוץ – באימונים.

כשיצאתי לדרך, היה לי ברור שלמעט האופי המאתגר עצמו – אחד הקשיים הגדולים להתמודדות איתם במרוץ הזה כמרוץ יעד – הוא חוסר האטרקטיביות שלו מבחינות אחרות. ידעתי את זה, וקיבלתי את זה על עצמי כחלק מהאתגר. בסופו של דבר, חיפשתי אתגר מסוג אחר – לא יותר מאותו הדבר. וזה מה שקיבלתי.

לפחות בסיבוב הנוכחי, למרות הניסויים לשכנע את עצמי שאני באמת רוצה את זה – במבחן התוצאה, לא רציתי את זה מספיק, ובאופן די טבעי לא הגעתי אל היעד (כן, במקרה הזה – ממש לא הגעתי אפילו להשתתף ביעד). לאז היה פשוט חכם מספיק כדי לקרוא את זה בין השורות בחיבור מלא התירוצים שכתבתי לו (חלק מתהליך הרישום למירוץ) – הרי כשלתי מול עיניו במרוץ הסתיו הקליל שלו בספטמבר – וסימנתי את עצמי כבעל סיכויים ממשיים לא לסיים אפילו סיבוב אחד במרוץ האמיתי.

עם מה זה משאיר אותנו? עם תזכורת לכך שכשאתם יוצאים למרוץ או לדרך אליו, לחדד לעצמכם ולזכור למה אתם רוצים את זה, ולנשום את הרצון הזה לאורך הדרך. ועוד לפני זה – בידקו את עצמכם פעמיים מול המראה לגבי האמת הפנימית מאחורי המוטיבציה שלכם בבחירת האתגר הבא.

וכך נסגרת לה שנה, ואנחנו ממשיכים הלאה, לדרך חדשה. שתהיה לכולנו שנה מצויינת ומלאת אתגרים, חוויות ואנשים טובים.

נתראה בשבילים!

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]