על מה אני חושב כשאני רץ – הקשר בין ריצה ומדיטציה

כיצד ריצה שכולה תנועה, הזעה וחשיבה על ה"עכשיו" יכולה לסייע לנו לפתור בעיות שבדרכים קונבנציונליות לא מצאנו להן פתרון. ארי ולטמן מציע לכם דרך לחשוב אחרת

קל להבין את הצורך להתעסק ברגע במהלך ריצות בשטח. יש אינסוף צרכים ופרמטרים שדורשים את תשומת הלב שלנו. זה רק מחדד את השאלה שעולה באופן טבעי – איך קורה שדווקא במהלך ריצות כאלה צצות להן תובנות על החיים, או פתרונות לבעיות שלא הצלחנו למצוא להן פיתרון בשיא הריכוז, תוך שימוש בכל הכלים הלוגיים לפתרון בעיות שאנחנו מכירים?

השאלה הזאת התחדדה אצלי כמשהו שאינו מובן מאליו לאחרונה. השתתפתי בישיבה כחלק ממשא ומתן, ואחרי הישיבה פנה אלי העו"ד של אחד הצדדים – מסתבר שהוא רץ חובב, ובמהלך ה"סמול טוק" הבין שאני לקחתי את תחביב הריצה צעד קדימה, ושבאותו זמן גם הייתי במהלכו של קורס מדריכי ריצה. "יש משהו שאני לא מצליח להבין", הוא פתח. "כשאני רץ 5 או 10 ק"מ, אני בקושי עומד על הרגלים. הריצה לוקחת לי את כל האנרגיה והדם. ובכל זאת, כשאני מסיים אני מוצא את עצמי לא פעם עם פתרונות לבעיות שהעסיקו אותי. איך זה יכול להיות? מאיפה המוח שלי מוצא חמצן בשביל להתעסק בזה?".

זאת שאלה מצוינת, והאמת שהייתי די נבוך לגלות שאחרי כל השעות שביליתי בקורס מקצועי, לא היתה לי תשובה מוכנה לשאלה פשוטה ובסיסית כל כך, לכאורה. בלית ברירה, הודיתי שזאת שאלה טובה, ופתרתי את עצמי בחיזוק דבריו – "אתה לא היחיד שהבחין בתופעה הזאת. זאת תופעה די מוכרת". השלמתי את השיחה לפני שנפרדו דרכינו בציטוט של מקדוגל, אבל השאלה שלו נשארה פתוחה אצלי, והמשיכה לרדוף אותי במהלך מספר ריצות בהמשך.

למעשה, בכתבה האחרונה כבר דיברתי באופן לא ישיר על מה אני חושב שקורה כאן, תוך כדי תיאור התופעה. ראוי אולי להוסיף בשלב הזה – מה שאולי מובן מאליו – שכל מה שאני כותב כאן הוא מתוך מוחי הקודח (בהשפעת הריצות הארוכות), ולא מתוך הסתמכות על ידע או מחקרים ביו-נוירולוגיים / נוירו-פסיכולוגיים או אחרים.

דיברתי על יצירת גשרים אל התת-מודע, ושימוש בכוחו של התת-מודע. אני אעלה פה עוד תחום שבעיני מתקשר ישירות למה שקורה פה – ובו אני מבין אפילו פחות – מדיטציה. לא מעט משווים את חוויית הריצה לחוויה מדיטטבית, וכך גם אני נוטה – מאז שהתחלתי לרוץ – לדבר לא פעם על הריצה ומה שאני חווה במונחים דומים מאוד לאלו שיצא לי לשמוע ממתרגלים של מדיטציה.

אני מדבר על התחברות, הקשבה ואפילו דיאלוג עם הגוף, על התחברות לתת-מודע. כל זאת, בזמן שלכאורה – החוויה, או לפחות סוג הפעילות, היא שונה לחלוטין – על פניו אפילו מהופכת – מזאת שמאז ומעולם קישרתי עם איך שאמורה להיות חוויות מדיטציה.

כשאני חושב על מדיטציה, מיד צפות בראשי תמונות של אנשים שיושבים ללא תזוזה במהלך שעות ארוכות בניסיון להגיע לשליטה מלאה ביכולת הריכוז. בניקוי הראש לחלוטין ממחשבות כלשהן, בתרגילים כמו ישיבה מזרחית במקום שקט תוך ריכוז כל המחשבה במשך 3 שעות בתחושת האוויר שנע על גבי קצה קצהו של האף. בתירגול של הסדרת נשימה איטית. בהקשבה למוזיקה מרגיעה, או למנטרות.

על פני הדברים אין שום דימיון. להיפך, אנחנו רצים, מזיעים. בשטח משנים קצבים וסביבה כל הזמן, ראשינו טרוד ללא הרף במחשבות של הרגע ועכשיו. חסרי חמצן ויכולת להתרכז. איך בתוך כל זה, ודווקא בתוך כל זה אנחנו מגיעים לחוויות ותוצאות שנראות דומות כל כך לאלו של מתרגלי מדיטציה?

מדיטציה כמו שאנחנו מכירים. Yizhao Zhang מתרגלת מדיטציה בטבע

דווקא אותה שאלה ששאל אותי אותו עו"ד היתה אולי רמז גדול שהביא אותי בסופו של דבר לקפיצת דרך מסוימת בהתמודדות עם החידה הזאת. השאלה שהגיעה מזווית ביולוגית – יכולת חשיבה עמוקה דווקא כשאשר אנחנו נמצאים במצב של מצוקת חמצן.

מה קורה לנו במהלך ריצות ארוכות? (להגדרה של ארוכות בקונטקסט הזה נחזור בהמשך) אפשר די בקלות להתייחס לכל אותם הדברים שנראים לנו במבט ראשון כהפוכים למה שקורה בזמן מדיטציה, דווקא כאלמנטים שעוזרים להביא אותנו למצב תודעתי מקביל אולי. הריכוז שנדרש מאיתנו במה שקורה כל הזמן – בריצה עצמה – הוא דווקא סוג של ריכוז שמנתק אותנו מכל יתר המחשבות המודעות. דווקא חוסר היכולת להתרכז באותם תהליכי מחשבה לוגיים שבנינו לעצמנו במשך שנים, דפוסי המחשבה ופיתרון הבעיות שבדרך כלל מועילים לנו, אבל אולי עוצרים אותנו מלפרוץ גבולות מחשבתיים – כל זה נופל אולי הצידה בזמן שאנחנו מתרכזים כל כולנו ב"עכשיו" הבסיסי ביותר. לכאורה, הראש שלנו מלא במחשבות. אבל אלו מחשבות מתמשכות שפשוט מסיטות את המודע שלנו מלהפריע לתהליכי פתרון בעיות אחרות במוח. אולי כל זה מאפשר חיווטים חשמליים חדשים, יציאה מהקופסה.

תוסיפו לזה את שאלת החמצן – אולי צדק דווקא העו"ד כשציפה לכך שהמוח יתקשה למצוא חמצן לטובת תהליכי מחשבה, לפחות אלו בהם אנחנו רגילים לשלוט. תוסיפו לזה את מונוטוניות הריצה אליה אנחנו בסופו של דבר נכנסים לאורך זמן – הנשימה שלנו אולי מרגישה ממש לא בשליטה כמו במהלך מדיטטבי קלאסי – אבל אלו נשימות ונשיפות עמוקות באופן טבעי, צעדי הריצה שלנו יוצרים הד מונוטוני לאורך ולרוחב הגוף שלנו.

אולי. אולי, דווקא זהו הסוד הטבעי להגיע לתוצאה אותה מנסים לייצר במהלך שעות ארוכות של ריכוז מדיטטיבי – התנתקות מהחשיבה המודעת, השיטטית. זאת המתבססת על חוקים, לוגיקה, ודפוסים מקובעים שפיתחנו עם השנים. זאת ההזדמנות של המוח שלנו לייצר פתרונות שאנחנו מתקשים להגיע אליהם בשיגרת המחשבה היומיומית.

ויש כמובן את כוחו של הטבע. אין ספק שלטבע פראי – לנופים "גדולים" של רכסי הרים אינסופיים יש עוצמה גדולה שמשפיעה באופן אינסטינקטיבי על התת-מודע שלנו בצורה לא ברורה. זוהי נקודה משותפת אולי עם תהליכי מדיטציה אחרים – שנעשים לא פעם בקירבה לטבע ולהרים.

סביר להניח שחלקכם לפחות לא יסכים עם ההבחנות האלו. בסופו של דבר אלו תיאוריות ראשוניות, שהתגבשו בראשי במהלך ריצות ארוכות. כאמור, אין לי גם ניסיון אמיתי או הבנה במדיטציה סטנדרטית למעט מספר פעמים בהם יצא לי להצטרף נקודתית לקבוצה כזו או אחרת. אבל אין ספק לגבי מה שאני חווה כמו רבים אחרים במהלך אותן ריצות, וברור לי גם שהחוויות וסוג המחשבות שאני חווה מאז שהתחלתי לרוץ, דומות מאוד למה שיצא לי לשמוע על חוויות מדיטטיביות, יותר מאשר דמיינתי את עצמי חווה אי פעם.

אז מה היא ריצה ארוכה? או כזו שתאפשר את החוויה הזאת? השאלה היא לא של כמות הקילומטרים, או של זמן הריצה בהכרח. מתוך הדברים שכבר כתבתי, עולות כמה נקודות שכאשר אנחנו מגיעים אליהן במהלך ריצה הן עשויות אולי לקרב אותנו לאותו מצב מדיטטיבי. צריכה כנראה להיות מונוטוניות מסוימת – כאן זמן אכן מקבל תפקיד, וכן אופי הריצה – ריצה במסלול מוכר, או בקצב קבוע תקל אולי ביכולת המחשבות שלנו לנדוד.

מצד שני, מחשבה פנויה לחלוטין בריצה קלה מדי, אולי לא תייצר את אותו אפקט הניתוק. התעסקות ברגע – בפרמטרים של הריצה, בתחושות שלנו, בנופים שסביבנו –  עשויה דווקא לעזור לנו להתנתק מתהליכי החשיבה של פתרון בעיות היומיום.
נותר רק לצאת החוצה ולנסות בעצמכם.

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]