כשמאיה גזית אובחנה לפני 15 שנה כחולת קרוהן, היא לא העלתה על דעתה שיום אחד תרוץ מרתון. "החלטתי שאני לא מוכנה לתת למציאות לקבוע את חיי – אני אקבע לעצמי את המציאות"

ערב ראש השנה, בודפשט.

אני עומדת נרגשת על קו הזינוק. עוד מעט יזניקו את מקצה המרתון. אני שומעת ברקע קולות צוהלים, בשפות שונות, כשמידי פעם מישהו זר קולט את השלט שיש לי על הגב שכתוב בו "First Marathon" וזורק לי "Good Luck". גיא, שילווה אותי במרוץ, עומד לידי ואומר לי בחיוך גדול "זהו, מאיה, הרגע שחיכית לו הגיע".

כשהתאמנתי למרתון דמיינתי לא מעט את הרגע הזה בו אעמוד על הקו הזינוק. דימיינתי אותי עומדת שם זקופה, דומעת מהתרגשות, ואומרת לעצמי ששיחקתי אותה בגדול, ושהגיע הזמן לצעוק לכל החולים במחלות כרוניות (ובמיוחד בקרוהן – מחלת מעי דלקתית אוטואימונית), שיפסיקו להתקרבן ולהתמסכן כי אפשר גם אחרת. הכל עניין של בחירה.

אבל האמת היא שבאותו רגע, לא דמעתי מהתרגשות ולא רציתי לצעוק כלום. הייתי דרוכה. שיננתי בראש את המסלול, הקצבים שרון נתן לי, שיננתי היכן פזורים שירותים לאורך המסלול ומיששתי בווסט ריצה שלי את הכיס אליו הכנסתי 2 כדורי אדוויל כדי לוודא שהם עדין שם.

לפני 15 שנים אובחנתי כחולה בקרוהן. אני זוכרת היטב את המשפט שאמר לי ד"ר נפתלי "לא מתים מקרוהן, חיים עם זה עד גיל 120". אז באמת לא מתתי מקרוהן אבל בחיי שהרגשתי ממש קרובה.

כל כך קרובה שהיו תקופות שהייתי בטוחה שאני הולכת למות ולשבור לד"ר נפתלי את המילה. השיא הגיע לפני כ-5 שנים, כשאושפזתי כחצי שנה בבית חולים. שקלתי 39 קילו על 1.71 מטר, הייתי חלשה וכאובה, לא הצלחתי ללכת מבלי ליפול כי סבלתי מדרופ פוט (צניחת כף רגל), המחזור החודשי שלי נכנס לשביתה, נותחתי 8 פעמים כתוצאה מחסימת מעיים וסיבוכים של המחלה, צמתי שבועות ממושכים כדי לתת לדלקת במעי שלי להחלים ורק חלמתי על מיטה של בית, קפה, עוגת שמרים ואוכל של אמא.

בזכות הקרוהן למדתי ש"חיים פעם אחת" אינה קלישאה, והחלטתי שאני לא מוכנה לתת למציאות לקבוע את חיי ושהגיע הזמן שאני אקבע לעצמי את המציאות – לקחת אחראיות על החיים. אז יצרתי לעצמי רשימה. קראתי לה "רשימת 17 תובנות האישפוז שלי". ברשימה היו תובנות רדודות לצד תובנות עמוקות ומשמעותיות אך המשותף לכולן היה שהבטחתי לעצמי להחלים ולקיים כל שורה שנכתבה שם.

תובנה אחת, שבזמנו לא הערכתי אותה ככזאת משמעותית ולא ידעתי איך היא תשנה את מציאות חיי, הופיעה בשורה 9:  "לסגל לעצמי אורח חיים בריא ולהתחיל לעשות ספורט".

זוכרת שכתבתי את השורה הזאת ביד רועדת, כי מה לי ולספורט? אני זוכרת עד היום שלבגרות בהתעמלות, ריצת 2,000 מטר, הגעתי בג'ינס בתקווה לקבל פטור (לא קרה), שיקרתי שרצתי את כל הסיבובים באצטדיון של התיכון בעוד שהאמת היא שרצתי רק 5 מתוך ה-6 וקצת סיבובים. ועם כל זה, קיללתי.

ובכל זאת, למרות שריצה לא היתה הבחירה הראשונה שלי, ולאחר שהייתי מלכת שיעורי הניסיון בכל סוג של ספורט אפשרי, החלטתי לשים בצד את טראומת ריצת ה-2,000 מטר בג'ינס באמצע אוגוסט, ולהצטרף לקבוצת ריצה.

מהר מאוד הבנתי שזאת היתה החלטה טובה. התאהבתי בריצה. הבנתי שהיא עושה לי טוב לנפש ולבטן כי הקרוהן נכנס לרמיסיה (מצב מורדם), ולכן לא חששתי בכלל כשהחלטתי להירשם למרתון הראשון שלי.

כדי להצליח במשימה הצטרפתי למועדון ריצה חדש, רצי המושבות, והגדרתי יחד עם רון המאמן את המטרה – לצלוח את המרחק בהנאה ולסיים, בדיוק כמו הקלישאה, עם חיוך.

בשבועות הראשונים לתוכנית האימונים הייתי בשמיים והכל עבד פיקס. הרגשתי שיפור. הצלחתי לרוץ מרחק גדול יותר, מהר יותר ובדופק נמוך יותר. אבל כמו שאמא שלי, נציגת פולניה, אומרת: "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק עליו" (ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב). הקרוהן שלי חבר לאלוהים והצטרף לצחוקיה איתו כי ככל שהגדלתי מרחקים והעומס על הגוף גדל, כך הקרוהן התחיל אט אט לצאת מהאיזון שלו.

הריצות התחילו להיות מלוות בכאבי בטן, נאלצתי לעצור את הריצה מספר פעמים כדי להתפנות לשירותים (כלומר, לשיחים) ולא פעם סיימתי את הריצה עם בטן נפוחה וכאבים שחלפו רק לאחר מנוחה ושכיבה ממושכת. בדיקה וביקור אצל רופאת הגסטרו הראו שהמחלה חזרה להיות פעילה, המעי מודלק והגוף הפסיק להגיב לטיפול התרופתי.

השאלה אם להמשיך בתוכנית האימונים או לא, לא עלתה בכלל לדיון. היה לי ברור שאני ממשיכה עם החלום, אבל בצורה מושכלת ומחושבת. היה לי גם ברור שאני ממשיכה לעשות את המקסימום שלי לצלוח את המרחק ולסיים עם כוח וחיוך, אבל הפעם מתוך הבנה שהמקסימום שלי השתנה כי מסגרת היכולות שלי השתנתה והתנאים השתנו. וכך, מצויידת במגבונים, אנטיביוטיקה וסטרואידים ל-3 חודשים קדימה, המשכתי בתוכנית.

"הרום, קטו, אג'!!" הכרוז ההונגרי צועק עם הרצים שסביבנו והמקצה מוזנק. אני נושמת עמוק, מחייכת, צועקת לגיא "יאללה בהצלחה" ואז מוסיפה "יהיה כיף", מנסה להגיד לעצמי לשחרר את הדריכות ואת הפחד מהקרוהן וליהנות מהרגע.

אני מתחילה לרוץ. עדין דרוכה. עדין משננת זמנים והיכן ממוקמים השירותים לאורך המסלול. מידי פעם אני גם מזכירה לעצמי לרוץ לאט, לא להיסחף עם האווירה ומזכירה לעצמי שאני רצה עם קרוהן פעיל.

בקילומטר 7 נתקעתי בפס מדידה ונמרחתי על הכביש. קיבלתי מכה חזקה בירך. גיא שאל אותי אם אני יכולה להמשיך לרוץ או שצריך לעצור. לעצור? עכשיו? אחרי כל מה שעברתי כדי להגיע לכאן? זאת לא היתה אופציה מבחינתי, ובלי לחשוב פעמיים הפה שלי פלט "ברור" והרגליים חזרו לריצה.

בדיעבד אני מבינה שהנפילה הזאת היתה ה-Wake up Call שלי – בזכותה ניערתי את הדריכות, המחסומים והתירוצים. ניערתי את המחשבות על הקרוהן. זוכרת שאמרתי בקול שלא אתן לנפילה המטופשת הזאת , לקרוהן או לאף אחד אחר להרוס לי את החלום. ידעתי שאני מסוגלת לצלוח את המרחק, שהרגליים שלי חזקות, זכרתי שהקפדתי בשבועיים האחרונים על תזונה, הקפדתי על הטיפול התרופתי ועכשיו – אני בדיוק כמו כולם. וכך את ה 35 הק"מ שנותרו רצתי עם חיוך גדול על הפנים, ללא משברים ונפילות. הצלחתי במשימה !

אחרית דבר: הצלחתי במשימה שהצבתי לעצמי, אך חשוב מכך, האימונים למרתון תוך התמודדות עם מחלה כרונית, לימדו אותי 3 דברים, שאותם אני מאחלת גם לכם:

  1. תקשיבו לגוף שלכם ואל תתעלמו ממנו. אם הוא מכתיב ריצה איטית יותר, מנוחה או לחלופין הוא מרגיש פופאי – תזרמו איתו.
  2. אל תשכחו את העצמי שנמצא בכם. מצאתם משהו שאתם אוהבים לעשות (ולא בהכרח ריצה)? אל תוותרו עליו. תחלמו, תעשו התאמות אם צריך ואל תפחדו להעז.
  3. תהיו שלמים עם עצמכם. תאהבו ותקבלו את מי שאתם. אל תשוו את עצמכם לאחרים. כל אחד עם היכולות שלו וה"שק" שהוא סוחב איתו. אם אתם רוצים לעשות שינוי, תעשו אותו! אבל לא מתוך שנאה עצמית, אלא מתוך אהבה.

5 תגובות

  1. אורן

    אומץ ונחישות זה המפתח להתגבר (כמעט) על כל הקשיים שיש.
    סחה עליך.
    והסיכום שלך הוא משהו שכל מאמן צריך להסביר לרצים שלו.
    ריצה עושים מאהבה או שלא עושים בכלל 🙂

    הגב

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.