אחרי תקופה ארוכה של בניית בסיס, ארי ולטמן יוצא לארבעה מירוצי-אימון באירופה בהם הוא צפוי לרוץ 450 ק"מ עם 27,000 מטר טיפוס מצטבר. אנחנו כמובן נעקוב ונעדכן ומאחלים לו בהצלחה רבה

השבוע זה "מתחיל". אם נגדיר את האימונים בחודשים האחרונים כתקופת בנייה, או חזרה לכושר סביר שישמש בסיס, בסוף השבוע הקרוב תתחיל תקופת אימונים משמעותית יותר, ובהחלט קפיצת מדרגה באינטנסיביות הצפוייה.
כשתקראו את הכתבה הזאת, סביר להניח שאהיה בשיא הניסיונות שלי לדחוס בגדים, ציוד ובית מרקחת קטן לתוך המזוודה ומגבלות המשקל, או שכבר אהיה על טיסה כזו או אחרת.

עוד יהיה זמן לתיאורי מירוצים, ולסופרלטיבים שקשורים אליהם, אבל האמת היא שאני נוטה להתייחס למבצע הלוגיסטיקה הכרוך בתקופה הזאת ביראה וכבוד גדולים יותר מאשר לכמות הקילומטרים שאצטרך לעבור בכל אחד מהמירוצים שבדרך.

4.5 חודשים, 11 מדינות, 18 טיסות, 6 מירוצים, אינספור רכבות ואוטובוסים. מלונות, פנסיונים, הוסטלים, צימרים. 100 עמודים מודפסים של אישורי הזמנת מלונות, טיסות, רישום למירוצים … המכסים את 8 השבועות הקרובים בלבד. אחוז גבוה מאוד מהנ"ל מתוכנן ונעול.

החודשים האלו מחולקים לשניים, והתת-מסע הראשון יימשך כ-8 שבועות מרוכזים באירופה: רומניה, צרפת, ספרד, ואנדורה, ויכלול 4 מירוצים (טרנסילבניה, מקסי-רייס, טרווסרה, אנדורה-רונדה) מרובי שיפוע וטכניים ככל שיכולתי למצוא.

אם לשרבב קצת נתוני ריצה בכל זאת, ב-8 השבועות הקרובים – 4 המירוצים עצמם כוללים יחד מעל 450 ק"מ, ומעל 27,000 מטר של טיפוס מצטבר. אפשר להניח בהערכה גסה, שיחד עם האימונים הצפויים בין המירוצים – סביר שהתקופה תכלול בסביבות 1,000 ק"מ עם משהו בין 50 ו-100 ק"מ של טיפוס. זאת אומרת, אם הכל יעבוד כמו שצריך.

השבועיים הקרובים הם מבחן דרך אמיתי וגורלי. גורלי נשמע כמו דרך יפה להוסיף קצת דרמה ופלפל לסיפור שלנו, אבל כך ממש אני מרגיש. מדובר בשני מירוצים קשוחים, שיכלו להוות מטרה כל אחד מהם בפני עצמו.

הראשון למרחק של 100 ק"מ, עם 6,600 מטר של טיפוס מצטבר בהרי הקרפטים ברומניה – מקום משכנו של דרקולה. שטח הררי וקשה, עם דרישה לא ברורה לכלול מצפן בציוד החובה של המירוץ, כאשר אנחנו צפויים לרוץ חלקים לא מבוטלים בשלג.

אחרי קצת פחות משבוע של התאוששות, אני משתתף במירוץ עם נתונים טכניים דומים – 110 ק"מ עם 7,000 מטר טיפוס – באנסי שבצרפת. המנוחה וההתאוששות יתבצעו תוך התניידות ארוכה ברכבות, אוטובוסים וגם טיסה אחת.

הסיבה לכך שאני משתמש במילה "גורלי" לתיאור צמד המירוצים, היא שמדובר באפקט דומינו. כל אחד מהמירוצים הוא חוליית אימון חשובה לקראת ההמשך. אם אצלח את המירוץ הראשון בשלום, ובלי העמסה או פגיעות מיוחדות – הרי שהמירוץ יהווה אימון חשוב לקראת המירוץ שאחריו, ולמרות הזמן הקצר להתאוששות – ארגיש אופטימי לקראת המירוץ הבא.

אם לעומת זאת אאלץ לפרוש מהמירוץ בשלב מוקדם יחסית – הרי שהשבוע למעשה כמעט ולא אתאמן כלל, ולאור זאת שגם כך הפחתתי עומסים בצורה משמעותית לאחרונה – הסיכויים להצלחה בצרפת יהיו נמוכים מאוד (מה שיגדיל את פער הכושר עוד יותר להמשך).

התוכנית הזאת תיתן לי דחיפה משמעותית קדימה אם היא תצלח, אך מגלמת סיכון לא קטן. כאילו כל זאת לא מספיק, אני מתכוון להקשות על עצמי קצת. הדרך שבה אני מתכוון להגיע לשני המירוצים האלו – אינה (!) הדרך שאני ממליץ למישהו להגיע למירוץ. מה שאני אתאר פה גובל בחוסר אחריות מסויים (ואחזור לכך מיד).

אני מתכוון להגיע לא מוכן. למילים "לא מוכן" יכולות להיות מספר משמעויות ואספקטים שונים. מבחינה פיזית, דווקא ניסיתי להגיע מוכן. אימון השיא שלי לפני 3 שבועות עמד במה שרציתי להגיע אליו, ולכן יש מקום לאופטימיות מסויימת לגבי הסיכוי שלי לסיים את המירוץ ברומניה (ומשם האופטימיות גדלה).

אני מדבר פה על הכנה של מחקר ותכנון המירוץ. עדיין לא כתבתי בעבר על איך ראוי להיערך למירוצים כאלה, אבל ההמלצות הראשונות והמשמעותיות ביותר שאני נותן לכל מי שמבקש ממני עצה לקראת מירוץ מסויים – הן סביב הכרת המירוץ, מרכיביו, וניתוחו ככל הניתן. בעבר הייתי מגיע למירוצים עם תוכנית סדורה על גיליון נתונים עם ניתוח של מקטעים ותתי מקטעים – הכוללת מאפיינים, מרחק, שעות צפויות, ציוד נדרש, זמן צפוי ועוד.

הפעם, לא הסתכלתי על שום דבר עד כה. הדפסתי לי את המפות, את מגבלות הזמנים, רשימת תחנות הסיוע, וציוד החובה – כדי לקחת איתי, אבל אני מתכוון לעשות פחות ככל הניתן איתן לפני המירוץ (למעט רשימת ציוד החובה).

זוהי כאמור לא (!) דרך מומלצת להגיע לאף מירוץ, והסיבה שאני עושה זאת היא לאור היעד המרכזי. לבארקלי אני מתכוון להגיע מוכן ככל הניתן. אבל לא ניתן באמת להגיע מוכן למירוץ כמו הבארקלי. להערכתי חלק משמעותי מאוד מהמוכנות במקרה הזה, היא התמודדות עם דברים (ובאופן ספציפי – מסלול) שלא ניתן להבין אותם או לצפות אותם באופן ברור מראש, ומן הסתם לא ניתן לעבוד עם תכנוני מקטעים מסודרים.

הבטחתי לחזור לרגע לנושא חוסר האחריות. יש פה קו דק, ואני משתדל מאוד ללכת עליו בזהירות בלי לעבור לצד של סיכון מיותר. אני לא מתכנן את המסלול, ולא אדע בדיוק מה צפוי לי בהמשך, אבל רשימת התחנות למשל תהיה עליי כך שאוכל לקבל החלטות בנושא מים ואוכל בכל נקודה משמעותית בצורה מושכלת. יכולתי כמובן לקחת את הכל צעד קדימה, פשוט להיות תמיד בעודף של ציוד לאורך כל הדרך – אבל אני בכל זאת רוצה סיכוי לסיים את המירוצים.

מה שבטוח – זה שיהיה מעניין. תמונות בקרוב (מבטיח גם עדכונים חיים ככל הניתן בעמוד הפייסבוק).

[alert type=blue ]בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.[/alert]

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.