לפני כשנה סיימה שמרית שולמן מרוץ של 100 ק"מ באנגליה וכבר אז סימנה את היעד הבא: 160 ק"מ במרוץ נגד השעון. יחד עם אסף בעלה שהצטרף לאימונים ולמרוץ היא עבדה לפי תוכנית מסודרת וסיימה במקום השני. על ההכנות והחוויות מהמרוץ המטורף הזה, בכתבה הבאה

מרוץ אנדיור 24, הוא מרוץ של 24 שעות נגד השעון והוא מתקיים ב-Wasing park ליד רדינג, אנגליה. מסלול המרוץ הוא מסלול טרייל מעגלי של 8 ק"מ שמתפתל בתוך היער עם 105 מטר של טיפוס מצטבר, שמתחלק על פני שתי עליות קצרות.

למרוץ כמה מקצים: מקצה סולו שבו רצים כבודדים, ומקצי שליחים בקבוצות של 2-8 רצים, כשמטרה לרוץ כמה שיותר סיבובים במסגרת זמן המרוץ. המרוץ מעודד השלמת 20 סיבובים (100 מייל = 160 ק"מ) ומחלק חולצה מיוחדת למי שנכנס למועדון ה-100 מייל (בדרך כלל כ-10 אחוז מרצי הסולו).

את המרוץ קבעתי כיעד לפני כמעט שנה, כשסיימתי את מרוץ 100 ק"מ בקנאלתון (גם הוא באנגליה) במרץ 2018 עם חשק לעלות עוד במרחקים, מתוך מטרה לרוץ 160 ק"מ. את תוכנית האימונים כתבתי בעצמי. היא כללה את מרוץ אולטרה סובב עמק 100 ק"מ באוקטובר 2018. הכנסתי בתוכה את מרתון טבריה, 50 ק"מ בים המלח, מרתון תל אביב ומרתון ירושלים כיעדי ביניים.

אסף, בעלי, שרץ איתי את ה-100 ק"מ בקנאלתון, החליט אחרי המרוץ שהוא צריך הפסקה. "תלה את הנעליים" לחודשיים ולסובב עמק הוא הגיע כמלווה תומך, ורץ איתי את הסיבוב האחרון מתוך השלושה. בשיחה שהיתה לנו באחת מריצות ההתאוששות מהסובב, הוא סיפר שמדגדג לו לחזור לאולטרה ולהצטרף אלי לתוכנית, כשבהתחלה תיכנן לרוץ כ-120 ק"מ, ובמהלך התוכנית ראינו שהוא מדביק פערים ועומד בה, והחלטנו ללכת יחד על מטרה של 160 ק"מ באנדיור 24.

עם הזמן, פזלתי לעבר השגת קריטריון להגרלה לספרטתלון (170 ק"מ לנשים). מבחינת המרוץ, המשמעות היא לבצע 22 סיבובים, 176 ק"מ. ידעתי שכל מה שמעבר לאיזור 12-13 שעות ריצה שאני מכירה, הוא בגדר תעלומה – אף פעם לא הייתי שם, אף פעם לא רצתי כל כך הרבה זמן בלי שינה, לא ידעתי איך הגוף יגיב, לא ידעתי מה יהיו תנאי המסלול ביום המרוץ, ויכולתי רק להתכונן, להתאמן ולקוות. בהצצה בתוצאות של שנים קודמות, הבנתי שאני מכוונת גבוה אבל קיוויתי להצליח בכל זאת. הקריטריון לגברים הוא 180 ק"מ, המשמעות במרוץ היא סיום 23 סיבובים. אסטרטגיית הריצה האופטימית כללה 23 סיבובים, וקבענו שאם אסף ירגיש טוב נתפצל והוא ינסה להשלים עוד סיבוב כדי שנשיג שנינו קריטריון.

הגענו שנינו עם חלומות גדולים, ותוכנית ריצה מפורטת, אבל לגמרי ידענו שאין לנו אפילו לא קצה של מושג מה יהיה, איך נרגיש, ומה יקרה מעבר למרחקים שאנחנו מכירים. (בינינו? גם למרחקים שאנחנו מכירים אי אפשר להיות בטוחים איך זה ייגמר אלא רק איך זה יתחיל).

תוכנית האימונים

בתוכנית האימונים החלטתי הפעם לקחת קצת יותר סיכון. הכנסתי לא מעט ריצות ארוכות רצופות של 60-88 ק"מ ופחות בק2בק מתוכניות העבר. שום בק2בק לא ירגיש באמת כמו קילומטרים אחרונים של ריצה ארוכה מאוד. הכנסתי אימוני מדרגות שהתארכו בהדרגה. הקילומטראז' השבועי עלה בהדרגה מ-100 ק"מ שבועי עד ל-170 ק"מ בשבוע השיא עם שבוע הפחתה בכל שבועיים. ביצענו כמה ריצות סימולציה שבהן בדקתי את אסטרטגיית התחרות (הליכות תוזמנו לפי העליות במרוץ) ושיניתי ודייקתי אותה בהתאם. בריצה המסכמת (חודש לפני המרוץ) רצנו 144 ק"מ, על מסלול הלוך חזור של 4 ק"מ, ב-3 ריצות: 88 ק"מ, 32 ק"מ ו-24 ק"מ, במסגרת זמן של 24 שעות. הטייפר כלל ירידה משמעותית והדרגתית בנפח השבועי ושמירה על אימוני איכות עד שבוע לפני התחרות.

המרוץ

הגענו שלושה חברים ישראלים למרוץ: אסף, אני ורונן, שתיכנן להשלים 10 הקפות. הגענו יום לפני המרוץ לכפר התחרות, וכבר הבנו שמדובר ברמת ארגון שלא חווינו מעולם. שטחים ירוקים עצומים התמלאו אט אט באוהלים, דוכני אוכל ובירה במתחם המרכזי, דיג'י באווירה סוחפת, אנשים מחופשים, אזור הפעלה לילדים, בערב מדורה ומסיבה פרועה (וואי כמה הם שותים!) ובשעה 23:00 המוסיקה נפסקת, ואנשים הולכים לישון לקראת היום הגדול.

הימים שלפני המרוץ היו גשומים מאוד ברדינג, והתחזית נראתה במגמת שיפור לקראת יום המרוץ, אולם הבנו שחלקים במרוץ עלולים להיות בוציים. יום המרוץ הגיע, ההתרגשות עצומה. אני משננת לעצמי את האסטרטגיה, משתבללת קצת. אסף, כמו אסף, מדבר עם כולם וסופג אווירה.

 

יריית זינוק ויוצאים לדרך. הסיבובים הראשונים היו לי קשים. כאבה לי הבטן, הרגשתי לא משוחררת, לא הרגשתי קלה כמו שקיוויתי שארגיש – הרגשתי קפואה (לא מקור). התכנסתי בעצמי. אסף כבר יודע שהדרכים שלנו להתמודד הפוכות – הוא צריך לדבר וככל שהוא מדבר קל לו יותר, ואני צריכה שקט. הוא רץ כמה מטרים לפניי ודיבר עם אנשים, ואני הייתי בשקט עם עצמי, וקיוויתי שהקושי יעבור והריצה תזרום לי. רונן רץ בשקט לצידי (גם הוא יודע בדיוק מה אני צריכה). הדרך היתה יותר טכנית ממה שהבנתי שהיא מתשאול אנשים וצפייה בתמונות וסרטונים, והגשם של הימים הקודמים לא היטיב איתה – היא היתה בוצית בחלקים מסויימים. קצב הריצה שהצלחתי לייצר מבלי לעלות דופק היה מעט איטי מהתכנון, אבל הבנתי שאם אגביר זה יעלה לי במחיר כבד בשלבים מאוחרים יותר ועשיתי התאמות.

בק"מ 40, אחרי 5 סיבובים, זה קרה – הריצה נפתחה לי והתחילה לזרום. התחלתי לראות מה קורה מסביב וליהנות. הפסקתי לחשוב על כמה יש לי לרוץ, אלא רק על לרוץ כאן ועכשיו, להיות כל הזמן בתנועה. כבר לא הסתכלתי על זה כמספר תלת סיפרתי שצריך לעבור, אלא סימנתי לעצמי יעדים קטנים: "עד הרכב של אלוויס" (עמד שם רכב מגניב ולצידו איש שמח ומשמח מחופש לאלוויס מנגן על גיטרה צעצוע עם אנרגיות שלא נגמרו לו כל המרוץ), "עד נקודת המים", "עד יער הפיות" (כן! עמדו שם פיות!), "עד סימן 7 ק"מ". התחלתי ליהנות מהאנשים הכל כך חביבים מסביב שצעקו כל הזמן "!well done Solo", לדבר איתם, לצחוק מהתחפושות שחלקם לבשו, חיכיתי כל סיבוב לתכתובת בין החברים בווטסאפ שעקבו מרחוק ועודדו בכל לאפ שסיימנו, התחלתי לראות גם את הדרך, ולא רק את מטרה.

אסף פרח בכל החלק הראשון של המרוץ והרגיש שהוא יכול לרוץ יותר מהר, וקיווה להתחיל לצבור מרחק כדי לסגור את הפער של הסיבוב הנוסף שהוא צריך לקריטריון. בצהרי היום הגשם הגיע במלוא עוצמתו, מלווה ברוח חזקה. המסלול הפך בוצי. אני בשלב הזה כבר הבנתי, שכנראה לא אצליח להשלים 22 סיבובים בתנאי המסלול הנוכחיים. אסף ואני החלטנו להיפרד (במסלול, כן? לא בחיים!). רונן חש ברע וירד מהמסלול.

שעת החשיכה הגיעה. וואו כמה חושך יש שם בעומק היער. כמות האנשים על המסלול ירדה משמעותית (חלק מהאנשים כללו שינה בלילה בתוכנית הריצה שלהם), המוסיקה שבקעה מכפר התחרות והרימה לנו את מצב הרוח בכל תחילת סיבוב פסקה, הכרוז כבר לא כרז בקריאות שמחה. נכנסנו למוד אחר.

הלבד והשקט עשו לי טוב. נכנסתי לריצה מדיטטיבית, כזו שלא מרגישים בה פיזית מה קורה עם הגוף. הנפש שלי שמחה ומילאה אותי.
לאחר 3 שעות בנפרד, דיברתי עם אסף בטלפון והבנו שהוא רק קילומטר אחד לפניי. קיבלנו החלטה משותפת שהוא יוריד קצב ואחבור אליו להמשך יחד. גם הוא כבר הבין ש-22 או 23 סיבובים לא יקרו במרוץ הזה.

המשכנו לרוץ יחד, זה לצד זו. רק לא לעצור, לסיים לאפ ולצאת מיד לזה שאחריו בלי עיכובים. שמעתי מוסיקה באוזניות וקיבלתי כוחות ממנה. אסף קיבל כוחות משיחות עם אנשים. האור עלה, והגשם התחיל לרדת שוב, הפעם הוא הגיע בכל הכח. המסלול הבוצי הפך לעיסה אחת גדולה. ירידות הפכו למגלשות בוץ והעליות דרשו מאבק גדול יותר כדי לטפס אותן.

המטרה מעתה היתה לעמוד ביעד המקורי של 20 סיבובים (ולזכות בחולצת מועדון 100 מייל! יהיי!). כדי לעשות את זה, היה עלינו להמשיך להיות בתנועה, להמשיך לרוץ. לא לעצור. במקומות בהם היה אפשר לרוץ רצנו. חסכנו זמן כמה שניתן, כשאחד מילא מים, השני מילא מחדש אוכל בווסט.

כל המרוץ חיכיתי להגיע לק"מ 120. לא יודעת למה, זה היה מספר שרציתי להיות בו. כשהגעתי אליו בתום 15 סיבובים, מילאה אותי התרגשות עצומה. הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה, בתזמון מושלם הגיע שיר הנושא של הסרט "Desert runners" והתחלתי לבכות מהתרגשות.

And the winds they came"

With their wild rage

Forcing me back in the dark

I have come this far

I can't turn away

"This feeling's racing through my heart

הבנתי שאם אני רק ממשיכה ולא עוצרת, אני מצליחה. חיכיתי כל לאפ לפרשנות החברים בווטסאפ, שעקבו וסיפרו לי איך אני עולה בדירוג מ-17 בתחילת התחרות ל-12, ואחכ כך ל-9, ופתאום למקום 4.

בארבעת הסיבובים האחרונים חבר אלינו רונן, וידע לתת לנו בדיוק את מה שהיינו צריכים: לי – שקט, ולאסף חופש לקשקש עם כל מי שמסביב. הוא היה שם, תמך (גם פיזית) בלי לומר מילה וזה בדיוק מה שהייתי צריכה.

בסיום הסיבוב ה-18 הכרוז הודיע שאני מובילה בנשים. לא האמנתי שזה קורה. בקבוצת הווסטאפ חגגו. סיבוב 19 היה קשה ביותר. הקצבים ירדו, נסיון ההתיצבות על הבוץ החלקלק דרש הרבה משרירי הרגליים. העייפות השפיעה על מהירות התגובה והיה עלינו להיות שקולים יותר בצעדנו. המעודדים יצאו מגדרם כדי להרים את רוחנו.

אל הסיבוב ה-20 יצאתי עם תחושת השלמת משימה. ידעתי שזה שלנו. שעשינו את זה. המחשבה על המקום הראשון שבחלומות הכי פרועים לא דמיינתי, הכניסה בי כח. כ-2 ק"מ בתוך הסיבוב, החבר'ה בקבוצת הווסטאפ כתבו שהבחורה שהיתה אחריי וחשבו שפרשה כי דעכה בסיבובים הקודמים, השלימה גם היא את הסיבוב ה-19 והיא נושפת בעורפי. בשלב זה כבר לא יכולתי לרוץ. כל שיפוע קטנטן הרגיש כמו עליית "הינומה", כל ירידה כבר לא היתה משמחת כי השרירים בה צעקו. הלכנו מהר. מהר מאוד. מגיעים לאלוויס, מגיעים לנקודת מים, מגיעים לעלייה הגדולה, מגיעים לפיות (איפה הן? הלכו..יכול להיות שהן היו בהזיות שלי?) מגיעים לק"מ 7 (הוא רחוק השלט הזה…עד שהוא מגיע). עדיין אף רצת סולו לא מגיעה, אני עדיין ראשונה.

ואז, 500 מטר מקו הסיום, כשקולות הכרוז כבר נשמעים ומתחילים כבר לשמוע את המוסיקה מכפר התחרות – היא הגיעה. בחורה קטנטונת, קלילת רגליים, מגיעה במהירות כאילו רק עכשיו התחילה. התחלתי לרוץ ושמרתי על המיקום כשהיא בעורפי. אסף ורונן איתי. נתתי כל מה שנשאר לי, אבל לה נשאר קצת יותר.

300 מטר מהסוף, כבר בתוך כפר התחרות, היא עקפה אותנו והגיעה דקה לפנינו לשער הסיום. זהו, המשימה הבלתי נגמרת נגמרה. כל דבר נגמר בסוף, מסתבר. הסיפוק מטורף. עשינו את זה. אסף ואני. יחד. ניגשתי לבחורה הקטנה, המאבק נגמר, לשתינו כבר לא היו כוחות לצאת לסיבוב נוסף על אף שלפי חוקי התחרות יכולנו. התחבקנו חיבוק של תשישות וסיפוק.

נזכרתי שוב למה אני עושה את הריצות הארוכות האלה. אני אוהבת את ההתמודדות המתמשכת על הקושי. אני אוהבת לבדוק כמה אני עוד יכולה. כשאני שם, באיזור הזה של זמן רב על הקושי, אני נטענת ברגשות שנצרבים ונשארים אחרי החוויה לתמיד.

ולמה אסף עושה את זה? תשאלו אותו. אבל זה כל כך שלם כשזה ביחד.

 

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.