היא תכננה לרוץ 100 ק"מ ולא רצתה לחכות לסובב. אירית גרינברג קושניר מסכמת את ההכנות והביצוע של ריצת 12 השעות שלה במרוץ "צ'אלנג' 24"

״שליו, אתה שומע? אני רוצה 100. ולא רוצה לחכות עד הסובב.
רוצה משהו קרוב. נגיד במרץ. יש משהו?".
וככה, יומיים אחרי ההיירוס נרשמתי לצ׳אלנג׳ 24, למקצה בודדים של 12 שעות.

צ'אלנג' 24 אינו מרוץ אולטרה קלאסי. מדובר במרוץ הקפות נגד השעון. כלומר, המטרה היא לעשות מקסימום הקפות של מסלול באורך 11.5 ק"מ, אבל כל מתחרה חופשי לנהל את הזמן שלו כרצונו. אפשר לקחת הפסקות לשינה למשל, ולחזור לעוד הקפה של המסלול.

אני בחרתי לנהל את המרוץ כאולטרה אחד רציף. המטרה שלי היתה להשלים לפחות 100 ק"מ ברציפות.

בדרך כלל כשמדברים על אולטרה, הדגש הוא על האימונים עצמם (תמהיל הריצות ואורכן, חיזוקים וכו') ועל תכנון ההתנהלות במהלך המרוץ (תזונה, ציוד, תכנון קצבים…). בהכנות למרוץ הזה למדתי שהכנה נכונה לאולטרה כוללת את השילוש הקדוש של אימונים-תזונה-שינה לאורך כל תוכנית האימונים.

העלתי משמעותית את כמות החלבון שצרכתי (בהנחייתה המקצועית של לימור ביגון) והקפדתי על שעות שינה ומנוחה. הרגשתי שההקפדה הזו עזרה לי למצות את היכולות שלי באימונים, ושההתאוששות של הגוף היתה מהירה ואפקטיבית יותר.

באימונים עבדנו על שימור מהירות באימוני איכות ובמקביל – הגדלת מרחקים. האיזון בין השניים היה צריך להיות מאוד עדין כדי להימנע מפציעה ועדיין להצליח להשתפר. העובדה שהמסכמת שלי היתה כאורך המסלול הצפוי הכינה אותי פיסית ונפשית לאתגר.

חשבתי שאני מוכנה לכל תרחיש. אז חשבתי……

הגעתי לניצנה כשעה וחצי לפני הזינוק. לבושה בג'ינס וטישירט הסתובבתי במאהל, מריחה את תבשילי הפויקה שקבוצות השליחים הכינו לעצמם ומתאפקת שלא לטעום בעצמי. התרגשתי מאוד לפגוש חברים ורצים, והשתדלתי להתארגן בזריזות. במתחם הזינוק גווין עובר על ההנחיות ותיאור המסלול, אבל המידע נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה. הרגשתי שהזמן נוזל לי מבין האצבעות. שאני צריכה עוד רגע, עוד דקה. שאני לא לגמרי מוכנה. איך אפשר להיות מוכנה באמת? אין דרך. רכבת ההרים הזו יוצאת מהתחנה ואני עליה. גווין הזניק אותנו בחושך, ואני יצאתי להקפה הראשונה ושליו לצידי. סיבוב ראשון של "הכרת המסלול" והסתגלות לקצב הרצוי.

חושך. חושך מוחלט של מדבר, ואין ירח שיאיר. רק אלומה של פנס ראש שמאירה לי את הצעד הבא. שליו מציין נקודות חשובות במסלול. אני תוהה איך אני אצליח לזכור אותן. הכל כל כך דומה, וכל כך חשוך. ההקפה מסתיימת. שליו נשאר במתחם הזינוק ואני ממשיכה לבד. ושוב החושך. ואין כמעט אנשים על המסלול. שלוש הקפות אני ממשיכה לבדי. לאט לאט כבר מזהה נקודות ציון חשובות. יש משהו מאוד מנחם בהקפות. לעבור שוב ושוב במקומות מוכרים וידועים. אבל עדיין – "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים". בכל הקפה אני שונה, והמדבר שונה. בדרך אני פוגשת את ברוריה, שמתאמנת ל"איש ברזל". עבורה מדובר בתחרות אימון. עבורי בתחרות יעד. ההתנהלות שלנו קצת שונה ואחרי חצי הקפה ביחד דרכינו נפרדות.

בסוף ההקפה הרביעית אני נכנסת למתחם, וכמו מלאך מהשמיים – ישי ורטהיימר מצטרף אלי, וטוען אותי באנרגיות מחודשות. מביא לי מאפין שהכין, מספר לי בדיחות במקומות הנכונים, עושה לי שמח. אבל לאולטרה חוקים משלו. והמשבר הגיע מוקדם מהצפוי. התעייפתי. הרגשתי כבויה. המשכתי להתקדם ולאכול ולשתות, אך מצאתי את עצמי משלבת יותר ויותר קטעי הליכה. לא הבנתי איך זה קורה לי! רצתי כבר מרחקים גדולים מאלה, רצתי כבר בשעות כאלה! איך זה ייתכן?!?

ואז נזכרתי בעמית הר פז, שאמר לי "המשבר יכול לבוא בכל נקודה. מוקדם מהצפוי. גם בקילומטר שלושים. תילחמי בזה ותעברי את זה". אז ניסיתי.

תמיד כשמדברים על סוגי שטח עושים איזושהי הפרדה בין "שטוח" ובין "טיפוס". בין "שביל לבן" ל"שביל טכני". השטח בצ'אלנג' מטעה. מאוד. מדבר שטוח. אך השטן נמצא בפרטים הקטנים: הקרקע קשה מאוד, זרועה באבנים בכל מיני גדלים. החל מגולות קטנות ועד סלעים. אפשר אולי להקביל את התחושה ל"דרך הרומית" הידועה לשמצה ב"סובב עמק". רק שמהדרך הרומית אפשר להתחמק. והיא מקטע קטן מאוד ביחס לכלל המסלול. בניצנה רוב המסלול הוא כזה. ואין לאן לברוח. אבנים בכל צעד. סכינים בכפות הרגליים. וגם הנעליים הכי רכות כבר לא מצליחות לשכך ולספוג. היה מקטע אחד במרוץ. של שני ק"מ בערך, שבו האבנים התחלפו בחול ים טובעני. כל הקפה רק חיכיתי למקטע הזה, שהיה עבורי מנוחה לכפות הרגליים הדואבות.


צילום: גווין קנינג

הרגליים עייפות ואני במשבר. חוששת למעוד וליפול על האבנים המתגלגלות, אני נשארת בקצב נמוך, חסרת אנרגיה למשך שתי הקפות. מידי פעם ישי מגביר את הקצב ואני שומעת אותו מדבר בטלפון. בדיעבד אני מבינה שהוא מדווח לשליו על מצבי. שליו מתארגן ופוגש אותנו בתחנה בתחילה ההקפה השביעית. דוחף לי פחית קולה ביד ומזרז אותי לשתות ולהתקדם. ואז קורה הנס – השמש זורחת. ואני, כמו חמניה, זורחת איתה. משהו משתנה ואני נטענת באנרגיה מחודשת. שליו פוקד עלי להרים רגליים, ולהפתעתי – אני מצליחה! פותחת צעדים ומגבירה עוד ועוד. ישי מלווה אותי עוד חצי הקפה ונפרד. שליו ממשיך איתי ומוודא שאני בקצב. דוחף לי אוכל ושתיה לידיים במקומות הנכונים. הכל מרגיש כמו תרופה והטעם של הסוכר מחליא. אבל אני יודעת שאני חייבת לאכול ולשתות כדי להמשיך. אני אוכלת חטיפים ובייגלה וג'לים, ושותה מים, קולה ואיזוטוני בלי הפסקה במהלך הריצה, והגוף מגיב בהתאם – אני מתאוששת ומגבירה. מודה לגוף שלי שמצליח להתמודד עם התזונה בתחרות.

אני רצה עוד ועוד, מרגישה כמו מכונה. בהקפה השמינית אני שולפת את הטלפון הנייד, ומתחילה לנגן את הפלייליסט שלי בקולי קולות. כל המדבר מרגיש פתאום כמו מסיבת טבע הזויה. המח שלי מרגיש כמו על סמים. בלי לחשוב – רק לרוץ קדימה עוד ועוד.

לפתע אני מרגישה רטט מוכר בשעון. אני עוצרת – על המסך מופיע "100" עגול, ובבת אחת אני עוצרת וצועקת "יייישששששש!!!!!!!!". הגעתי ליעד. ואז מתפרקת בבכי של שמחה. המחשבות מעורפלות. לא מאמינה שעשיתי את זה, חושבת על הילדים שלי, ומקווה שהם יהיו גאים בי. שליו ואני ממשיכים קצת בהליכה, עד שהוא אומר" יאללה קושניר, תרימי רגליים, יש לנו עוד כמה ק"מ לסיום". ומאותו הרגע – הריצה קלה ונעימה ושמחה, וככל שאנו מתקרבים לסיום החיוך גדל. מטרים ספורים מהשער אני נותנת לשליו יד ואנו נכנסים לרחבת הסיום יד ביד. אושר גדול.

אני מאושרת. מחבקת את מיכאל קושנר (הבטחנו זה לזו טרם המרוץ שיהיה לפחות קושניר אחד על הפודיום), ואת שליו. כל כך הרבה אנשים וחיבוקים וחיוכים! אני קורסת לתוך כסא. גלעד קראוז מביא כסא נוסף ומסדר אותו כך שאוכל להרים את הרגליים בנוחות.

הוא מחכה שאסתדר קצת ואז אומר: "אז מה את חושבת על הספרטאתלון?"

 

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.