האם מותר וצריך לגלות סלחנות כלפי רמאים בספורט לא מקצועני, או שעלינו להוקיע אותם בכל הכוח? נמרוד בשן נחרץ מאוד בעניין הזה

“מוח קוף” (Monkey Mind). יש לי מוח קוף. גם למי שעדיין לא יצא להכיר את המונח, יש סיכוי די גבוה שגם לכם יש. הכוונה היא למוח התזזיתי, שאינו מסוגל להיות בשקט ולו לשנייה. רץ קדימה, אחורה ולצדדים בכל רגע ובאופן כללי לא נותן לכם מרגוע. כמו מין רעש רקע כזה בראשכם שטוחן ומקשקש כל היום עד שבא לכם לצעוק – "שששששששששש שקט"!!

אז הנה איך מוח הקוף שלי מגיע לנושא הכתבה הזו בכמה מהלכים קצרים: ראשון – כמו כמעט כל מי שבעניין של ספורט, הלכתי (טוב רצתי) לראות את רוכבי הג'ירו חולפים בסך (15 שניות בלחץ, אבל איזה 15 שניות). שני – כל כך מצא חן בעיניי שחיפשתי איזה פודקסט שיסביר לי קצת יותר על הג'ירו. שלישי – מצאתי את הפודקסט של לאנס ארמסטרונג (אחלה). רביעי – במסגרת החיפוש נתקלתי במאמרים רבים על איך ארמסטרונג למעשה הוגלה באגרסיביות ובפומביות רבה מכל מה שקשור לג'ירו על ידי המארגנים. חמישי – מחשבה בלתי רצונית עלתה בי: "למה לא סולחים לו כבר? עבר ים זמן". שישי – "מה פתאום לסלוח לרמאי כזה?" שביעי – "באילו נסיבות כן מותר לוותר או לסלוח לתחמנים או רמאים במרוצים? אתה היית מוותר למישהו שרימה במרוץ שאתה משתתף בו?" שמיני ואחרון – "שאלה טובה. שווה פוסט". Voila.

"עדיף היה לי להכשל בכבוד, מאשר לנצח ברמיה". סופוקלס

בואו נגדיר רגע את המגרש שלנו. ראשית – בוודאות לא מדובר על התחום המקצועני. על זה כתבו ולזה התייחסו רבים וטובים (יותר או פחות) ממני, ואני לא חושב שיש לי יותר מדי מה לתרום לדיון הזה. יודעים מה? גם בתחום הלא מקצועני, אני לא חושב שיש באמת מקום לקיום דיון בנוגע להבנה או סלחנות לרמאות שמובילה לנצחון או פרס כלשהו, במרוץ כלשהו. בין אם זה פודיום במרוץ סופר ידוע ובין אם זה מסטיק חינם לשנה למסיים הכי מהר את העלייה השלישית במירוץ סמטת הנגב 3 להנצחת החתול הדרוס מאתמול (זוכרים אותו?), אני לא חושב שיש הרבה שיאמרו משהו לזכות רמאות מהסוג הזה.

אבל מה לגבי רמאות מידפאקרית? מה לגבי חיתוך קטן בטרייל (שלא בטעות תמת לב כמובן) או קיצורון שלא בדיוק ייקי לפי תוואי המסלול או להבדיל, (לא באמת להבדיל) עלייה על רכב רחמנא ליצלן? מה לגבי המיני-רמאויות הללו שלא מובילות לפרס כספי, לפודיום או אפילו להכרה כלשהי, אלא פשוט גורמות לזה שהרמאי מסיים 34 בקטגוריה במקום 45 בקטגוריה? בקטנה כזה. חפיף. אני בוודאי לא חושב שזה משהו שמישהו חושב שיש לעודד אותו, אבל האם זה משהו ששווה בכלל התייחסות? האם זה משהו שמותר להתייחס אליו בסלחנות? היה ונתפוס רמאי כזה – האם ראוי שנוקיעו בראש חוצות תוך שאנו מנופפים בקלשונינו ולפידנו הבוערים או שמא נצקצק בלשוננו למשובתו המטופשת ונסלח לו על שגיאה קטנה שלא גורמת נזק אמיתי? ואני אומר – נוקיע גם נוקיע. עם הגרזן.

"השקר היחידי שאין לו תקנה הוא – שקר לשם שקר". אוסקר ווילד

אבל כמו תמיד, לפני שאעשה לעצמי את החיים קלים ואתן את העמדה שאני מאמין בה, בואו ננסה רגע להסתכל על זה מהזווית הסלחנית. הזווית הזו למעשה עומדת, על שתי רגליים עיקריות. הן יכולות אפילו להפתיע בחוזקתן במבט ראשון, עד שחושבים על זה עוד טיפה.

רגל אחת גורסת שאולי יש פה רמאות, אבל אין פה נזק אמיתי. נראה לי שהתייחסתי כבר כאן לדן אריאלי בהקשרים אחרים. הוא והצוות שלו חקרו את נושא הרמאות, וגילו כל מיני דברים די מגניבים לגבי הנכונות שלנו לרמות, וכמה היא פונקציה של כל מיני פרמטרים כמו הסיכוי שיתפסו אותנו, התפיסה של עצמנו בעיני עצמנו וכיו"ב.

אחד הדברים שהם גילו הוא שאנחנו נכונים יותר לרמות כשאנחנו חושבים שאף אחד לא ניזוק באמת מהרמאות שלנו. כולכם אני בטוח שמעתם או אפילו אמרתם אמירות כמו "זה מצווה לדפוק את ביטוח לאומי" או "אז חברת הביטוח תרוויח פחות 200 שקל אז מה קרה?". אף אחד לא הפסיד משהו ממשי, קונקרטי, מדיד מהרמאות הזו. "קודם כל לא קרה אבל אם קרה אז מה קרה?" נשמע לכם מוכר?

אבל אם נחשוב על זה טיפה, יש כאן שתי בעיות. קודם כל יש החלטה שהרמאי צריך להחליט. העוד עשרה מקומות האלה במיקום שלו במירוץ זה משהו שווה? אם לא שווה – אז לשם מה הרמאות? אם כן שווה –  תפסנו את הרמאי אוחז בחבל בשני קצותיו בזמן שהוא מנסה לאכול עוגה שתישאר שלמה. בעיה שנייה – אולי לרמאי המיקום לא כזה חשוב (אפילו שהרגע אמרנו שכן) אבל למידפאקר אחר אולי זה כן. ממתי המדד הסובייקטיבי של הרמאי הוא הקובע אם מישהו נפגע?

"את הבורא – אי אפשר לרמות. את החכם – קשה לרמות. ומה חכמה לרמות את הכסיל?! נותר אדם מרמה את עצמו". – רבי מנחם מנדיל מווארקי

רגל שנייה עליה מנסה טיעון הסלחנות להישען היא פטרנליסטית משהו. התומכים בטיעון הזה לוקחים רץ גאה, אדם קוגניטיבי ובעל כח רצון שמתאמן עם שחר, עושה חיזוקים עם ערב ואוכל נכון תוך כדי יוגה בצהריים, אדם שהיה מספיק בוגר לקחת על עצמו אתגר בדמות מרוץ, אדם שמבקש שניקח את מילתו כשהוא חותם על הצהרת בריאות, אדם שלעיתים אפילו מתהדר בתואר מאמן – ומשנמכים אותו פתאום במחי טיעון לילדון בן שלוש שנתפס כשידיו בתוך צנצנת העוגיות וחיוך נבוך על שפתיו תוך שהוא ממלמל הכחשות רפות למציאות שכולם רואים נכוחה בשקרים באמת מעוררי חמלה. תגובתם בהתאמה היא משהו שניתן לזקק אותו למשפט לפי הקווים הכללים של – "הוא משקר רק לעצמו, אם זה מה שעושה לו טוב, לא שווה התייחסות". זה מביא לי ת'עצבים.

הצגת הטיעון המגמתית והמוטה כבר מסבירה לדעתי את הגיחוך שבו. אבל מעבר לעצם הדיסוננס התפיסתי בין אדם שרגע אחד הוא מספיק בוגר להשתתף במירוץ ורגע אחרי הוא "הרץ של כולנו" שטעה וראוי לסלוח לו, מה שמביא לי את העצבים זה שלדעתי בסתר ליבו הרמאי יודע ומכיר את הגישה הזו לרמאויות ואפילו בונה עליה. "אין לי מה להפסיד" הוא אומר לעצמו, גם אם זה בנבכי התת מודע שלו. "לא יתפסו אותי – הרווחתי, יתפסו אותי – יסלחו לי כי אני משקר רק לעצמי, אלק". אין לי הוכחה שזה מה שהוא חושב או יודע, אבל הנסיון (בעיקר בפוסטים מלאי ויכוחים והשמצות בפייס אחרי אירוע כזה או אחר) מראה שזה מה שקורה. זה מעודד אותם, זה מאפשר (enables) אותם, זה מביא לי את הסעיף.

אבל הטיעון שבעיני הוא הכי חשוב להבנת החשיבות שיש להוקעת הרמאי המידפאקרי (ובוודאי שכל רמאי אחר) מחייב צורת דיבור שונה ועל כן ברשותכם אפנה בגוף ראשון אל הרמאי (מצטער אבל זה מה שאתה).

טינפת לי ת'ספורט אחי! חרבת לי את האוטופיה.

אתה כבר יודע שבשבילי הריצה היא דבר טהור, נקי, מרוחק מהבלי ולכלוכי העולם הזה. לקחת את הכלה היפהפיה שלי בשמלתה הלבנה ומרחת אותה בבוץ שחור, כאילו שהיא סיימה עכשיו 166 בסובב עמק ביום גשם. הרסת את תפיסת העולם שלי, לפיה כל חברי הקהילה הם אנשים יפים, טובים, טהורים ונכונים לעזור והפכת אותי לפרנואיד ציניקן המביט ימינה ושמאלה בחשש משל היה בחור לבנבן ושמנמן ביומו הראשון בכלא maximum security. וכל זה בשביל מה? בשביל איזה פוסט מסריח בפייס וזכויות שוויץ ל-15 שניות של תהילה? בוש לך והיכלם.

נקודה אחרונה ובשבילה בואו נחזור רגע אל דן אריאלי. אחד המחקרים שהוא וקבוצתו עשו בדק את ההשפעה של זהות הרמאי לנכונות שלנו לרמות. הם גילו שככל שהרמאי הוא מישהו ששייך לקבוצה שאנו לא רוצים להשתייך אליה, כך נטייתנו לרמות תרד. כך למשל הם עשו מבחן לקבוצת סטודנטים, כאשר אחד מהם שהיה בעצם שחקן שכור, התנהג באופן שהיה ברור שהוא מרמה. כאשר אותו שחקן לבש מדים ששייכו אותו לאהדת קבוצה יריבה לקבוצה של אותו קולג', כמות הרמאות של הסטודנטים ירדה. מבינים? כאשר מי שמרמה הוא מקבוצה שאנחנו לא רוצים להשתייך אליה או אפילו סולדים ממנה – אז הנטיה שלנו לרמות פוחתת, בבחינת – מה לנו ולו?

מה המסקנה שלי לפחות? גם אם אתם רחמנים סלחנים בני סלחנים, וגם אם אתם קונים את הגישה שאין כאן נזק אמיתי או שהרמאי מרמה את עצמו בלבד ואינו שווה התייחסות, גם אז חשוב להוקיע אותו. כי כאשר אותו רמאי ישוייך בכח, בשל אותה הוקעה, לקבוצה שאחרים לא ירצו לשייך עצמם אליה, כך הנטייה של כל השאר לרמות תרד והריצה שלי תישאר נקיה וזכה כפי שהיא צריכה להיות. כפי שהיא חייבת להיות. כפי שהיא.


אז טחנתי לכם על אריאלי ועל רמאות. האמת היא שבהמלצה הזו אני טיפה יורה לעצמי ברגל כי אחד הדברים שאריאלי עלה עליהם הוא שלמרות שבמבט ראשון לגבי הרבה מקרים אנחנו בטוחים שלא נרמה, אז בחיים האמיתיים, אנשים סופר נורמטיבים הגיעו לרמאות בלי להבין אפילו איך ולמה. בכל מקרה, מי שזה מעניין אותו, יש לו סרט די מעניין שמתייחס לרמאות בכלל ואפילו בהרבה מקרים לרמאות בספורט (כמו שופט NBA) שהיטה משחקים וכיו"ב. יש את זה בנטפליקס למי שיש והנה הטריילר כאן.

 

 

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.