בחלק הקודם ארי ולטמן עשה את הדרך למרוץ ותיכנן אסטרטגיה לפתיחה. בפרק הזה, הוא כבר טועם מכל השפע שיש לפארק פרוזן הד להציע, וזה הולך להיות מעניין…

אנחנו זזים. יצאנו לדרך ממגרש החניה שבו הוזנק המרוץ לכביש הכניסה לפארק והתחלנו לרוץ. ניסיתי לשמור על איזון של ריצה בקצב מהיר יחסית (זה לא מהיר במיוחד במקרה שלי) – אבל קצב כזה שלא יביא אותי לפתח הסינגל גמור לחלוטין. בסך הכל נראה ששמרתי על מיקום סביר בקבוצה הכללית, כי כשהגענו לסינגל, רוב אלו שסביבי המשיכו בריצה בזמן שאני הוא זה שעברתי די מהר למקטעי הליכה. לא עוכבתי, והשתדלתי גם לא לעכב – כאשר כל כמה שניות רץ או רצה עוקפים אותי. זה התאזן מתישהו כשרוב הרצים סביבי חילקו את העלייה בין הליכה וריצה כמוני – כך שמדי פעם נאלצתי לעקוף חזרה מישהו שלפני רגע עקף אותי. לקצה העלייה הגעתי אחרי שעה בערך – מה שציפיתי שיקרה. השאלה קדימה היא מה זה לקח ממני. תוך כדי תנועה אני מוריד את פנס הראש – נראה היה שאני היחיד שהחליט לפתוח את המרוץ עם פנס, אבל העדפתי לרוץ עם גיבוי של אור בעלייה ביער שהיה מואר חלקית בשעה הזאת. אני פותח חלקית את בית הסוללה – הרגל שלימד אותי הניסיון כדי למנוע חיסול של הסוללה בגלל הדלקה מקרית של הפנס בתיק – ודוחף את הפנס לכיס הצידי של התיק. אני לא רוצה לאבד זמן כרגע על הורדת התיק ופתיחתו.

אני לא מתעכב בתחנה הזאת כלל – עדיין לא נגעתי בחצי ליטר המים שיש לי, ומכאן יש בעיקר ירידות עד לתחנה הבאה. אני מזהה את סנדרה – אשתו של לאז, ומתעכב מספר שניות כדי להגיד שלום ולהחליף כמה מילים – בינתיים אני בזמן טוב.

מהתחנה אנחנו עוברים למורד בכביש רחב – אולי במקטע הקל ביותר לריצה בפארק. אני מרשה לרגליים לקפץ קדימה, מחליף כמה מילים עם שניים על השביל, ומגלה שאחד מהם הוא בעצם ישראלי בשם יובל שמתגורר כבר כמה שנים בארצות הברית – מתברר שאני לא הישראלי היחיד במרוץ. אנחנו עוברים בחורשה במקום בו מתקיים משחק של אור הבוקר בין העצים – זהו מראה עוצמתי, וכמעט אין רץ שלא מתפעם ועוצר לכמה תמונות. אני ממשיך בריצה קדימה ומרגיש טוב.

פארק פרוזן הד התגלה כמשהו שונה לגמרי ממה שציפיתי. אחרי כל סיפורי האימה מהבארקלי, והפוסטים השונים של לאז, לא ממש ידעתי למה לצפות, אבל הפארק נשמע כמו קרקע פורייה לסרטי אימה. כשהגעתי סוף סוף למקום ועשיתי בו סיור ראשוני – התגלה פארק תמים למדי וידידותי לילדים. אולי דווקא זה מתכון קלאסי של סרטי אימה. זה מדהים איך לאז הצליח לקחת מקום חביב כזה, וליצור בו את אחד המירוצים המפלצתיים והמאתגרים שיש.

האמת שצריך רק מעט דימיון – מספיק להסתכל לתוך היער מעבר לשבילים המובנים, ולדמיין את עצמי משוטט בו לבד, מותש, עולה ויורד בין העצים ושיחי הקוצים אחרי 30 או 40 שעות. מנסה למצוא את הדרך. ותוך כדי זה מנסה לזכור להסתכל למטה – לראות שאני לא דורך על נחש כזה או אחר. וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על הלילה.

לפני שהכיף האמיתי מתחיל, יש טיפוס קצרצר על שביל רחב שמוביל אותנו לפתחו של ה-Testicle spectacle. אנחנו עומדים לעשות את המקטע בירידה רק כדי להגיע לתחנת הסיוע השנייה, להסתובב ולטפס אותו בחזרה. במהלך הטיפוס הקצרצר אני פותח את התיק שלי ומתחיל להתארגן. זה הזמן לזרוק לתיק את הפנס ואת המפה שקשורה לי סביב היד (לפני שאני משאיר אותה תלויה על שיח קוצים בדרך), ולשלוף את כפפות העבודה שמחכות בתיק בדיוק בשביל הרגע הזה – כפפות שאיתן אני יכול לתפוס, למשוך ולהזיז שרכים קוצניים.

ציפיתי שהירידה תכיל כמה מקטעים עם קוצים, אבל מה שפחות הבנתי מבעוד מועד זה שמדובר פשוט בירידות ועליות חלקלקות ובוציות – ובעיקר תלולות. במקום לדחוף את שיחי הקוצים הצידה, אני מוצא את עצמי די מהר נאחז בהם כדי לאפשר לעצמי לרדת בבטחה. או זה, או שאני מתיישב על הטוסיק, ועושה מן זחילת סרטן על הידיים והרגליים במורדות כדי להימנע מקריעת המכנסיים. הרצים הקדמיים מתחילים להגיע מולנו בדרכם חזרה מעלה, והעניינים מסתבכים מעט במעברים הבוציים והצרים. בסך הכל חוויה מלבבת וכולם נותנים מחמאות אחד לשני על העבודה הנהדרת עד כה.

הגענו לתחנת הסיוע השנייה. כאן הרשתי לעצמי כמה דקות לדחיסת אוכל ומילוי מים בתיק. השמש התחילה לטפס וידעתי שהולך להיות יום חם. מכאן והלאה התחלתי למלא בתיק משקה איזוטוני מקומי שנתנו שם (בעיקרון טעות – שהרי לא ניסיתי את המשקה הספציפי הזה מעולם, אבל בדרך כלל אין לי בעיות מהסוג הזה. הטעות היא אולי בהנחה העיוורת שהמשקה יסגור לי את פינת המלחים מבלי להכיר את תכולתו או לנסות). בטח לא התעכבתי יותר מכמה דקות בודדות (כולל כמה מילים עם מאמן קבוצת הפוטבול של בית הספר המקומי – הם אחראים על איוש תחנות הסיוע ופגשתי אותו כמה ימים קודם), אבל התחושה היתה של לחץ – נראה היה שכולם סביבי חולפים על פני התחנה במינימום מנוחה.
משם חזרנו לטפס את Testicle Spectacle. השביל כבר מוכר, אבל הפעם בעלייה כנגד הבוץ. וממול מגיעים בירידה הגל העיקרי של הרצים.

העלייה בסך הכל אפשרית, אבל בהחלט לוקחת עוד נתח לא קטן מהאנרגיה, וכמה שרירים מתחילים להזכיר לי שהם שם. מיד עם סיום העלייה, מגיעה הירידה הדרמטית הבאה.

משוויץ בכפפות העבודה מלאות הבוץ שלי – ביציאה מ- Testicle Spectacle

שתי נשימות קצרות, ואנחנו מקפצים במין שביל שפילסו הרצים שלפנינו בין השיחים למטה. זה נראה לא נורא. אבל אחרי כמה דקות השיפוע הפך לתלול במיוחד – השביל אומנם פנוי יחסית מקוצים – אבל מדובר בסדרת מגלשות בוץ. אין הרבה מה לחשוב – יושבים על הטוסיק וגולשים. קמים, עוד כמה צעדים ולמגלשה הבאה. תוך כדי גלישה של כמה מטרים רצופים בזוית מזעזעת וניסיון נואש לא לגלוש לתוך הרץ שהמשיך לתוך השיחים לפניי, ובריחה מהשביל לפני שהגולש המתלהב מאחוריי אוסף אותי איתו, המחשבה שעוברת לי בראש היא "איך לעזאזל מטפסים את זה?!" בארקלי הגדול כנראה עובר פה, ואז לסירוגין יורדים או מטפסים את הדבר הזה. קשה לי לדמיין את עצמי בכיוון ההפוך. (התמונה הראשית בכתבה היא מהירידה הזאת). באיזשהו שלב תוך כדי גלישה צולף בי ענף בזרוע – אני מסתכל ורואה קצת אדום מבצבץ מתחת להגנות – דם ראשון – We got game!

יובל מדביק אותי ואנחנו מעבירים כמה דקות יחד בדרכנו מטה. כשאנחנו מתקדמים לעבר הכלא בהמשך על כביש מישורי, אני מרגיש עייפות מסוימת ועובר להליכה. יובל עם מנטרה של "צריך לרוץ כשאפשר" ובגדול הוא צודק, אבל בשלב הזה אני צריך קצת איזון. הוא ממשיך הלאה ויסיים את המירוץ בקצת יותר מ-13 שעות.

אנחנו חוצים את הכלא, ואחרי בריחה סמלית ממנו בטיפוס מעל החומה, אנחנו מגיעים לאחד מסמלי הבארקלי הקלאסיים: מנהרת הניקוז (ביוב?) שעוברת מתחת הכלא. אני מתלהב ומתרגש – אי אפשר שלא. אני מוריד את כפפות העבודה שאמורות לשמש אותי כשאחזור לקוצים, מצלם את הכניסה למנהרה, ומתחיל ללכת פנימה. בסרט דיברו על חלקים רטובים ויבשים, אבל אני הולך על רצפת המנהרה וכפות הרגליים נרטבות מיד – אני מהלך בתוך מים זורמים.

לפני 60 שנה בדיוק, בחור צעיר מטנסי שר על "רוק בית הכלא". כבר אז הוא כנראה ראה את הנולד ואת הדרמה שאני אחולל פה 60 שנה מאוחר יותר. נו טוב, לא כזאת דרמה גדולה. המנהרה מחשיכה לחלוטין, ואנחנו מתקדמים כולנו בצורה עיוורת. יש רק אור בקצה המנהרה שמסמן לנו את הכיוון קדימה. בסך הכל זה זורם ללא בעיות. לפני רגע שמתי חזרה את הכפפות, אבל אני מוריד אותן שוב כי אני רוצה קצת וידאו של ההתקדמות לעבר האור. נראה שאין מכשולים מיוחדים – אני רואה אנשים מתקדמים ללא תקלות לפניי, ואני עובר לריצה קלה. מהשתקפות האור שמקדימה נראה שבצידה השני של המנהרה המים לא זורמים, ואני מחליט לסטות לשם תוך כדי ריצה וצילום. יש סיבה שהמים נשארו בצד אחד – יש באמצע המנהרה חוצץ מבטון בגובה של כ-10 ס"מ. זה מספיק כדי להכשיל אותי, ואני מתעופף קדימה. אני מצליח להשאיר את המצלמה מעל הבטון, אבל זה בא על חשבון עצם האמה שסופגת את עיקר הנחיתה, וכף היד – שסופגת חריטה עמוקה של הבטון. אני קם וממשיך קדימה, וגם בחושך ברור שכף היד מטפטפת מדם. אני מצלם …


יורד חזרה לכיוון המנהרה לשטיפה נוספת                                                                                       צילום: Susan Brothers Yancey

אני מגיח לאור בקצה המנהרה – די מרוצה מעצמי בסך הכל. אבל כף היד צורבת, והדם בינתיים קולח. אני עוצר ומסתכל על היד בזמן שרצים אחרים חולפים ומטפסים החוצה. זה השלב שבו אני אמור לשים חזרה את כפפות הקוצים ולהתחיל לטפס את הוורטיקל המשמעותי והידוע לשמצה יותר במירוץ הזה – ראט ג'ו (Rat Jaw). בהשראת העלייה הזאת אני רץ עם מספר חזה עליו מצויירת חולדה מפלצתית אוכלת אדם. אני מסתכל על הכפפות – שעדיין כבדות מהבוץ והרטיבות שספגו קודם. מסתכל על היד, וחזרה לכפפות. לא ממש בא לי ללכלך את הכפפות עם דם בנוסף לבוץ.

אין הרבה אפשרויות אחרות – אני מתכופף לעבר המים שזורמים החוצה מהמנהרה – ומנקה את הפצע במשך דקה. נותן למים לזרום עליו, ומחכה שזרימת הדם תירגע קצת. זה הכי טוב שאני יכול לעשות כרגע. שני מתנדבים שעומדים בקרבת מקום צופים בי שוטף את היד, ובסופו של דבר קוראים לי ומציעים להגיע אליהם – הם יקראו לחובש שנמצא לא רחוק. אולי זה רעיון טוב.

אני מגיע לקבוצת המתנדבים, מחליף איתם כמה מילים בזמן שאני מחכה בקוצר סבלנות מסויימת לחובש. הזמן מתחיל לברוח לי, והיום הולך ומתחמם. אני מרגיש עיקצוץ מפתיע במעלה הרגל. בלי משים אני מנער אותה קצת. "אתה על גבעה של נמלים. אולי כדאי שתזוז" מציע באדיבות אחד הצופים מהצד. אני זז, אבל הנמלים הקטנות והעצבניות האלה כבר עלי וממשיכות לנשוך בעצבנות דרך הטיץ. נראה שמדובר בזן של נמלי אש. בהצעת הסובבים אני חוזר לכיוון המנהרה, ושוטף את הרגל ככל שאני יכול בזרם המים. גם ככה הרגליים היו רטובות – עכשיו אני מוודא ספיגה מלאה. על הדרך אני נותן לכף היד עוד שטיפה.

כשאני חוזר, מגיע החובש – היד כנראה נראית לו נקייה יותר ממה שראוי לרץ כלשהו במירוץ הזה – אז הוא מסתפק בזה, ופשוט עוטף את הפצע בכמה שכבות של גזה. לפחות זה יגן על הפצע מהבוץ והזוהמה בהמשך אני חושב (אני אגלה די מהר שזה לא ממש עובד ככה).


בדרך לחובש.                                                                                                                        צילום: Susan Brothers Yancey

המשך בקרוב…

בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.

 

 

Email this to someonePrint this pageShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Pin on PinterestShare on LinkedInShare on VK

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.