במרוץ אנחנו כל הזמן בשלב של קבלת החלטות, ולכל החלטה שכזאת יש השפעה מכרעת על המשכו. ארי ולטמן חזר מה-Sky Run בדרום אפריקה ומשתף אותנו בעניין קריטי במרוץ – מים

השעה קצת אחרי 11 בבוקר, 7 שעות מאז שיצאנו לדרך. זה הזמן לעשות משהו לגבי החשש שמעסיק אותי בשעה האחרונה. מים. אני מתיישב על סלע קטן לצידו של זרזיף המים שאולי קורא לעצמו בימים אחרים "נחל". ניסיתי למלא מים מהזרזיף הזה, אבל זרימת המים נמוכה מדי, ומעט המים שזרמו לתוך הבקבוק נראו מלוכלכים. במקום זה החלטתי שרק לקוות לטוב בשלב הזה עשוי לא להספיק – וניסיתי לגרד מהשלג ששוכב לצידי הדרך מה שאפשר לתוך בקבוק הפלסטיק. אם וכאשר יפשיר, זה כנראה יספק לי משהו כמו 300 מ"ל של מים. גם משהו.

אני מקבל כמה החלטות זריזות – לוקח את הזמן להחליף לחולצה קצרה וקלילה עם תוספת של שרוולי הגנה לזרועות. הקומבינציה הזאת מחליפה את החולצה הטרמית הארוכה, איתה רצתי מ- 4 לפנות בוקר. בשעה האחרונה אני מרגיש היטב את קרני השמש, אפשר אפילו לומר שחם לי למרות (ואולי בגלל) שאנחנו בגובה 2,600 מטר. קומבינציית הלבוש הזאת אמורה לתקוותי להקטין את איבוד המים בגלל החום, תוך המשך הגנה מקרני השמש (ואולטימטיבית להקטין את קצב השתייה שלי).

מעבר לזה אני מתכוון להמשיך בקצב אירובי נמוך – גם זה יעזור לשימוש מועט במים, שבו אני כנראה אאלץ לדבוק בשעות הקרובות. רצים מנוסים שחלפו על פני מקור המים האכזב, הבטיחו לי שיש מקור מים כמה ק"מ לפני תחנת הסיוע "באלוך" (58 ק"מ). כרגע למיטב הערכתי אנחנו באיזור של 34~35 ק"מ. כלומר אני צריך להמשיך עם מה שנותר לי רק עוד 20 ק"מ בערך.
איך הגעתי למצב הזה אתם בטח שואלים? הרי ידעתי לתוך מה אני נכנס.

זה מזג האוויר. לא שזה תירוץ. אבל מזג האוויר הנוכחי (קר), הוא זה שיאפשר לי בסופו של דבר, לשרוד עם כמות המים המוגבלת שיש לי, אבל הוא גם זה שהביא אותי לבחור בריצה עם כמות מים מוגבלת יחסית. יצאתי לדרך עם משהו בסביבות 2.5 ליטר. הגוף היה רווי במים והיה קר כשהתחלנו לטפס, כך שכשהגענו לנקודה עם אספקת מים אחרי כ-20 ק"מ, הייתי עדיין עם רוב המים שהתחלתי איתם. החלטתי לקחת שלוק זריז מהברז, ולהמשיך מבלי להכביד על עצמי בעוד מים על הגב. גם ככה התחלתי כבר להרגיש כובד שנבע מהטיפוס לגבהים שלא היתה לי הזדמנות להתאמן בהם בזמן האחרון.

שיקול חשוב בהחלטות שלי היה ההסתמכות על נחל שאנחנו צפויים לעבור בקילומטר ה-33. הנחל הזה נחשב למקור מים אמין למדי של מים טבעיים וטובים לשתייה. במזג אוויר חם במיוחד, יש סיכוי מסויים שלא תהיה בו זרימה מספקת, אבל לאור השלגים שירדו בימים שלפני המרוץ היו כולם מלאי ביטחון, שמים זה דבר אחד שלא יחסר השנה בהרים.

קצת אחרי שוויתרתי על מילוי המים, השתנתה צריכת המים שלי. השמש טיפסה והיום התחיל להתחמם. מלאי הפחמימות והמים שהגוף היה רווי בהם בתחילת המירוץ, התרוקן. הריצה והטיפוס בגבהים של מעל 2,400 מטר נתנה את אותותיה – גם בקצבים שנראו על הנייר איטיים מאוד הדופק קפץ מעלה – בשעתיים האחרונות הרגשתי שהקצב הראשוני צונח, ותוך כדי כך אני משקיע יותר מאמצים, וקצב צריכת המים שלי זינק משמעותית.

וכך, אחרי תחנת הביקורת בקילומטר ה-29 (בתחנות הראשונות אין שום אספקה למעט המים בקילומטר ה-20), פתחתי את העיניים בציפייה גדולה למצוא את אותו נחל. אחרי כשעה וחצי הבנתי שה"נחל" היה כנראה אחד מהזרזיפים שדילגתי מעליהם קודם, והתיישבתי בנקודה הנוכחית, כשראיתי כמה רצים אחרים מתגודדים סביב בניסיונות למילוי מים.


אם אין מים, שותים מהשלג. רץ צמא … צילום: Xavier Briel

הייתי מודאג, אבל קשה לומר שהתגלו סימנים של שבירה. ידעתי שיהיה בסדר. ידעתי שיהיה בסדר כי לא מזמן קיבלתי החלטה "לחזור לבסיס". ההחלטה "לחזור לבסיס" היא אמורפית-משהו. בזמן שברור לי למה אני מתכוון, קצת קשה לי לתת לה צורה והגדרה, וכנראה שיש לה גם כמה וכמה רבדים, ולכל אחד מהם צורה קצת שונה.

במידה מסויימת, כמו בנושאים של דת ואמונה – יש פה עניין של "כוונה". עניין פנימי של הדרך שבה אני לוקח את הדברים, סוג המטרות, וצורת ההתנהלות הפנימית שלי במהלך מרוץ, אימונים או אולי אפילו ביום יום.

תחילת המרוץ זרמה לי בקצב נינוח וסביר. לא ידעתי ממש למה לצפות, רק ידעתי שאנחנו יוצאים לדרך בבוקר קר, ומתחילים מיד בטיפוס לגובה של כ-2,300 מטר – גובה שאינני מורגל אליו. היתה לי החלטה ברורה לתת לגוף ולדרך להוביל אותי, ולהימנע מניסיון כזה או אחר לרדוף אחרי קצבי מטרה. אבל לא רחוק מאחורי ההחלטה הזאת עמד לו רצון לנסות ולראות אם אני יכול לסיים עם אחת מהמדליות ה"מיוחדות". מקבלים במירוץ הזה מדליה שונה מה"רגילה" אם מסיימים בפחות מ-24 שעות, אחרת אם מסיימים בפחות מ-20, ועוד מדליה לפחות מ-18 שעות (שבמרוץ הזה למעשה גם סימנה את העשירייה הראשונה).

סטטיסטיקת המרוץ שפירסם לאחרונה המארגן, מראה שנקודת הסיוע אחרי 58 ק"מ מהווה בבירור "נקודת אמצע" – ומתחרים תמיד מסיימים את החצי השני (42 ק"מ) באותו הזמן או יותר מזה שסיימו את החצי הראשון. מבלי שהכרתי את תוואי השטח, זה נתן לי אינדיקציה ברורה שכדי לסיים ב-24 שעות, אני אמור להגיע לאותה תחנה בפחות מ-12 שעות, או קצב קצת מהיר מ-5 קמ"ש. והרגע ניסיתי לספר לכם שלא אכפת לי מקצבים. אמורפי, אמרנו?

הקו הוא אכן אפור – ההחלטה היא שהקצבים לא יובילו אותי, אבל אני בכל זאת במסגרת של מירוץ ולא בטיול שנתי. אם אני אראה ש-24 שעות זה זמן רלוונטי, אני מעדיף לנסות לסיים ב 23:55, ולא ב-24:30. למשל.

וכך, התחלתי את המרוץ בקצב סביר, כשאני בודק את ההתקדמות בנקודות הביקורת כדי לקבל אינדיקציה לאיזה זמן ראוי לכוון. לתחנת הביקורת השנייה, אחרי כ-20 ק"מ ומרבית הטיפוס שב"חצי" הראשון של המירוץ הגעתי אחרי כ-4 שעות. אינדיקציה לא רעה שאני ממש על הקו של 24 שעות.

אחרי התחנה ההיא קרו כאמור כמה דברים – אומנם העליות התמתנו והמסלול הפך מישורי יחסית (עליות וירידות קטנות לאורך קו הרכס, עם טיפוס נטו איטי), אבל המאמצים בגובה אילצו אותי להאט ואת הדופק שלי לעלות. מאגרי האנרגיה הראשוניים, עם כל העמסת הקלוריות האינסופית הסתיימו, ועברתי לניצול אנרגיה איטי יותר. הרגשתי בבירור שאני לא מתקדם באותו הקצב.

פה נכנסה תזכורת לעצמי של סדרי עדיפויות. 24 שעות לא היתה בשום שלב מטרה משמעותית, אלא משהו משני נחמד. עשיתי צעד מנטלי קטן לאחור, הרשתי שוב לקצב להיות מה שהוא, וזרמתי קדימה בהבנה שאסיים את המרוץ ביותר מ-24 שעות. אם צריך – 29 שעות. פתחתי את העיניים ונהניתי מהנוף, החלפתי מילים עם אנשים שונים בדרך – הרמנו וכופפנו גדרות תיל במעברים השונים.

האזור כולו הוא אזור הרים שנראה פראי למדי, אך למעשה כולו מתנהל על גבי אדמות פרטיות של חוות חקלאיות. וכך, כשעוברים מחווה לחווה ומשטח מרעה אחד לשני – יש צורך לעבור גדרות תיל אכזריות. במקרים מועטים – הוסיפו המארגנים בשלב מסוים מעבר מסודר כזה או אחר: סולם שמטפס מעל הגדר או אפילו שער. אבל ברוב המקרים יש צורך פשוט לתפוס בתיל ולטפס על הגדר, או לנסות למתוח פער בין חוטי התיל ולנסות להידחק ביניהם. זה עוזר כשיש עוד אנשים בסביבה.

ציפור על תיל – אחד מהמעברים הרבים

בשלב מסוים תפסתי שיחה על עתידה של אפריקה ועל מורכבות השלום באיזורינו. השיחה קלחה – שמחתי מאוד לוותר על הזמן במרוץ וליהנות מבן-שיחי, ולפתע גיליתי שכבר הגענו מבלי משים לתחנת הביקורת השלישית (קילומטר 29). הבחור החליט לעצור להפסקה קלה, ואני המשכתי בתקווה למצוא את אותו נחל בקילומטר ה-33, מה שירגיע את הדבר האחד שהציק לי מנטלית.

כאמור, לא מצאתי מים בקילומטר ה-33 וגם לא אחריו. המשכתי עם המסלול שהולך ומטפס לאט לאט. בכל פעם שאני מתרגל לגובה, המסלול מטפס עוד 50 מטר, ואני מרגיש צורך להתרגל קצת מחדש. לא מצוקה משמעותית, אבל זה הקשה על המשימה שלי לשמור על דופק נמוך ומשמעת מים.

תחנת הביקורת השלישית מכונה סנו-דן, והשנה יותר מתמיד היה זה שם הולם. המסלול שטוח יחסית, אבל השלגים שירדו השבוע בשילוב הצמחייה הנמוכה יוצרים תוואי שטח איטי למדי. לא עובר זמן רב עד שהנעליים הכתומות הופכות לחומות מקצה לקצה, והגרביים מרגישות רטובות לחלוטין.

בקילומטר ה-40 הגענו לנקודת הביקורת הרביעית במסלול, הממוקמת בנקודה הגבוהה ביותר בחציו הראשון של המרוץ. אין ספק שהרגשתי הקלה ברורה – מכאן ועד למים – הדרך היא בירידה. המאמצים יפחתו, ויהיה לי קל יותר להסתדר עם מעט המים שעוד יש לי. לתמונה נוספו גם עננים קלים – לא מאיימים אבל נותנים בדיוק את ההקלה הנדרשת מקרני השמש החודרניות. מזג אויר מושלם.

המשך בכתבה הבאה…

בסוף 2013 הוא שקל 120 קילו וניהל צוותי מכירות במשרדי גוגל בטוקיו. 3 שנים מאוחר יותר, ארי ולטמן היה הישראלי הראשון שסיים את מירוץ הענקים (Tor des Geants) באיטליה – אחד מאתגרי האולטרה הקשים בעולם, באורך 340 ק"מ עם 31,000 מטר טיפוס – כחלק מקבוצת הרצים הבינלאומית של חברת Montane. כשהוא ממשיך לעבר האתגר הבא, ארי לוקח אותנו איתו בהרפתקאות, מחשבות ותובנות מהדרך. הכתוב והתובנות שישותפו כאן, הינן אישיות ואינן מהוות כהמלצה לרצים אחרים. ארי משתף את סיפורו גם בעמוד הפייסבוק שלו, ובהרצאות.

 

Email this to someonePrint this pageShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+Pin on PinterestShare on LinkedInShare on VK

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.