שירת המידפאקר – לחיות את החלום?

תודו שעברה לכם בראש המחשבה של "הלוואי והייתי יכול לחיות מריצה, להיות ספורטאי עילית… לחיות את החלום". נמרוד בשן מסביר מדוע לחיות את החלום זה ממש לא החלום

Look, if you had one shot, one opportunity, to seize everything you ever wanted, one moment, would you capture it or just let it slip?- Eminem, Loose Yourself

דמיינו לעצמכם פיית משאלות מידפאקרית. כל אחד מכם רשאי כמובן לדמיין את הפיה בהתאם לדימוי שקופץ כרגע למוחו הקודח אבל בעיני רוחי היא דומה לאמילי פורסברג (שבינינו – היא המודל לפיות של דיסני ולא רק במראה אלא גם בהתנהגות הטייגר לילית שלה). יש לה ווסט ריצה (עם כיסים מיוחדים לכנפיים כמובן) באף, גרבי קומפרשן, The works.

היא ניגשת אליכם ומציעה לכם הצעה מפתה. היא מבטיחה לכם שבהנפת המקל הנורדי שבידה, היא מפזרת עליכם אבק UTMB קסום והופכת אתכם לרץ עילית. כל שנדרש הוא תנועה קלה של כף ידה ואתם הופכים לאחד מאותם אלים מעוררי קנאה, והחל ממחר ימיכם יהיו גדושים אך ורק באימוני איכות, מירוצי קצה, אנדורסמנטים לרוב, ראיונות בפודקסטים, פידים מעוררי קנאה במדיות החברתיות וכיו"ב. היא מסיימת להסביר, מביטה בכם, שרירי האמה שלה משתרגים בעוד היא אוחזת במקל ומחכה להנהון ההסכמה.

הכתבה הזאת היא תוצר של הרבה שיחות ומחשבות על הנושא. אני בטוח שאתם מכירים את הסיטואציה הזו שנוצרת, במיוחד כשמתאמנים למקצים הארוכים יותר עם אותו בן זוג או אותה קבוצה קטנה, בה בריצת אימון האלוהים יודע כמה כבר, אחרי כמה ק"מ של התעדכנות ב – "מה קורה" ו – "מה המצב", ואחרי שדשנו בויכוחים על ענייני דיומא עד זוב דם, משתררת שתיקה כזו וכל ששומעים הוא נשימות, טפיפות רגליים וחיכוכי ווסט. אז תמיד (לפחות ככה זה היה אצלנו) יהיה מישהו, שבצורה כלשהי, יעלה את הנושא הזה של הלוואי שהיינו יכולים לחיות מזה, מלרוץ, מלעשות את מה שאנחנו אוהבים. הלוואי שהיינו יכולים להיות מקצוענים. הלוואי שהיינו יכולים לעשות רק את זה, כל הזמן. הלוואי שיכולנו – "לחיות את החלום"…

וואלה?

יש הרבה סיבות ל"כן" כמובן ויש הרבה סיבות גם למה "לא". משפחה, ישראל, נסיעות ועוד ועוד. בואו נתעלם מזה לרגע. בואו נזקק את השאלה. בואו נתייחס למה היינו באמת רוצים לעשות בניכוי כל הנסיבות החיצוניות. האם לחיות את החלום זו אכן התגשמות החלום? האם זה מה שאנחנו באמת רוצים?

To realize one's destiny is a person's only real obligation and when you want something, all the universe conspires in helping you to achieve it. Paulo Colho, the Alchemist

אסכולת ה"בודאי שכן" תטען וודאי בלהט על החובה, לא הזכות או האפשרות, אלא החובה של כל אחד ואחת מאיתנו להגשים את ייעודו. לשיטתם, רק אם נממש, באופן מלא ובלתי אמצעי את המטרה לשמה הושמנו כאן בחיים האלה, רק אז נוכל לקרוא לחיינו כאלה אשר היה ראוי לחיותם. רק אז נמקסם את אושרנו.
אסכולה זו נשענת על תפיסת חיים דטרמיניסטית משהו, על פיה לאדם יש ייעוד ועליו לנקוט בכל האמצעים ולקחת את כל הסיכונים של מנת להגשימו, יהא אשר יהא. תפיסה זו טוענת גם כי בין אם נחיה את חלומנו ובין אם לאו, החיים יהיו מאבק ומאבק כואב. אולי הסתפקות בחיים של ליד החלום, חיים של אי הגשמה (אם הם רוצים ממש להרגיז הם ישתמשו במילה "בינוניות") זה יותר נוח, אבל אם כבר מאבק, ואם כבר כאב מעורב, אז לפחות שיהיה מוכוון למקום הנכון – ולעזאזל הנוחות.
אם לא תגשים את יעודך, את חלומך, יאמרו המצדדים בגישה זו, תיאבק בעבודה או עשייה שאתה שאתה שונא, ולזה תהיה השפעה שלילית על כל חייך. כך למשל אם לא תרגיש שלם עם עצמך יחלחלו חוסר הבהירות, הביטחון והפתיחות הנובעים מכך לכל חלקה אחרת. ליחסים עם המשפחה, לדוגמה שאתה משמש לילדיך (אם אתה בדיסוננס עם עצמך איך אתה מצפה מהם לחיות חיים של שלמות עצמית?) ולשאר האספקטים של שהותך הקצרה כאן על פני הכדור הכחול הזה. זה לא בשבילך, הם יאמרו לך, זה בשבילם.
אני חושב ומרגיש שהתפיסה הזו הולכת וקונה לה עוד ועוד תומכים שלא רק מדברים אלא הולכים את ההליכה. עוד יוקדש פוסט נפרד לזה, אבל אני בעת האחרונה מביט בהשתאות מהולה בהערצה בלא מעט (טוב הרבה) אנשים, שבאמצע החיים החליטו שהריצה הופכת להיות מרכז עולמם ושהסיבה שהם קמים בבוקר היא להדריך אנשים בתהליך הפיכתם מגולם בטטת כורסא לפרפר רץ עשר/חצי/מרתון/אולטרה יפהפה.

תאמרו בוודאי שזה לא אותו דבר כמו מה שהפיה מציעה וזה באמת לא אותו דבר, אבל בהיעדר פיות בעולם האמיתי (מקווה מאוד שילדות בגיל חד ספרתי לא קוראות את הפוסטים שלי ואם כן – התנצלותי על הספויילר), אני חושב שאדם שעוזב את עבודתו ומקור פרנסתו, לוקח סיכון עם או בלי משפחה, עושה קורס מאמנים כזה או אחר ומתחיל להפציץ את הפידים במוטיבציות עד זוב דם ובאהבת מתאמנים בלתי מזוקקת, זו דוגמה די פאקינג קרובה.

עד לא מזמן, הייתי טוען נלהב של אסכולת ה"בוודאי שכן". המשוואה היתה פשוטה. ריצה אני אוהב. מאוד. עבודה…קצת פחות (בכל זאת יש סיכוי שהבוסים מעיינים בפוסטים). אז למה לא להפוך את הסדר ושמה שאני אוהב יהפוך להיות עיקר היום ומה שפחות יעלם? מרגישים את האבל מגיע? הנה הוא (בעצם הם, שניים): להיות אדם חד ממדי זה לא דבר טוב. לאדם. זה לא אני אמרתי, יש מחקרים ואנשי מקצוע שאומרים את זה (מי שרוצה יפנה בפרטי ואשמח להפנות). מסתבר שיש חשיבות ראשונה במעלה למציאת תחומי ענין ושמירתם כפעילות חוץ-קרייריסטית, היות והם ממלאים תפקיד בזהות שלנו מכיוון שהם מתגבשים למה שמכונה – "מורכבות עצמית".

ככל שהזהות שלנו מגוונת יותר, כלומר מורכבת מצדדים מרובים, כך עולה החסינות המנטלית שלנו, טוענים החוקרים. הסיבה לכך היא שכל תחום עיסוק שנועד לענות על הצורך במשמעות עמוקה הופך לחלק מתעודת הזהות של הנפש. והפנים הרבים הללו משמשים כמערכת שיכוך זעזועים בכל פעם שקורה משהו שעלול לפגוע בנו. או במילים אחרות – אלה שניסו לשכנע אותנו לעזוב הכל ולהגשים את יעודנו בנימוק האלטרואיסטי של "זה בשביל המשפחה והסביבה" (נימוק שעל פניו תמיד עושה לי קצת גורו גורו בבטן – כי זה בעצם לומר "אני עושה מה שאני רוצה ומה שטוב לי אבל זה לא בשבילי, זה בשבילכם"), שכחו לספר לנו שיש סיכוי שזה יהפוך אותנו לאנשים חד ממדיים עם חסינות מנטלית לקויה ובלי ABS להתמודד עם תאונות נפשיות. לא ממש תורם לא למשפחה ולא לסביבה.

אני אולי קצת מגזים ומייפה, אבל בשבילי הריצה זה דבר נקי, יודעים מה? אפילו טהור. זה המקום בו אני מרגיש שהכל כפי שהוא צריך להיות. אתה מתמודד עם קשיים בעצמך מחד, אבל מאידך מוקף באנשים שכולם כולם (מכליל יודע) טובים וכולם מתנהגים כפי שהיית רוצה שכולם (גם אתה) יתנהגו במקומות אחרים. אתה עובד קשה והתגמול מגיע (אם זה נוף מקצה ההר, או סיום מירוץ או סתם הסיפוק המיוזע של סיום אימון). אתה לובש מה שנוח ולעזאזל איך שאתה נראה (ברצינות, ראיתם אותי עם באף פעם? אכן תמונות קשות). יש לי עוד אלף כאלה. אבל כשאתה הופך את זה לעבודה, זה…זה נהיה טמא קצת לא? אף פעם בריצה לא רציתי פתאום שותפים עסקיים איתי. אף פעם בריצה לא רציתי להיות נחמד למישהו כי אני צריך או כי זה משתלם לי. לא רוצה להכניס לעולם הריצה שלי את מס הכנסה, ביטוח לאומי, ללקק לספונסרים או אפילו לקשר בין הריצה לבין הדאגה הקיומית לפרנסה. הריצה מעל זה. היא המפלט מזה. לא רוצה להכניס את "זה" לתוכה.

אמרתי שתיים אבל נקודה אחת אחרונה שדי מתקשרת לשתי הראשונות – בבלוג פוסט האחרון פרסם Alex Hutchinson (ראו למטה) מחקר, שבו התברר שלימוד תחום בחינת וניתוח יצירות אומנות הפכו סטודנטים לרפואה למאבחנים טובים יותר של בדיקות הדמיה רפואית. כשחושבים על זה שנייה – זה די הגיוני לא? אלכס לוקח את זה לעולם הריצה והספורט בכלל ואומר שזה מאוד הגיוני שתכונות שאנו מפתחים כרצים (מישהו אמר התגברות על קשיים? התמדה? פיתוח יכולת לבלות זמן עם עצמי? עוד מיליון כאלה?) הופכות אותנו לטובים יותר במה שאנחנו עושים. אבל…אם ריצה זה כל מה שאנחנו עושים, לא קצת פספסנו את זה? ומה עם האפקט ההפוך? מה עם זה שמה שאנחנו עושים מחוץ לריצה – הופך אותנו לרצים טובים יותר? אם אנחנו רק רצים אז – הבנתם כבר.

מה יוצא מזה? יוצא שאני (וזה רק אני, וזו רק דעתי ואני בטוח טועה גם והייתי שמח אם תסבירו לי איך ולמה. באמת) אני הייתי אומר בנימוס (אולי בנורווגית לו ידעתי) לאותה פיה תודה רבה, אבל לא תודה. ובעודי מביט בתוך עינייה כדי לוודא שלא תהינה תנועות פתאומיות, הייתי מרים את ידי בזהירות, מניח אותה על ידה האוחזת במקל ומוריד אותה אט אט בעדינות עד שהיא נחה לצידי גופה. אחר כך (ישראלי אחרי הכל) הייתי שואל אם אפשר לבקש אולי משהו אחר במקום?

מי שאוהב "להתחנן" (לא מלשון תחינה אלא מלשון חנון כלומר “To geek out – to nerd out”) בתחומי ספורט ומדע (עם דגש חזק על ריצה וסיבולת), אני ממליץ לקרוא את אלכס האצ'ינסון (Alex Hutchinson) ואת הבלוג שלו שנקרא Sweat Science. אלכס הוא רץ וספורטאי סיבולת מוכשר, בעל מראה "ניצולי" משהו (ברצינות הגולגולת שלו מפחידה אותי), שמאוד אוהב את כל מה שקשור למדע הספורט עם הדגש האמור לעיל, ומנגיש אותו בצורה מעניינת מאוד. אלכס עוקב אחרי כל המחקרים החדשים ולא רק מעביר אותם אלא גם מיישם אותם ומחווה דעה עליהם בצורה שהיא מאוד רלוונטית גם למי שהפיה לא הפכה אותו לרץ עילית. הוא לאחרונה "נקנה" על ידי מגזין “Outside Online” היוקרתי ואפשר למצוא אותו כאן.

יש לו גם ספר חדש שמומחים והדיוטות אוהבי סיבולת כאחד גומרים עליו את ההלל – העותק שלי בדרך.

לכתבות נוספות של נמרוד בשן

הידעתם? גם אתם מידפאקרים

שירת המידפאקר – אמאמאשלה

ה-JMUT ואני

הסרט Fight Club כמשל