שירת המידפאקר (midpacker) – אמאמאשלה

אחרי שנתן שמות לעליות שהוא נוהג לפקוד באימונים, נמרוד בשן המידפאקר שלנו, התחיל לפתח רגשות לעלייה אחת מאוד ספציפית

לכל אחד יש את העלייה שלו. לשלי קוראים אמאמאשלה. אני לא זוכר בוודאות מי מהחבר'ה נתן לה את השם אמאמאשלה. שמות לעליות התחלנו לתת אחרי שהתחלנו קצת לצאת לגלות מהר הזבל. זה לא היה תהליך מחשבתי או איזו החלטה שהתקבלה לאחר דיון מעמיק. פשוט, הר הזבל היה ותמיד יהיה הר הזבל או "ההר". היתה (ועודנה יש) למקום קדושה משלו, עד כדי כך שהתחלנו להתייחס לאימוני העליות שם כאל עליות לרגל למקום קדוש. בבחינת "יוצא לאיזה גיחת תפילה של 5 קצרות בהר".

אבל עם השינוי ביעדים, גילינו את חורשים ואת העליות שם. אז התחלנו לתת בהן שמות. קצרה היריעה מלאזכר את כולן אבל כדוגמה אחת מני רבות, רק נזכיר את העלייה סרחה (שווא בסמך, סגול בריש וחית בפתח) – עלייה סלולה דווקא אך ארוכה יחסית ומתעתעת (כל רגע נדמה לך שנגמרת אחרי הסיבוב…אבל לא).

לתת שמות לעליות זה סוג של בעלות, ולכן לא הרגשנו נוח עם זה. היתה מין הבנה שבשתיקה ש – its just not something you do, ובוודאי לא בהתחלה, כשעוד הרגשנו את עצמנו די אורחים במקום. לכן אמאמאשלה לא היתה אמאמאשלה מיד. אבל אז התחילו השמות לצוץ והשתנו מ"העלייה בחורשים" ל"העלייה למגדל" (כי היא נגמרת במגדל) או סתם "העלייה". אבל עם הזמן, ככל שבילינו בה יותר, וסבלנו בה יותר, כך המרמור, השנאה, והקללות מתחת לשפם סירבו להישאר כלואים בפנים יותר, עד שהיא הפכה לעלייה ה"בת ז**ה" וכיו"ב. אבל זה לא היה מסודר. כל אחד קילל וכל אחד נתן לה שם מזעזע כזה או אחר (חסכתי מכם את היצירתיים/מגעילים ביותר) ולמרות שכולם ידעו למה הכוונה, זה היה ברדק. שלבו את זה עם זה שיחד עם כל הרגשות השליליים, פיתחנו לגביה סוג של ריספקט כמו לאיזה אויב שלך, שאתה נשבע שאיתו סיימת אבל אתה תמיד מוצא את עצמך חוזר להילחם בו, ותבינו למה שם אחיד היה חובה. אז מישהו קרא לה פעם אמאמשלה ומאז זה אומץ באופן רסמי.

אני מודה שהעלייה הזו היא לא משהו ייחודי שלא ראיתם בשום מקום, ואני בטוח שמי מכם שהיה בה או שיגיע אליה יאמר לעצמו – "נו איזו הגזמה". אני מסכים. יש קשות ממנה, ארוכות ממנה, תלולות ממנה…הכל יותר ממנה. אבל אני נשבע לכם שעלייה עם אישיות כזו לא פגשתי. יש בה איזה… איזה לעומתיות, איזו מין הסתלבטות או לעג שכזה, איזה מין מכשפתיות או רוע שלא ראיתי בשום מקום. ולא אני לא מדמיין.

ואין שום ספק שאימון עליות באמאמאשלה זה משהו שמפחיד אותי. אני לא מגזים. כשאני יודע שמחר אמאמאשלה ואני בדייט, אני לחוץ וחושש כבר מאזור אחה"צ של היום שלפני. אני לא חושב על זה כל הזמן, אבל זה באופן קונסיסטנטי מרחף באוויר. זה שם. הלחץ והחשש הופכים לסוג של פחד ככל ששעות היום מתקדמות לכיוון הערב, לכיוון הלילה, למיטה. מכין את התיק, את הבגדים וכל שאר האינסטרומנטים שאנחנו הרצים משתמשים בהם בהשכמות כדי לצמצם עד למינימום את ההפרעה לבני הבית הישנים, וכל אותו הזמן הבטן מקרקשת והמוח עף ב- 100 קמ"ש בין הרצון המפכה להבריז בכיף לבין הרגשת החובה המשתקת. אני יודע שאני צריך לישון מוקדם אבל מוצא לעצמי כל מיני טקסים, צרכים ותירוצים כדי לדחות ככל שניתן את הרגע הזה, של לעצום את העיניים ולנסות להירדם בידיעה שמחר, בעוד משהו כמו 4 שעות וקצת, יש לי רנדוו עם הנמסיס שלי.

כשהשעון מצלצל בארבע או ארבע וחצי או ארבע ורבע (תלוי כמה עליות מתוכננות באותו היום) אני צריך לעבור סשן ארוך ומייגע של דיבור עצמי וחזרות על שיחת המוטיבציה לקימה בבוקר של מרקוס אורליוס (מומלץ, ראו למטה), עד שאני מצליח לשלוף את עצמי מהמיטה ולהתחיל בטקסי הבוקר. עובד כמו אוטומט, לא לחשוב, לא לתת opening לבדל או שביב מחשבה כלשהי להתגנב, ולהטיס אותי חזרה להתכרבל עם אהובתי.

נוסע קצת והופה, הנה הכניסה לקיבוץ. שמאלה והנהון לבית הקברות האלטרנטיבי משמאל (הייתי מתחלף עם החבר'ה שם עכשיו? די נו אני מגזים) והנה האיצטרובל – ימינה ולחנות.

זה החלק הכי קשה – לצאת מהאוטו ולהתחיל את ה- 2.6 ק"מ חימום עד האמאמאשלה הראשונה. חושך בחוץ ואני לבד, ויש פה חיות בר וכלבי פרא, ויש את החבר'ה במאהל הזה שאף פעם לא ברור לי מי הם, איך הם חיים שם ואם הם ערים כשאני חולף לידם באיזור חמש לפנות בוקר (הכלבים שלהם ערים זה בטוח). המואזינים שיתחילו לשיר לי בקולי קולות בערך באמצע הדרך, לא תורמים לתחושת הביטחון הכללית. אז יש שם כל מיני דברים מפחידים ולא כיפיים והדבר הבאמת הכי נכון ואחראי לעשות זה לחזור לאוטו, 180 מעלות ויאללה 140 כל הדרך הביתה.

אבל זה גם החלק שבו קורה הקסם. והוא קורה כל שבוע מחדש באופן בלתי מוסבר. כי אני יודע שכל הדברים האלה בחוץ מחכים לי, ואני ממש רוצה להימנע מהם ואם זה היה הכל, אז האבק של פרפור הצמיגים שלי עוד היה עומד באוויר עכשיו בעוד אני עושה דרכי הביתה. אבל יש עוד משהו. אני יודע שגם אמאמאשלה שם. תמיד שם. קרה ובודדה ואין לה לאן ללכת. היא לא יכולה ללכת. היא לא יכולה לחזור הביתה. היא בבית. היא הבית? או סוג של? והיא מחכה לי והיא תדאג אם לא אגיע, או אולי תיעלב. והיא בסך הכל רוצה להגשים את ייעודה כי אם היא לא אמאמאשלה, העלייה הזו שכולנו חושבים ומדברים עליה והולכים לבקר אותה, אז מה היא? סתם איזה שביל?

ופתאום אני לא שונא אותה, ופתאום בא לי עליה ואני מרגיש חיבה עמוקה אליה – אולי לא סתם הכנסנו את המילה אמא בתוך השם שלה? אז אני הולך (רץ) לבקר אותה. עובר את מרחק החימום ואת הפיצול בשביל (שלום סרחה – אני לא אלייך היום) את המאהל המוזר, ופונה שמאלה בנחל היבש, מבוסס בבוץ עד ש….הנה היא. במלוא הדרה.

עצירה – נשימה עמוקה. מבט למעלה.

הפחד, החשש, המיאוס והשנאה אינם עוד. יש רק שותפות.

“Hello old friend. Ready? Let’s dance.”

הפעם אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לפילוסופיה הסטואית שתופסת תאוצה בזמן האחרון כמשהו שהוא לא סתם פילוסופיה וחרטוטי נפש בבחינת "למה אני קיים", אלא כמשהו שניתן לעשות בו שימוש פרקטי בחיי היומיום – ובעיקר של העוסקים בספורט או כמו שאמר Tim Ferris (עליו בפעם אחרת) –  זוהי מערכת הפעלה לחיים. הפילוסופיה תופסת תאוצה בקרב ספורטאים וארגוני ספורט גדולים כמו הניו אינגלנד פטריוטס (קבוצת הפוטבול שזכתה בסופרבול הלפני אחרון והפסידה אותו השנה), קבוצות NBA ועוד. בחרתי להתמקד כדוגמה בחלק קטן מאוד מתוך ספר המדיטציות של מרקוס אוריליאוס (קיסר רומא בין השנים 161 – 180) אחד מאבות הפילוסופיה הסטואית. בחלק הזה מרקוס אורליוס מנהל מעין שיחת מוטיבציה פנימית בינו לבין עצמו אם לצאת או לא מהמיטה למלאכת היום. לי זה עוזר באופן אישי לדחוף את עצמי במצבים מסוימים (אמאמשאלה אמרנו)?תיהנו וכמובן שמשם אפשר לחפור אין סוף בפילוסופיה הזו וביישימותה בחיי היום יום.

הקישור לכתבה כאן.