"הפציעה" שרצים לא מדברים עליה

נמרוד בשן סובל מ"פציעה" שרצים כמעט ולא מדברים עליה: דלקת בגיד החשק. פתאום לא ממש בוער לו לרוץ וזה אפילו מרגיש לו בסדר. הוא מבקש את עזרתכם וגם מציע שתי גישות להתייחסות

כפי ששמתם לב, או אולי לא, היתה…היעדרות מסוימת מצידי לאחרונה. יש לי ים של תירוצים, חלקם ממש טובים אפילו. היה לחץ גדול בעבודה עד ממש שנייה לפני שנסענו לחו"ל עם כל המשפחה לכמעט שלושה שבועות. וחוץ מזה, הקיץ זה תמיד כזה מין down time שכזה שאפילו ליצירתיות (אם אפשר לקרוא לזה ככה) חם ולח וכבד ולא בא לה לצאת החוצה, אפילו אם זה בתוך חדר ממוזג.

אבל האמת היא שאלו תירוצים בלבד. האמת היא שאחרי שעבר כמעט כל חודש אוגוסט, הגיע הזמן להביט במראה נכוחה ולהודות שיש כאן בעיה. יש משבר והאמת היא שאני זקוק לעזרתכם על מנת לצאת ממנו.

תראו, אני רץ כבר כמה וכמה שנים ודלקת בגיד החשק אינה זרה לי. כבר יצא לי לחלות בחשקטיטיס וכשהתחיל החודש הזה, חשבתי שזה מה שאני סובל ממנו גם הפעם. אז אמרתי לעצמי, שמה שצריך לעשות זה פשוט לתת לחשק לחזור, לא להפעיל כח. לצאת לרוץ רק כשמתחשק לכמה שמתחשק. בעבר זה תמיד היה עובד. אחרי איזה שבוע, שבועיים גג, הדגדוג היה הופך לגירוד מתמשך ובלתי ניתן לריפוי בכל הגוף, ושנייה לפני שהייתי משתגע הייתי יוצא לריצה ומרגיש כמו אלכוהוליסט אחרי 12 שנה על העגלה שלוקח את השלוק הראשון הזה.

אבל הפעם? בובקס. לא גירוד ואפילו לא שפשופון. גם הנופים של תאילנד לא עשו לי חשק לצאת לרוץ קצת על החוף או משהו. כלום. אפילו הפוסטים המיוזעים של כל החברים בארץ או האינסטגרמים החיזוקיים של גדי (לא אוהב צי'קן בגט אבל נראה לי שאכלתי את כל השרימפים והלובסטרים בתאילנד) לא עוררו לא חשק ואפילו לא יסורי מצפון, שהיו תמיד מנת חלקי בעבר בתקופות של התבטלות מסוג בטטה כורסא בזמן שכל העולם ( או ככה לפחות זה נראה) מתאמן.

ראיתי הכל. קראתי הכל. חייכתי לעצמי על הבריכה מול הטלפון בעוד אני לוגם מעדנות עוד שייק קוקוס, אבל חוץ מאיזו סקרנות (קלושה גם היא) לא הרגשתי כלום. אדישות. חוסר רצון. ומיד אחריהם, תהייה. פאניקה.

עכשיו מה בכלל מעניין אתכם המשבר הקיומי המידפאקרי שאני עובר? ממש לא צריך לעניין אתכם. העניין הוא שאחרי שוטטויות מבוהלות באתרי ריצה, ריצת שטח, ריצת הרים, ריצת כבישים, תריאטלון, דואתלון, פסיכולוגיה רגילה, פסיכולוגית ספורט ועוד ועוד, עד שטחו עיני מראות, והקשבה לבערך מיליוני פודקאסטים באותם נושאים עד שדיממו אוזני משמוע  – מסתבר שמשבר קיומי שכזה (ושוב לא מדובר על חוסר חשק רגעי אלא משבר ממשי אמיתי וכואב) הוא ממש לא נחלתי הבלעדית. מסתבר שיש לא מעט אנשים שעברו את אותו המשבר ויש ברשת ובפודקאסטים הנ"ל שלל עצות לרוב להתמודדות ויציאה מסוג של משבר שכזה. חסר שם דבר אחד – או לפחות אני לא מצאתי אותו – פרספקטיבה מידפאקרית.

כל המייעצים, המספרים והגורואים הם בדיוק כאלה (כלומר גורואים, ספורטאים מקצועיים וכיו"ב). מדובר בספורטאים ואנשי מקצוע מאוד מאוד רציניים. אבל בדיוק כפי שאתכם לא אמור לעניין (וזה מובן לחלוטין) הסיפור של איזה מידפאקר אחד מני רבים, כך גם האתרים והפודאקסטים לא מספרים את סיפורם של מידפאקרים שעברו משבר ומה עבד בשבילם. אז עם כל הכבוד (ויש טונות) לרוב קראר למשל ולסיפורו על התמודדות עם משבר בעקבות פציעה ועם מחלת הדכאון (סיפור מדהים כשלעצמו – אנא ראו למטה) – הוא פאקינג רוב קראר. לבנאדם יש ארסנל עצום של הישגים בטופ של הספורט ועל כן בטח יש מה ללמוד ממנו, אבל הוא ספורטאי מקצועי, מספונסר, שמתפרנס מזה. שק הלחצים והמוטיבציות שרלוונטי לו, בוודאי רלוונטי הרבה פחות למידפאקר כמוני. למעט מקרה אחד שאליו אתייחס בהמשך, לא מצאתי מידפאקר שיספר את סיפורו באופן שאוכל ללמוד ממנו.

לכתבות נוספות של נמרוד בשן

הידעתם? גם אתם מידפאקרים

שירת המידפאקר – אמאמאשלה

ה-JMUT ואני

הסרט Fight Club כמשל

אז חשבתי לפנות לעזרתכם, מידפאקרים יקרים (טוב גם אלה שלא עונים להגדרה יותר ממוזמנים לעזור). הרווח שלי הוא שאני אוכל ללמוד מעצתכם, הרווח שלכם יהיה גם להרגיש טוב שעזרתם וגם ללמוד מהאחרים אם וכאשר תתמודדו עם משבר קיומי כמו שלי (מי שרק יקרא את העצות). אבל אני לא הולך ליפול עליכם סתם ככה. כפי שכתבתי קודם, עשיתי וואחד חריש וזיקקתי את שלל העצות למעיין שתי גישות על (כל אחת עם קצת ניואנסים אבל לא ניכנס אליהם) שהן די מנוגדות אחת לשנייה.

גישה I – רוחני (מלעיל)  – מצא מחדש את חדוות הריצה או  "Let the chips fall where they may"
תזקיק הגישה הזו הוא משהו בסגנון (זה עוזר לקרוא את זה בקול של גולש כזה…Dude… אם אתם יודעים למה אני מתכוון) – "אחי, זרוק ת'מטרות, תוכניות האימונים וכל השיט הזה. זרוק ת'סטרבה ואת תמונות הסיום בפייס. זרוק ת'וי ליד עוד אימון מוצלח לקראת המירוץ. זוכר למה התחלת לרוץ? מצא מחדש את חדוות הריצה ההיא, הראשונית. הרוח על הפנים המיוזעות, הנופים, הזריחות, החיבור לגוף, ההתנשפות השמחה, הכמעט מתייפחת בקצה העלייה. צא לרוץ בשביל זה ותתחבר מחדש לריצה במהות שלה, ב- core."  צחוק בצד – יש בזה המון יופי, המון אמת, לא? הרי רובנו לא התחלנו לרוץ כדי לעשות בסופו של יום מאה בסובב או כל מטרה אחרת. היתה לנו סיבה אחרת, ראשונית יותר. יכול להיות שעם הדבקות במטרות, בהישגים, באימונים ובתוכניות, איבדתי את מהות החיבור שלי לריצה? אם בא לכם לקרוא תיאור מוצלח הרבה יותר של הגישה הזו. נסו את הפוסט הזה. לא תתחרטו אני מבטיח.

גישה II –שים מטרה פסיכית מול העיניים או "Let’s go all in"
הגישה הזו, מהותה היא באמירה המפורסמת לפיה לעתים רחוקות אתה מצטער על זה שבסוף כן יצאת לריצה. היא גורסת שללא מטרה, ללא איזו תוכנית מוסדרת, קל מאוד לחשוב שהריצה הבאה לא חשובה (כי היא באמת לא) ולוותר עליה. משם הדרך במדרון החלקלק אל אי ריצה בכלל היא קלה וספתית להפליא. אלא שהגישה הזו אומרת עוד משהו. היא אומרת שאם אתה במשבר אמיתי, מה שיוציא אותך זו לא מטרונת קטנה כמו לשפר זמן במרתון או איזה מירוץ חביב שנראה לך סבבה. חביבי, desperate times call for desperate measures, ואם אתה רוצה לצאת מהבור אתה צריך ללכת לקצה ולבחור את האמאמא של המטרות. משהו שמדליק אותך ביג טיים וגם מפחיד לך את הצורה. תחשוב על זה. תתחייב לזה. תתחיל להתאמן לזה – וזה יבוא. שים את הרגליים איפה שהפה, המוח והחלומות שלך נמצאים וצא לדרך. זה כבר יוציא אותך מהמשבר.

אז מה אתם אומרים הו מידפאקרים יודעי כל? איזו גישה היא הנכונה לטעמכם? מה עבד בשבילכם? האם אפשר לשלב או לגשר בין שתי הגישות לדעתכם (הלוואי)? אם כן איך? בחייכם, תנו בחוכמת ההמון לפנים. הפליאו בי תורתכם. עזרו למידפאקר מסכן ועלוב, תנו יד – הוציאוני מן הבור.

עם כל הכבוד למשברים המידפאקריים שלי, זה כלב חולה לעומת המשברים של רוב קראר. הבנאדם הוא פנומן ריצתי, אבל מה שהרבה יותר מטורף (תרתי משמע) זה שהוא נעזר בריצה כדי להתמודד עם דכאון קליני. אמיתי. מאובחן. לכולם די ברור שלריצה ופעילות בכלל יש השפעה חיובית על בריאות נפשית, אבל כשמקשיבים לרוב קראר פותח את סגורי נפשו גם מבינים עד כמה זה מועיל וגם מקבלים הצצה למסע שהוא לא פחות ממדהים.