אחרי מבול התגובות לכתבה הקודמת, נמרוד בשן מחפש את הדרך חזרה לריצה ומאמץ גישות שונות לעניין. אם קרה לכם שלקחתם פסק זמן ורציתם לחזור, הנה כמה פתרונות

"צא למסלול שאתה מכיר טוב. בחושך", הוא אמר לי. "בלי מד דופק, בלי להסתכל בשעון ותן לרגליים להוביל", המשיך. ניצלתי את ההפוגה הקצרה בזמן שהוא לקח ביס מהמוזלי לשלוק מהיר מהקפה שלי ששכחתי לשתות ממנו מרוב שהייתי מרותק. "רוץ נקי, רוץ חופשי. אה ותוריד חולצה". הוא התעלם מגבותי המתרוממות עד כדי התכווצות בשרירי המצח. "תן לפיזיות של הריצה לחזור אליך. תן לרוח לנשוב על הגוף המיוזע. תרגיש את הנשימה", סיים. אם רומן ספיבק אומר, אז עושים.

האמת? החלק של הבלי חולצה קנה אותי. תמיד חלמתי לרוץ בלי חולצה אבל אף פעם לא העזתי. מאחר ואני….בוא נאמר לא מהחטובים שבחבורה, מעולם לא הייתי מאלה שיכולים לרוץ בגאון בלי שום כיסוי על פלג הגוף העליון למעט חגורת הדופק מעל הקוביות (או במקרה שלי יותר בצק עוגיות). אבל הפעם לאור מצבי הנואש, החלטתי לעשות מעשה ושיזד)*&)* כולם.

אז יצאתי לירקון קצר. זה באמת מסלול הבית שלנו בקבוצת רצי אם המושבות. משהו כמו 11.5 ק"מ Door to door דרך הירקון (לא הפארק, הנחל). הרבה שדות, שטוח לחלוטין, שבילים רחבים יחסית. אני באמת מכיר אותו כמו את כף ידי. יצאתי לא בשיא החושך, קצת לפני הזריחה, מספיק מואר כדי לא להתרסק ומספיק חשוך כדי לא להפחיד אף אחד עם ה"בלי חולצה" שלי.

700 מטר מהבית ואני בכניסה לשטח. עולה יורד בגשר מתחת לפסי הרכבת, בודק טוב טוב שאין אף אחד באזור ו….מוריד חולצה. אני יודע למה אתם מחכים עכשיו – משהו כמו – "ואז, אחרי כמה מאות מטרים, זה קרה. כמו במגע קסם, כאילו שהפיה המידפאקרית נגעה בגבי החשוף בשרביט הקסם שלה. ה'פפט פפט' של הרגליים על הכורכר, השתרגות השרירים, האוויר זורם על הגוף החשוף. נפתחתי. הרגשתי מעולה אז פתחתי צעד. עוד אוויר. עוד רוח מבדרת את שערות ראשי…טוב נו נושבת על הקרחת. שחררתי יללת זאבים לדמדומי הזריחה. איזה כיף. חזרה לי החדווה".

אז זהו שלא. היה סבבה. לא, באמת היה די נחמד ואפילו בכמה הקילומטרים הראשונים הרגשתי ממש אחלה ולשנייה, קצרה מקצור, היה קמצוץ רגש שדומה לתיאור מעלה. אבל הריצה היא פילגש רעה ונקמנית. היא לא תיתן לך לא לבוא לביקור איזה חודשיים ואז תעניק לך עונג בל יתואר רק כי העזת לפשוט חולצה. אז אחרי הקילומטר שניים שלושה הראשונים זה התחיל קצת לכאוב, והתחלתי קצת להתקפל במותניים ולהיות פחות זקוף. הנשימה חרקה חבל על הזמן, ומסתבר שרוח נושבת על גו מזיע חשוף זה כיף אבל לא רק שזה will only take you so far, אלא היא גם גורמת להתכווצות שרירים (קלה) בגב. לך תבין.

הגעתי הביתה לא מפורק חלילה אבל כאוב. מיד הבנתי שלא רק שיצאתי די מטופש, אלא שלגמרי לא הבנתי את העצה הטובה שרומן נתן לי. זה די מפגר מצדי לחשוב שבריצה אחת, בלי חולצה או אפילו בלי מכנס (לא לא…אין לי תוכניות כאלה תירגעו) תחזור לי החדווה. ואז חשבתי – "רגע…מה זה בכלל חדוות ריצה?" בום.

לכתבות נוספות של נמרוד בשן

הידעתם? גם אתם מידפאקרים

שירת המידפאקר – אמאמאשלה

ה-JMUT ואני

הסרט Fight Club כמשל

שננסה להגדיר את זה יחד? זה יעזור לי כי תמיד עוזר לי לשפוך משהו על הדף ולראות אותו קצת מרחוק, כמו פאזל. אולי זה גם יעזור לאילו מכם שגם מצויים כרגע באמצע המסע לגילוי (גילוי מחדש?) של חדוות הריצה.

נראה לי שהדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא תוך עשית שימוש בשלל העצות, הפניות, ההסברים, הזוויות והעזרה הבאמת נפלאה שכולכם הואלתם להעניק לי בתגובה לכתבת ה- cry for help האחרונה, און ואוף ליין. בחיי שהיו שם המון פנינים ולקחתי מכולן הרבה מאוד. בשלב זה, מפאת קוצר היריעה בעיקר, בא לי לחלוק אתכם שלוש גישות שאני חושב שמין שילוב שלהן (שאני עוד צריך לעבוד עליו מבחינת מינונים, חופנים ומידות כמובן) עשוי לנפק את המתכון לפחות לבסיס שממנו אפשר לצאת למסע לגילוי (מחדש) של חדוות הריצה.

גדי סולומון – הריצה כבית  
כולנו (טוב רובנו) רוצים לחזור הביתה – לא ככה? הבית זה מקום של נינוחות. הבית זה מקום בו אתה יכול להיות עצמך, בו אתה תמיד רצוי. גם אם אתה צריך או אפילו רוצה לעזוב את הבית, בסוף תרצה גם לחזור אליו. גדי כתב לי באחת הפעמים שניג'סתי לו – "אני מניח שהריצה נתנה לך הרבה רגעים טובים, קשים, מלמדים וכו', כאלה שמתישהו תרצה לחזור אליהם". מה יותר בית מזה? בבית יש לנו הרבה רגעים בדיוק כאלה שגורמים לנו לרצות לחזור. אז….אולי להתייחס לריצה כאל בית? כזה שמעניק רגעים מתוקים, מרים, קשים, נפלאים? אולי אני כל כך מתעקש למצוא מחדש את חדוות הריצה כי אני רוצה לחזור הביתה? ובינינו, מה עוד כמו הריצה מקלף אותך מכל המסיכות, התחפושות ומפשיט אותך עד שאתה אתה? ממש כמו הבית.

רומן ספיבק – הריצה כיצירת אומנות. פיזית.
כשנוצר הקשר עם רומן – הופתעתי, קצת נבהלתי. מה לי ולרומן? רומן, כך חשבתי, מאמן מפלצות ריצה שטוחנות הרים אירופאים לארוחת בוקר עם גרעפס גבעות קטן בצהריים. מה לו ולמידפאקר עם משבר ריצה קיומי? מסתבר שהמון.

רומן הקדיש לי הרבה זמן. ישבנו שעתיים בערך בבית קפה וניהלנו שיחה מרתקת פשוט (לפחות לי), שהתפרשה על ים של נושאים עם המון זוויות ודברים שעוד יעלו. לקחתי ממנה המון ויש לי עוד המון לקחת אני בטוח. אבל שני אלמנטים חשובים ורלוונטים ראויים לדגש. הראשון זה הפיזיות של הריצה (ראו לעיל). זה עובד damn it, רק בהדרגתיות. בריצות שיצאתי אליהן מאז, במקום לברוח מהפיזיות, מהתחושה של המאמץ והכאב, ניסיתי להתחבר אליה, להדגיש אותה, וזה עוזר. לא במטה קסם (טמבל) אלא כל פעם קצת. השני, ומי שיצא לו לקרוא קצת רומן יודע שזה מוטיב חוזר – היחס אל הריצה כאל אומנות. מה שיפה באומנות (בין היתר), זה שלא כולם צריכים לצייר כמו פיקאסו, לא כולם צריכים לכתוב כמו קארבר, לא כולם צריכים לפסל כמו רודן. עצם העיסוק באומנות ממלא אותך בתוכן, עונג, כיף. ממלא אותך. חדוות אומנות הריצה אם תרצו.

אלדד שחר – זרוק ת'תוויות לפח – או לפחות שים אותן בצד קצת             
"אם אני לא רץ, אז מה אני?" זה היה חלק מהנהי בכתבה הקודמת. ואז בא אלדד ונתן לי סטירה וירטואלית. "מי אנחנו, מה שאנחנו אומרים על עצמנו או מה שאנחנו עושים? לדעתי הכותרות האישיות "אני אדם רץ". "בסדר, לא בסדר" תוקעות את העסק". אחרי קצת מחשבה אני מתחבר, כמעט עד הסוף. כלומר עדיין חשוב לי לחשוב על עצמי כרץ, אבל, וזה אבל גדול, זה ממש לא הענין. אם אני משייף את זה קצת, חדוות הריצה לא תבוא מהתווית, זה אולי הציפוי על העוגה. היא תבוא מהמהות.

אז זה הבסיס שאני הולך איתו עכשיו. חדוות הריצה תנבע מבית, פיזי אומנותי, העוסק במהות ולא בתוויות. הנחתי אותו (את הבסיס). דרכתי עליו בעדינות עם הרגל, עדיין עומד. נתתי כמה קפיצות קלות – מחזיק. עכשיו נראה אם הוא יחזיק ריצה עליו. ברור לי שזה רק בסיס ושיש עוד המון שלד, טיח, לבנים, ריצוף ועוד ועוד עד שזה יהיה מבנה ממש, אבל על פניו נראה לי אחלה בסיס להתחיל. מחדש כלומר.

נראה.


יש אין סוף ספרים, מאמרים, סרטים וקשקושים על למה לרוץ, מה זה נותן ועוד ועוד. מי שממש בא לו לחפור בזה, מציע לנסות את הספר הזה. יש בו הכל – פיוט, ביולוגיה ואפילו התייחסות לראשוניות של כל זה. קשה לי לאמר שעיכלתי את זה לגמרי או שזה היה 100% רלוונטי – אבל מה שבטוח זה היה מענין.

השארת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.