"ניצחתי את הבולמיה באמצעות הריצה"

"בולמיה צריך לתחזק. רק הקאות לא מספיקות להעיף את מה שאני לא רוצה להשאיר בתוכי, ואם הייתי יכולה להקיא את עצמי, זה היה האושר המושלם". הודיה סלוצקי מספרת כיצד ניצחה את הבולמיה באמצעות הריצה והגשימה את חלום המרתון. "הריצה מרפאת אותי, גורמת לי לאהוב את עצמי יותר, ונותנת לי את היכולת להאמין שלא משנה מה יקרה, הכל אפשרי"

כל השיגעון התחיל שנה לפני מרתון תל אביב 2013. בעודי נמצאת בהסגר של שנה בבית, אותו גזרתי על עצמי, ביליתי כל בוקר על ההליכון – מנסה למשוך עליו כמה שיותר זמן על מנת להרוויח כמה שיותר קלוריות, שיתמכו בבולמיה. בולמיה צריך לתחזק. רק הקאות לא מספיקות להעיף את מה שאני לא רוצה להשאיר בתוכי, ואם הייתי יכולה להקיא את עצמי, זה היה האושר המושלם.

בולמיה זאת הפרעת אכילה שבה יש התקף קשה של העמסת מאכלים בכל מצב צבירה שהוא, בכל הטעמים, ערבוב של עולם מתוק ומר, בכמויות בלתי נתפסות ונשלטות, שיכולות להגיע לעשרות אלפי קלוריות בתוך שעה בלבד. הצורך לאכול נובע מתוך חור רגשי שקיים אצלך, וככל שהחור יותר גדול, יכנסו יותר מאכלים, שבסיומם, השנאה העצמית והרגשת הבחילה, יובילו להקאת כל מה שאכלתם, עד שכולם יצאו. לרוץ אחרי התקף כזה, זה בלתי אפשרי, הדופק מהיר בצורה קיצונית, הגוף כבד וחלש, ולמערכות לוקח זמן להתאפס עד הריצה הבאה.

6 בבוקר השעון מצלצל. אני קמה בהתרגשות שהופכת את הבטן כמו לפני מאורע, עולה על ההליכון, כבר מצליחה לרוץ רצוף, מושכת כמה שיותר, לשרוף עוד ועוד קלוריות, כשהמטרה של הריצה היא "לתחזק" את הבולמוס. עם הזמן, הגעתי לשעתיים על ההליכון, מבלי לדעת לאיזה מרחק אני רצה, ובאיזה קצב. שבועיים לפני מרתון ת"א 2013, שמעתי על המרוץ, ומחישוב מהיר שעשיתי, הבנתי שאני רצה למרחק של כמעט חצי מרתון מדי שבוע. מטרת המרוץ היתה לשבור את ההסגר שלי בבית באותה תקופה, ותוך שעה נרשמתי למקצה חצי המרתון. ידעתי שכדי לרוץ שם אני לא יכולה להקיא, ואכן אלו היו השבועיים הראשונים שבהם הייתי "נקייה" מהקאות. סיימתי את המרוץ בתחושה שלא הכרתי עד אותו היום, היי מטורף, וגילוי חדש של עולם הריצה בחוץ.

עוד באותו היום חזרתי להקאות. אחרי מרתון תל אביב, לא הפסקתי להיכנס לאתרים, לחפש מרוצים, לגלות את עולם הטריאתלון שקסם לי והצבתי מהר מאוד הרבה מטרות. הראשונה היתה מרתון טבריה. כבר היתה לי תוכנית לסיים את המרתון ומשם להמשיך לחצי איש ברזל באילת (כן כן פעורה לגמרי). יום לפני שקורס השחייה שלי אמור היה להתחיל, עברתי תאונת דרכים שטרפה את כל הקלפים. בתאונה נפצעתי בגב, וזה השפיעה על רגלי הימנית – איבדתי את היכולת להרים אותה. כאבי תופת ליוו אותי במשך שנה. שנה ללא ריצה, חצי שנה לא יכולתי לנהוג, 3 פעמים בשבוע שיקום במכון פיזיותרפיה. הכרתי כל מדקר ומכשף בנסיון להירפא מהדבר הזה, ומעל הכל התגעגעתי כל כך לריצה. חלום המרתון היה נראה לי כמו משהו שלעולם לא יתגשם.

באמצע התקופה בה הייתי בשיקום, לאחר בולמוס קשה במיוחד, שכבתי על הרצפה בביתי, מתייפחת מכאבי בטן שקורעים את הנשמה, מנסה להרים את הרגל שוב ושוב ללא הצלחה, מתאבלת על חוסר העצמאות שלי, ועל חוסר היכולת לקום ולרוץ – זה הרגע בו החלטתי לשנות את חיי.

קמתי בהחלטה שאני הולכת לזכות בהכל חזרה, שאעשה יותר ממרתון אחד, ובשביל כל אלו אני חייבת להחליט להעיף את ההקאות מחיי אחת ולתמיד. מאותו רגע, דברים התחילו לזוז: הלכתי לקורס TI בכדי להשתקם, חזרתי לכושר בהדרגה, וגיליתי את עולם הפייסבוק ובו המוני רצים שחלקם הפכו להיות חברים טובים וקרובים.

שבוע לפני מרתון טבריה 2016, בו התכוונתי לשבור את שיאי האישי ב-10 ק"מ, ללא שום התראת כאב או סימני אזהרה, התעוררה פציעתי מחדש, וקמתי בבוקר כשכף רגלי שוב אינה יכולה לזוז. במשך חודש התאבלתי. כל כך כעסתי, שנאתי את כל העולם, רציתי לחזור להקיא, אך יותר מהכל רציתי וידעתי שאחזור לרוץ. בעודי פצועה, נרשמתי למירוצים ערד-מצדה, וסובב עמק למרחק של 33 ק"מ, כשהפעם אני יודעת והחלטתי שמרתון טבריה 2017 יהיה שלי, וארוץ בו את המרחק המלא.

השיקום מהפציעה  היה ממש ניסי, ולאחר חודש כבר חזרתי לריצה בהדרגה. כך התחלתי להתאמן לסובב עמק, כשבדרך עשיתי את הר לעמק, ערד-מצדה וחצי מרתון אמסטרדם. באותה תקופה, משבר רגשי בחיי, עורר את עניין הבולמיה שוב וידעתי שאני חייבת לבחור בינה לבין הריצה. לא היתה שאלה בכלל במה אבחר.

אחותי חיכתה לי בקו הסיום של סובב עמק. התפרקתי עליה עם התחושה שניצחתי באמת את הבולמיה. שהריצה מרפאת אותי, גורמת לי לאהוב את עצמי יותר, ונותנת לי את היכולת להאמין שלא משנה מה יקרה, הכל אפשרי. זו היתה בעצם חצי מהדרך לטבריה, שאז כבר קיבלה תפנית של העלאת נפחים, אימוני טמפו שעברו בהרבה קללות (סליחה מירית) ומטרה אחת – לקבל חותמת שלי עם עצמי, בה אוכל להסתכל במראה ולהגיד שאני ראויה לכל הדבר הזה. האימונים היו מסודרים ועברו יחסית בקלות. הבנתי כמה עברתי עד כה ורק עכשיו אני מרגישה בשלה, ללא ההקאות ואוהבת את עצמי מספיק כדי שאהיה מסוגלת לעשות מרתון.

בוקר המרוץ הגיע, הגעתי לקו הזינוק מרוגשת כמו ילדה מאוהבת, עוד מתלבטת עם חברים איזו גופייה ללבוש, ואם לשים כובע או לא (מזל מאזניים- סיפור חיי). שנייה לפני ההזנקה, כל הדרך שעברתי עד כה עברה במוחי, וידעתי כי זה הסיפור של ה-42.2 שלי. אומרים שהדרך יותר חשובה מהמטרה – כמה אני מרגישה את זה עכשיו בכל השרירים. המרתון קיבל תפנית כבר בקילומטר ה-9, שבו הרגשתי שמשהו לא תקין קורה אצלי – מכיוון שלמדתי כמה קורסים בפיזיולוגיה של המאמץ, לפי התסמינים חשדתי שמדובר בהתייבשות. משם התחיל המאבק האמיתי של המרתון. הייתי קרועה בין ההחלטה לעצור או להפסיק אותו במידה ואני מסכנת את חיי, לבין החלום, חלום של שנים, שאני לא יכולה לתאר בכלל שמישהו ייקח לי אותו כשהוא מרחק נגיעה ממני.

המון חברים עזרו לי בדרך. חלקם ניסו לשכנע אותי להפסיק, לא התעלמתי מאף אחד, אך ידעתי שאת המרתון הזה אני חייבת לסיים. לאחר ביקור באמבולנס (פעמיים), קיבלתי אישור להמשיך רגוע מאוד, בליווי של אנשים סביבי, כשאני שקולה לאורך כל הדרך ומודעת לתחושות. בק"מ ה-35, כמעט ועליתי על האמבולנס שוב, כשכבר חשבתי לוותר. באותו הרגע נזכרתי איך בהחלטה אחת ניצחתי את הבולמיה וגל של אנרגיות חדש נכנס לתוכי. אדם בשם שחר רז שעבר שם, הבטיח שהוא לצידי עד הסוף ונפרדתי מהפרמדיק לשלום.

כל הדרך שעשיתי עברה לי בראש באותם רגעים: ההחלטה להפסיק להקיא לחלוטין, הרופא שאמר לי לאחר התאונה שלא אחזור ללכת בכלל, ירידה של 42 קילו וההבנה שהגיע הזמן שאתחיל להפנים שיש לי במה להיות גאה בעצמי. הריצה מטפלת בנו. בדיוק כמו שאנו מגלים שרירים חדשים כשהם נתפסים ולא ידענו על קיומם, אנו מגלים בנפשנו הרים ושבילים, שלא חשבנו שאי פעם נלך בהם.

מרתון טבריה 2017 הסתיים אחרת ממה שחשבתי, וכמו התאונה ושאר הקשיים שעברתי, גם הפעם המאבק שעברתי במהלכו – זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. המרתון לימד אותי איזה חברים טובים יש לי, וכמה טוב לב קיים בעולם הריצה. הוא לימד אותי שיעור על עצמי, חיזק אותי ובעיקר הפך אותי למרתוניסטית.

תם ולא נשלם.