לרדוף אחרי פסגות בקצה העולם – חלק רביעי

בפרק הקודם, רועי צינמן פגש את ריס והחל להתכונן למירוץ הראשון שלו בניו זילנד. על החוויה הסוערת שעבר – בפרק הזה

החציה הדרומית של הטארארואה או רכס מארצ'נט – גיהנום עלי אדמות
במהלך סוף השבוע אני לומד קצת יותר על המרוץ שנרשמתי אליו וזה נשמע לי קצת מדאיג. המירוץ הוא מרוץ ותיק ומאד קטן שמתקיים בפרופיל נמוך וידוע רק ליודעי ח״ן. הוא נחשב לאתגר מיוחד בקרב רצי השטח באזור דרום האי הצפוני, שמתאמנים על המסלול עצמו בהרי הטארארואה במשך חודשים כדי להתרגל אליו. קיימים שני מסלולים המבוצעים לחלופין מדי שנה כאשר טרק "החציה הדרומית״ שנעשה בשנים אי-זוגיות נחשב לקשה יותר משמעותית – כמעט פי 2 טיפוס ותנאים קשים יותר על קו הרכס. שני מטיילים נהרגו בינואר האחרון על המסלול, כנראה כתוצאה מהיפותרמיה, עקב מזג אוויר סוער בלתי צפוי והיערכות לקויה. השנה היא שנה אי-זוגית.

יום המירוץ הגיע, אנחנו אמורים לזנק בשעה 8:00 והנסיעה היא רק 20 דקות לקו הזינוק, אבל כשמשכימים זה נראה ממש מוקדם. יוצאים לדרך, גשם זלעפות. מגיעים לנקודת הכינוס. המירוץ ממש קטן – פחות ממאה רצים – וההזנקה מדורגת לפי זמני מטרה. אין צ׳יפים, אין שער זינוק, רק מחסום רכבים. חוץ מהסיגריה זה די מזכיר את סצנת הזינוק של המרתונים של בארקלי.

זינוק צנוע ב- Tararua Mountain Run יחד עם Rees Buck. האלמנט החגיגי היחיד הוא אזני ארנב זוהרות על ראשה של מנהלת המירוץ

הקאט-אוף הראשון הוא בבקתה המכונה אלפא, אחרי 16 ק״מ וטיפוס רצוף של 2,000 מטר – הנחשבת למחצית הדרך במירוץ. הקאט-אוף בשעה קבועה ולפיכך הרצים בוחרים לעצמם את מגבלת הזמן. השביל מתחיל ״סביר״, עם מדרגות עץ, משהו כמו עליית מערת בני ברית בגשם, ואחר כך הופך לטיפוס תלול על ערבוביה של שורשים, בוץ, עלים ומים. הבוץ לא נורא מחליק – מדובר על שלוליות מים ומה שמכונה ע״י נתיני המלכה "clag" – בוץ דביק ופירורי שהסלומון שלי אוחזות מצויין. אמנם רטוב אבל חמים יחסית, אני מתחמם מהר מהטיפוס ומוריד מעלי את המעיל האטום למים. אבל יש בעיה – הרגליים כבדות ואני מרגיש עייף. הטיפוס איטי ושורף בשוקיים. כל צעד דורש מחשבה וזה מצב שיימשך בערך עד סוף המרוץ. הריכוז המנטלי אדיר וצורך משאבים. הנוף – בוש ניו זילנדי צפוף שנלקח מתוך ״שר הטבעות״.

טיפוס מהגיהנום      צילום: Rees Buck

אחרי התחלה לא רעה אנחנו מתחילים להיעקף. בהתחלה ע״י אנשים מהזינוק שלנו שפתחו לאט יותר ובהמשך ע״י הרצים המהירים שהוזנקו אחרינו. ריס נותן לי להכתיב את הקצב. אני מחליט להתקדם לפי הרגש ואנחנו ממשיכים לטפס ולטפס. מדי פעם יש קרחות יער קטנות דרכן ניתן לרוץ כמה עשרות מטרים. זה טוב בעיקר לשחרור הרגליים מהטחינה של העלייה. בשלב מסוים אני חייב לעצור ולהסדיר נשימה. שרירי התאומים קופצים כמו משוגעים. ריס מסתובב ומחייך, מצלם כמה תמונות. "רצת פעם בתנאים כאלה?" הוא שואל. "לזה ציפית?".

הקצב איטי, איטי מאד, ואני כבר חושב שלעולם זה לא ייגמר ואז לפתע מתוך הערפל והגשם נגלית בקתת אלפא. יופי, מנוחה ואוכל! אני חושב. אנשי הבקתה – שהם אנשי יחידת החילוץ וההצלה המקומית – אומרים לנו: עופו מפה. אתם ממש על הקאט-אוף. מסתבר שהזמן שחישבנו היה אופטימי ביותר. אנחנו ממהרים לצאת מהבקתה ופתאום אני רואה את ריס עם מעיל וכפפות. אני עוד מזיע מהעלייה ולוקח לי כמה דקות להבין למה. אנחנו יוצאים מה״בוש״ לשביל העוקב אחר קו הרכס, לכיוון הפסגה המכונה ״הקטור״. רוחות צד מצליפות במהירות של 80 קמ״ש, טיפות גשם חודרות לכל מקום, גם לעיניים. משני הצדדים פעור מדרון בשיפוע 60 מעלות. והשביל? מדובר בתעלת מים זורמים מסולעת המתפתלת בין שיחים אלפיניים דוקרים כשמדי פעם נדרש טיפוס תלול עם אחיזת ידיים. גרוע מכך, בחלק מהמקומות הבוץ טיטי וחלקלק כמו בארץ. אני מתחיל להחליק ומדי כמה מאות מטרים נופל לצד או על הישבן. אי אפשר לרוץ את זה והרוחות מאד מקשות על ההתקדמות. "אתה כבר נהנה?" שואל ריס. אני עונה לו ״זה מעולה. קיבלתי את כל החבילה״.

אנחנו נאבקים ברוחות, בגשם, בקור ובבוץ על קו הרכס של הרי הטארארואה הנודעים לשמצה. בשלב הזה כבר אין מי שיעקוף אותנו. אלה שלא עברו את אלפא בזמן הוחזרו מטה, במסע שייקח להם לא פחות זמן מאשר ייקח לנו לסיים את המרוץ – לא ייאמן איזו בעסה, והאיטיים יותר ממני התחילו מוקדם יותר. לשמחתי לא רק אני מגלה סימני עייפות, וריס מתחיל גם הוא להישבר מהטיפוסים. ״אני חושב שעברנו את הקטור״ הוא אומר. הקטור היא הפסגה הגבוהה ברכס – צלב ברזל ענק התקוע על טריג בגובה 1,900 מטרים מעל פני הים. אבל הטיפוס נמשך. אומרים שביום יפה ניתן לראות מכאן את וולינגטון והים. היום אי אפשר לראות 10 מטר קדימה. מתוך הערפל מגיחים שני אנשי חילוץ ומעודדים אותנו ״כל הכבוד, אתם רק 20 דקות מהקטור, והבקתה אחריו (ממנה מתחילה הירידה לסיום) עוד חצי שעה". ריס מספר לי אחר כך שרצה להתיישב במקום כששמע את זה.

על קו הרכס  צילום: Rees Buck

בשלב הזה הכפפות והרגליים רטובים לגמרי וקר לי למרות המעיל האטום. אני מרגיש שאני חייב לשים עוד שכבה כי השילוב של קור ועייפות גורם לי להתחיל להיות אפאטי ורדום – כלומר לפתח היפותרמיה. אנחנו עוצרים מאחורי סלע גדול שמספק הגנה מהרוח ואני עושה החלפה מהירה – מוריד את המעיל, שם בזריזות חולצה ארוכה ועוטה את המעיל מעליה. עד מהרה אני מרגיש טוב יותר ואנחנו מושכים עד לבקתת Kime המסמלת את תחילת הירידה. מקבלים משקה חם מהמתנדבים במקום ויוצאים שוב לדרך. עוקפים בחורה אחת שהתחילה שעה וחצי לפנינו. היא נראית איטית אך קשוחה. הירידה מתחילה בסדר אך היא מאד מסולעת. הסלומון כבר מתחילות להיקרע בצדדי הגפה וכל דריכה גורמת לשפשוף צד כף הרגל בסלעים (זו הבעיה של מי שיש לו כפות רגליים רחבות). הברכיים גם הן במצב לא משהו אחרי 2,600 מטרים של טיפוס. סכנת הנקע וההחלקה בירידה גדולה יותר כי משקל גדול יותר מופעל בכל דריכה. הפתרון הוא לנסות ״לרחף״ בצעדים קטנים וקלים, אבל זה קשה מאד בשטח הזה כשהרוח ממשיכה להכות. אחרי כחצי שעה של ירידה אנחנו מגיעים לקטע שביל קצת יותר מתוחזק עם גשרוני עץ שמאפשרים – קשה להאמין – לרוץ ! אנחנו מגיעים למהירויות מדהימות של מתחת ל 6 ק״מ לדקה ! האופוריה מתחלפת באימה כשאנחנו מגיעים שוב לסינגל צר בואכה בקתת Field – האחרונה במסלול. הבוץ והסלעים מחליקים ובשלב מסוים אני מאבד שיווי משקל ומחליק מהשביל. אלא שלצד השביל, מדרון מכוסה צמחיה בעומק של עשרות אם לא מאות מטרים ובזווית של כ-60 מעלות. אני מחליק משהו כמו שני מטר למטה ומצליח להיאחז בשיח כשאני שוכב על הגב ופני לתהום. תלוי מעל פי המדרון, ריס מנסה למשוך אותי למעלה ולא מצליח. אני מוצא ענף שנראה מעט עבה יותר אך הוא נשבר בקלות. אחר כך אני מוצא עוד ענף שמהווה משענת מעט יציבה יותר ומצליח לדחוף את עצמי עם הרגל ולהשעין מרפק אחד על השביל. זה מספיק בשביל ריס בשביל למשוך אותי לאחור. אני קם ואנחנו מתחילים שוב תנועה. אחרי דקה ריס מתעצבן: "לעזאזל ! שכחנו לצלם אותך על המדרון!".

אנחנו מגיעים לבקתה על קו העצים. הרוח שוככת ונהיה יחסית נעים. הירידה ממשיכה להיות נוראית. תלולה ומלאה שורשים מים ובוץ. אנחנו מתקדמים באיטיות אבל אני דווקא בשלב בזה מתחיל ליהנות ממש מהנוף הגרוטסקי ומעצם התנועה והריצה. עוד שעה עוברת והקטעים אותם אפשר לרוץ הולכים ומתרבים. אנחנו מגבירים קצב ומגיעים לירידה בשביל כורכר פתוח. סוף סוף הגענו לחלק שאפשר לרוץ ! אני פותח מבערים ואומר לריס שננסה לסיים בפחות מ-9 שעות. לפי הגרמין הבלתי מדויק שלי נותר רק קצת יותר מקילומטר. בפועל אחרי קילומטר של ריצה חזקה בירידה תלולה מתחילים כאבים כל כך חזקים בארבע-ראשי ששנינו מאטים. אני גם נזהר לא להשתולל כי אני זוכר שלפני עוד תכנית עמוסה של ריצות וטיפוסים השבוע. סוף סוף נפתחים קצת השמיים ונגלה נוף קסום – שר הטבעות (כבר אמרנו?) – של ״מזלג אוטאקי״, עמק בו מצטלבים שני נהרות בתוך יער ירוק. אנחנו מגיעים לחצי הקילומטר האחרון במישור וחוצים את הנהר באמצעות גשר תלוי ארוך. הגשר רוקד תחת צעדינו ואני כמעט מאבד שיווי משקל. דגל ישראל הקטן שלוף – אני הרץ הבינלאומי הראשון בתולדות המרוץ הזה למיטב ידיעתי – ואני מסיים יד ביד עם ריס לקול הצהלות של בלינדה המודאגת וצוות המרוץ שדואג לי לכריך ללא בייקון ולחולצת מסיים במידה המתאימה. חיבוק? זה לא בדיוק האופי הניו זילנדי. למרות החברות הטובה, האירוח החם, והחוויה המחשלת, מסתפקים בלחיצת יד עזה ומודים זה לזה.

אני מוצא את התיק שארזתי לסיום ומחליף בגדים, נעליים וגרביים בשארית כוחותיי. כשאנחנו חוזרים לבית של ריס הוא נעלם לשעה -פשוט התמוטט על המיטה ללא מקלחת וכמעט נרדם. הילדים שאופסנו אצל הגיסה מגיעים כבר מקולחים ואחרי ארוחת ערב, ועדיין בלינדה אומרת לנו: ״אתם לא מאמינים איזה יום קשה עבר עלי״.

חוצים את הנהר אל הסיום. שמחים שנגמר בשלום

המשך בפרק הבא