לרדוף אחרי פסגות בקצה העולם – חלק שישי

בפרק הקודם רועי צינמן התחיל בטיול הריצה שלו עם קבוצת RunAways. בפרק הזה הוא מתחיל להכיר את חברי הקבוצה דרך הריצות

וויל
אנחנו עוצרים לבראנץ׳ טעים במיוחד בוואנקה וממשיכים חזרה ללודג׳. מתכנסים לאימון תנועה עם וויל ומגלים כמה עובדות מפתיעות. הבחור ישן על הרצפה ! למה ומדוע ? כחלק מהמסע שלו לחקר התנועה האנושית הטבעית החל להתנסות בשינה טבעית על הרצפה. הרי קדמונינו לא ישנו על מיטות. וויל טוען שכאבי הגב והצוואר מהם רבים סובלים, מקורם במזרנים ובכריות רכים ולא טבעיים. כיום הוא טוען שאינו מסוגל לישון על מזרן. התוצאה המצערת היא שהוא גם לא יכול לישון יחד עם זוגתו, אתה הוא מנהל את הסטודיו שלו לתנועה וריצה פונקציונלית.

וויל, קטן קומה, עטור זקן היפסטרי וקעקוע זרוע גדול, הוא טיפוס מעניין עם ידע נרחב בפיזיולוגיה ותזונה, ועמדות מקוריות וחדשניות. מסוג האנשים שיכולים להפוך לגורו בתחומם. הוא לוקח את עצמו ברצינות אבל יכול גם להתבדח ולהשתטות בחן רב.

אימון השחרור שוויל עושה לנו עושה שימוש בגלילי קצף ובכדורי גומי להגברת זרימת הדם לשרירים התפוסים. אביזרים מוכרים אבל הגישה רעננה – עבודה הדרגתית, שחרור מפרק אחר מפרק תוך דיאלוג מתמיד עם הגוף. כמה שהייתי צריך את זה!

מל

למחרת מזג האוויר מתבהר. אנחנו יוצאים לנסיעה ארוכה ולריצה הארוכה ביותר בטיול – 33 ק״מ מתפתלים לאורך עמק Matukituki הנודע. לריצה מצטרף אדם שהוא אגדת ריצה מקומית – מלקולם לאו, תושב וואנקה בן 55, מקים קבוצת הפייסבוק דרכה מצאתי את כל הטיול הזה.

מל זכה לתהילה בעקבות מספר מבצעי ריצה אפיים, הידוע בהם הונצח בסרט תיעודי בשם Fifty, מסע דרך חמישים פסגות בחמישים יום לאורך כל ניו זילנד. מל אסף תרומות נכבדות במסעות אלה לגופים שונים, על רקע טרגדיות שעברה משפחתו. מל מתגלה כניו זילנדי מחוספס אך חביב, וניכר שהוא נהנה מהריצה ומהשיחה איתנו. לטענתו זה זמן רב שלא רץ על המסלול הזה. בשבילו זה חלק מהטייפר למרוץ נורת׳ברן האימתני יומיים לאחר מכן, בו יסיים את מקצה 50 ק"מ בהצלחה.

המסלול היום ״מישורי״ לכאורה ואכן 6 הק״מ הראשונים שטוחים למדי, אולם אחר כך נכנס לתוך ה״בוש״ וכולל עליות וירידות קטנות והרבה מעברים טכניים. הנהר יפהפה וההרים מסביב הולכים ונגלים במשך היום מבעד לעננים במלוא יופיים.

השביל מתפצל לכיוון ״מישור אספיירינג״ למרגלות אחד מההרים הגבוהים באי, ומגיע בסופו לאגן מדהים ביופיו המכונה ״סלע הדורות״. צוק אדיר מתרומם מולנו אותו חורץ מפל קרחוני מדהים. פסגות מושלגות חולשות על האופק. ממש קשה ועצוב לעזוב את המקום הזה ולהתחיל את המסע חזרה. אני מרגיש מאושש יחסית ורץ לא רע, למרות שהסיום כבר מעייף. טובלים במי הנהר הקפואים (אחלה התאוששות) וחוזרים. עוד יום מיוחד ונפלא הסתיים.

סו

סו פורסית׳, פצצת אנרגיה מרוכזת, אשת פיננסים בחברה יפנית הממוקמת במלבורן, גם היא באה מרקע של רכיבת כביש תחרותית וחצי מקצוענית, כולל מרוצי שלבים ברחבי העולם. לאחרונה גם היא קצָה באופניים ועברה לריצות השטח. היא התאהבה בטבע ובאופי הפשוט והנקי של הספורט, שכל כך שונה מעולם הרכיבה התחרותי והפוליטי. החוזק האירובי שלה ניכר בטיפוסים, בהם היא עובדת בקצב מעולה, ובירידות הטכניות היא זקוקה לעוד תרגול וביטחון, אבל מדובר ברצה חזקה מאד.

סו פותחת בפנינו במהלך הריצה את התהפוכות המלוות את חייה האישיים. אני בטוח שהיא תמצא את המקום המאושר עבורה בהמשך. הריצה הזו היא אושר גדול עבורה.

אנחנו זוכים ליום מנוחה נדרש בהחלט. למעשה רק פלג הגוף התחתון זוכה למנוחה כיוון שאנחנו עושים שיט סאפ / קיאקים באגם וואנקה. שעתיים כמעט רצופות של חתירה. יתר היום מוקדש למנוחה, התאוששות, כביסות וכו׳.

למחרת שוב יוצאים לרוץ. מזג האוויר חם ובהיר, ואנחנו יוצאים לטפס ל Breast Hill (אל תשאלו אותי מה מקור השם). טיפוס תלול, ארוך וקשה של 1,500 מטר. אם חשבתי שאחרי יום מנוחה אחזור לעצמי – אז לא ממש, ואני קצת משתרך מאחור מדי פעם. כשמגיעים למעלה מגלים שהנוף היה שווה את העלייה הקשה. ריצה על שפת הצוק מגלה נוף מדהים של אגם Hawea ואת פסגות הר אספיירינג מאחוריו. זה המקום לעצור ולבצע את ריקוד הרדנקס המפורסם של רומן ספיבק –  מסורת שפיתח בקבוצת סאמיט לצלם קטעי ריקוד מגוחכים על אל מול נופים אדירים. החבר׳ה מתלהבים מהרעיון ומצטרפים! מסיימים בוק שלם של צילומים בפסגה ומתחילים את הירידה חזרה.

Breast Hill

ג׳ורג׳י

וויל ואייזק מחליטים לצלם כמה קטעי ריצה בירידה בGoPro ויורדים חלק מהקטעים התלולים במהירות מפחידה ומסוכנת. חברי הקבוצה עצמם שומרים על שפיות ויורדים בקצב מתון. בתחתית הירידה יש זיגזג תלול אך מסודר יחסית שאפשר לפתח בו מהירות ״הפצצה״. ג׳ורג׳י, 42, מדריכת נהיגה מונעת מפרבר של מלבורן, פותחת מבערים ובקריאות צהלה משאירה לי, מילולית, ענני אבק. ג׳ורג׳י היא ילידת מלטה שהיגרה לאוסטרליה בילדותה עם הוריה. היא אמא לארבעה ילדים בגילאי 16-6, אותו טווח גילאים של בנותי. בעלה (המכונה Hubby) רשם אותה לטיול כמתנה ולאחרונה היא ניצחה בקטגוריית הנשים במרוץ שטח בן 43 ק״מ באוסטרליה. מדובר בגברת חזקה ביותר. כמו כל אחד מהחבורה, גם היא מתמודדת עם שלב משמעותי בחייה. אחרי ארבעה ימים ביחד המחיצות נופלות, הסיפורים האישיים יוצאים, וידידויות נצרפות. אני מגיע למסקנה מעניינת – כל אחד ואחת מהנוכחים כאן, כולל המארגנים, מתמודד עם צומת דרכים ושינוי משמעותי בחיים. אולי לשם המסחרי RunAways יש יותר השפעה משנראה על ההחלטה להצטרף למסע הזה.

אחרי הירידה הלוהטת אין כמו טבילה במי האגם הקפואים להתאוששות, וארוחה עתירת חלבונים בבית קפה מעולה השוכן, מכל המקומות, בחנות נוחות על שפת האגם. למחרת זו הריצה האחרונה שלנו ביחד כקבוצה, לפסגה המכונה Isthmus והנמצאת בלשון היבשה המפרידה בין האגמים האוואה ווואנקה. מתחילים לפנות בוקר. שמיים זרועי כוכבים וירח כמעט מלא מאפשרים לכבות את פנסי הראש. אנחנו מטפסים לאורך גדר המפרידה בין שמורת הטבע לבין מתחם המשמש לציד צבאים. אייזק מרגיע שהסיכוי שיירו בנו נמוך מאד בשעה הזו. סוף סוף אני מרגיש חזק בטיפוס ומתקדם בקצב יפה. מקלות הטיפוס עוזרים מאד והשביל רחב ונוח. עדיין, מדובר בטיפוס רציני. אנחנו מהירים ומגיעים לפסגה חצי שעה לפני הזריחה. בפסגה רוחות עזות וקר ואנחנו תופסים מחסה ומתעטפים בכל מה שיש לנו, חוץ משמיכת המילוט. ואז מגיעה הזריחה. השמש מזנקת מאחורי רכסי ההרים במהירות מפתיעה ו… בום! צובעת את המדרונות התלולים בצבע זהב, את הקרחונים בלבן ואת האגמים בכחול. העיניים נקרעות לרווחה והראש לא מאמין למראות. זה הזמן לעשות עוד כמה תמונות פוזה. הירידה חזרה מהירה ומהנה – סוף הטיול ה״רשמי״ ואנחנו הולכים לחגוג בשתיה ואכילה. על מנת לאפשר לכולם לשתות אנחנו מזמינים מונית נהוגה בידי כרים, 49, יליד סילוואן ותושב וואנקה מזה 19 שנה, והשיחה קולחת בעברית על ירושלים של פעם. אייזק משועשע מהסיטואציה ולא נראה לי שבכלל קולט שאנחנו משני צדי המתרס הלאומי.

בירידה מ- Isthmus

למרבה השמחה יש לנו עוד קצת זמן לטייל בקווינסטאון, בירת האקשן של ניו זילנד, סוג של שאמוני של חצי הכדור הדרומי. אני מקבל את פציעת השטח הקשה ביותר שלי במסע, מתאונת קרוניות הרים מתנגשות… נפרדים בחיבוקים. אוסטרלים זה לא ניו זילנדים.

מת׳יו

הטיול ה״רשמי״ נגמר אבל לי ולמאט גריפין, 32, פאראמדיק ממלבורן, נשאר עוד זמן בקווינסטאון ואנחנו חולקים מלון בעיר. מאט הוא רווק שהיה רץ מהיר בזמן לימודיו. אחרי הלימודים נסחף לאורח חיים הולל ומרובה שתיה, אך עם הזמן התבגר והחליט לעשות שינוי בחייו. רק לפני כמה חודשים חזר לרוץ וכבר עשה חצי מרתון בתוצאה של 1:29, ועכשיו הוא אתנו בטיול הזה. מאט בחור נחמד באופן יוצא דופן. הוא מתמקצע בעולם הפאראמדיק ושואף להתקדם בדרגות בשירות האמבולטורי של מלבורן.

בהמלצת אייזק ובזכות מזג אוויר מצויין מאט ואני מחליטים להרחיב את הטיול ולהוסיף עצמאית מסלול מהטיול המתוכנן לספטמבר – טיפוס מקווינסטאון לפסגת ההר בן לומונד החולשת על העיר. למרות העייפות אנחנו מסיימים את הטיפוס בהצלחה ובקצב טוב. הנוף והמסלול אלפיניים יותר באופיים ומזכירים את המסלולים באלפים הצרפתים. לפתע, קרוב ל״אוכף״ לפני הטיפוס הסופי לפסגה עוקפת אותנו בקלילות רצה שנראית בשנות ה-40 המאוחרות לחייה. היא עושה את העליה הזו בצעדי ריצה ומבלי להזיע. כשאנחנו עוצרים לצלם מדביק אותנו בן זוגה של הרצה. מעט יותר כבד, מזיע, מתנשף ואדום, נעזר במקלות… ״בת הזוג שלך מחכה למעלה״ אנחנו אומרים לו. "חכו, חכו לירידה" הוא רוטן. על הפסגה מחכה לנו ציפור ה Kea המקומית. ציפור נבונה מאד וחצופה שחוטפת מכל הבא ליד ומנסה לגנוב את מוטות הריצה שלי. והנופים שוב יוצאים מהכלל. זהו, יוצאים לירידה אחרונה. מאט כבר עייף. בדרך ניתן להתרשם מרוכבי דאונהיל בפארק אופני ההרים. מסלולי הדאונהיל חוצים את מסלול הריצה וצריך להיזהר. המהירויות מטורפות ואנחנו חוזים גם בהתרסקות מפוארת.

אחרי התאוששות במלון יוצאים לבית קפה משובח להשלים קצת מזונות-על (פודינג צ׳יה ושייק ספירולינה) ונפרדים. אני נוסע לעשות עוד טרק אחרון – מסלול ״קפלר״.

מירוץ האולטרה הוותיק בניו זילנד מתקיים על מסלול זה של 60 ק״מ עם 2,000 מטרים של טיפוס מצטבר, רובם פרוסים על כ- 20 ק״מ בתחילתו. שיא המסלול עומד על 4:50. אני עושה את המסלול כ״טרק״ רגיל ״רק״ ביומיים עם לינה בבקתה בשטח – המון חוויות, אבל זה כבר לא סיפור של ריצה.

המשך בפרק הבא.