שירת המידפאקר: ריבוי מאמנים זה טוב או רע?

הקורסים להכשרת מאמני ריצה מפוצצים ונדמה שיש הצפה במספר מאמני הריצה בביצת הריצה המקומית. נמרוד בשן חושב שיש בזה דברים טובים ופחות טובים, והמסקנה שלו נוטה לכיוון אחד

אז אחרי שיש לי על החגורה כמה כתבות שבהן, כמו במין דייטים ראשונים כאלה, ניסיתי קצת לייפות את עצמי, להסתיר את החצ'קונים עם מטשטש, ובעצם סוג של למצוא חן בעיניכם ולגרום לכם לחווית קריאה חיובית ולא קונטרוברסלית ככל שניתן, אני חושב שאולי הגיע הזמן ללכלך טיפה את הידיים. אז מדי פעם ובמינון זהיר, אתייחס לנושאים שעלולים לגרום לחלק מכם לפחות לנוע בחוסר נוחות בכסא (או באסלה – כל אחד ומה ואיפה שעושה לו את זה) בזמן הקריאה. בכתבה הזו אני רוצה להתייחס לנושא מאמני הריצה החדשים המתרבים עלינו כפטריות אחרי הגשם, ולדון את התופעה לכף זכות או חובה (לטעמי לפחות). אז חבשתי את הקסדה וקדימה לדרך.

אני בטוח שאני לא מחדש כאן לאף אחד, כשאני מצביע על הגידול המשמעותי שחל בכמות מאמני ריצה בשנים האחרונות. מדובר בגידול שאפשר כמעט לחוש אותו בידיים, אך בוודאי ובוודאי לראות אותו בעיניים. קשה שלא לשים לב להצפת המדיה החברתית בצונאמי של פוסטים, תמונות, סטוריז ואפילו מניפסטים על מאמנים, של מאמנים ומטעם מאמנים. כל פוסט שני בפייס או באינסטגרם הוא של (עוד) מישהו שעבר קורס מאמנים והפך למאמן, או איזה שיר אהבה של מאמן לציון הישג של מתאמן (מוישה זוכמיר רק אתמול טחן שקית שלמה של דוריטוס מול משחקי הכס, והיום הוא כבר רץ קילומטר שלם בלי התקפת לב) או לחילופין שיר הלל של מתאמן למאמן, לפיו מדובר בלא פחות משילוב של מלאך עם תותח בעל נשמה פיוטית ומוטיבציונית אך גם מצופה בקשיחות בלתי מתפשרת, ושעצם קיומו הוא האחראי הבלעדי למטמורפוזה ללא הכר שעבר אותו מתאמן בשבוע השלם שחלף מאז שאותו מאמן בחסד עליון העליונים פרש עליו את כנפיו.

כך גם קורסי האימון של המכללות השונות מוצפים (או לפחות כך זה נראה מבחוץ) בביקוש, כאשר לפחות חלק משמעותי מהנרשמים לא עושים זאת רק על מנת להעמיק את ידיעתם (מבורך כשלעצמו), אלא על מנת לפצוח בקריירה חדשה. בהערת אגב אומר, שכפי שכתבתי בעבר וללא כל קשר לדעתי הכללית על התופעה, אני מעריץ את האנשים הללו. לעזוב (או אפילו לזוז משמעותית) באמצע החיים, את המוכר והידוע ולקחת סיכון בקריירה חדשה בתחום שונה לחלוטין (ברוב המקרים), דורש בעיני זוג קוחונס (בין אם אתה גבר או אם את אישה) בגודל שאמור להפריע לרוץ ללא תמיכה מתאימה. כבוד.

לכתבות נוספות של נמרוד בשן

הידעתם? גם אתם מידפאקרים

שירת המידפאקר – אמאמאשלה

ה-JMUT ואני

הסרט Fight Club כמשל

אבל הערצתי האישית בצד, נשאלת השאלה – האם מדובר בתופעה חיובית? וכשאני אומר חיובית אני מתכוון במובן התועלת המצרפית הכלל קהילת רצימית של המילה או במילים אחרות, האם זה עושה טוב לביצת הריצה המקומית או רע? אקדים ואומר שכנהוג במקרי זיכוי בהכרעות דין באישומים פליליים (להבדיל, אבל ממש) ועל מנת למנוע עינוי דין או סתם בגלל שבא לי לקפוץ לסוף – אני אישית חושב שמדובר בתופעה חיובית, אם כי זה די close call. גיבוב השטויות שיבוא מיד הוא נסיוני הנואל להגן על עמדתי זו כמיטב יכולתי.

אבל כמיטב המסורת, לפני שחושבים על למה זה טוב, כדאי להתייחס בכובד הראש הראוי, ללמה זה עלול להיות רע. כמובן שיש לא מעט סיבות לכאן ולכאן והיריעה כאן קצרה לאללה, אבל סיבה אחת שעולה באופן אינטואיטיבי וכמעט בלתי נשלט בלא מעט מקרים בהם קופץ אחד הפוסטים המדוברים לעיל, מבוססת על תמה חוזרת הנשענת על משקל מצטבר של הנסיון, ההישגים ולפעמים (אלוהים זה נשמע רע) אפילו המראה החיצוני של המאמן הנדון. אני חושב שאפשר לתמצת אותה במשפט אחד – "פחחחחח אם הוא/היא מאמן, גם אני יכול להיות מאמן" (אמרתי לכם שלא עוד מר נייס גאי). אבל, כבר עכשיו ומיד אנסה לחפור את עצמי (לפחות חלקית) מתוך הבור ולקבוע חד משמעית שהחשיבה הזו, כמו לא מעט מחשבות שמקורן בשליפה מהמותן, היא פשוט מוטעית לחלוטין. אבל לפני שאסביר למה היא מוטעית ומשם ישר בטרייל (בירידה) לארץ "ריבוי מאמנים זה דווקא די סבבה", אני חושב שכן יש מקום להתייחס לענין הזה מעט יותר ולו לשם ההגינות.

"אז מישהו שאין לו כמעט טרק רקורד ובקושי עשה מרתון וחצי במקרה הטוב נהיה מאמן, אז מה קרה? מה הנזק הגדול?" ישאלו בוודאי חלק מהמסנגרים. אבל זהו, שיכול להיות נזק. אני חושב שרובכם תסכימו עם זה שטובים ככל שיהיו התכנים התיאורטיים שמועברים בקורסים השונים (מאחר ולא עברתי אותם לא אעיד על איכותם אבל אני חושב שזה יהיה פייר סטטיסטית לקבוע שלפחות לא כולם דווקא הכי הכי) וטובה ככל שתהא יכולת הקליטה והיישום של מאמן X – די קשה להחליף נסיון חיים וזמן רגליים עם תאוריה.

מנסיוני בתחומים מקצועיים אחרים, כולל זה הפרטי שלי, המרחק בין התאוריה ליישומה הפרקטי הוא לא קטן. ומה עושים כשלא יודעים עוד איך ליישם "נכון" את התאוריה ולהתאימה לפרקטיקה באופן הנאות? עושים תאוריה עם ה"ראש בקיר". אימפלמנטציה כזו של תאוריה בהחלט עלולה להוביל לתוצאות הנעות על הספקטרום שבין הלא רצויות למאוד לא רצויות. בצידו האחד של הספקטרום הזה, יש לנו מתאמנים שמתחילים כשהם מלאים בעזוז ועם "הרבה טקס בישבן" רק כדי להתנפץ כעבור זמן לא רב על סלעי המציאות ולשוב אל חיקה החמים של הספה תוך שהם מצהירים את שבועת הרץ המתחיל שנשבר – "פשוט לא נהניתי מזה". בצידו השני והפחות נעים נפגוש את הפציעות. תאמרו בוודאי שאפילו היה זה נכון, זה רלוונטי יותר למתאמנים לא מנוסים. מתאמנים מנוסים, תמשיכו במשנתכם, ידעו להיזהר ולשים לב מתי התאוריה שמופעלת עליהם אינה מותאמת, ויזהו את פירורי הטיח שבראשה שנשארו שם מהמפגש עם הקיר.

המענה הנגדי המיידי לטיעון הזה יהיה שהסיכוי שמתאמנים מנוסים מלכתחילה יפגשו את המאמן מהסוג הזה הוא נמוך. מתאמנים מנוסים ילכו למאמנים מתאימים יותר, בעיקר אלה שהם מכירים כרצים מוכשרים או חצאי אגדות טרם הפיכתם למאמנים. יש כמה מאמנים כאלה שעלו וצצו, אפילו ממש לאחרונה, שבשמחה הייתי מפקיד את עצמי בידיהם (שמתם לב איך השחלתי את זה שאני מתאמן מנוסה ככה בדלת האחורית?).

אלא שכמו שאמרתי יש כמה פגמים, די משמעותיים אפילו, בחשיבה כזו. הראשי שבהם הוא – מי אמר שמאמן טוב צריך להיות רץ טוב או מוכשר? מי אמר שכדי ליישם תאוריה לפרקטיקה צריך את זמן הרגליים שמתאים לזה דווקא? הדוגמה שעולה בראש היא מאמנים בתחומי ספורט אחרים, שיכולים להיות סופר מוכשרים אבל לאו דווקא היו ספורטאים מעולים בתחום הרלוונטי או בכלל. זה נכון בוודאי בספורט קבוצתי שבו האסטרטגיה היא לכאורה יותר משמעותית, אבל זה בוודאי נכון לספורט אישי תחרותי שבו כפי שאתם יודעים יש לא פחות אסטרטגיה. בלאט, מוריניו, פופוביץ', בליצ'ק (המאמן האגדי של הפטריוטס בפוטבול) גלן מילס (אימן את בולט), בוב באומן (אימן את מייקל פלפס) כל אלו היו ספורטאים בינוניים למדי (בליצ'ק אפילו זה לא) ואין כל חולק על יכולות האימון שלהם. מאמן, כן גם מאמן ריצה, הוא לא צריך דווקא להיות חזק ברגליים אלא צריך להיות חזק בראש, באינטלקט (כן כן) וגם בפסיכולוגיה. יש שיאמרו אפילו, שמאמן שהוא גם רץ עם נסיון רב, פחות מתאים למתאמנים לא מנוסים. הוא כבר כלב זקן שקשה לו ללמוד הרגלים חדשים. הוא יביא את עצמו כרץ, את האימונים שלו, את הספציפיות שעובדת לו, את הקשיחות שלו ולאו דווקא ידע להגמיש או להתאים אותה למתאמנים שלו. זה בוודאי לא חייב להיות ככה אבל בהחלט יכול להיות, לא? שוב מכניס את הפן האישי – יש כמה וכמה מאמנים (חדשים וחדשים פחות) שרצו כמוני או אפילו פחות ממני, ואני חושב שהם יהיו מאמנים מצוינים והייתי שמח לעשות שימוש בשירותיהם באופן אישי.

שאלת הנסיון המצטבר של המאמנים החדשים שדוסקסה לעיל היא רק דוגמה אחת לסיבת מיקרו שניתן להביט אליה מכמה זוויות ולהביא נימוקים לכאן ולכאן. דיון די דומה אפשר לקיים לגבי עוד כל מיני סיבות מיקרו אחרות ("המאמנים הטובים הולכים לאיבוד בים הבינוניים" לעומת "מי שבאמת טוב יתבלט" למשל). אבל הסיבה שלדעתי המאזניים נוטות (קלות) לכיוון של "הרבה מאמנים זה טוב" היא יותר סיבת מאקרו. אני מתקשה למצוא את השם המתאים לזה – זו לא בדיוק כלכלת שוק שמצביעה על עלייה בביקוש לנושא הריצה או מונח כלכלי זה או אחר. בלית ברירה אקרא לזה "וייב" (Vibe). סיבת המקארו בשלה אני שם את ריבוי המאמנים בטור הניצחון, היא שזה לא רק מצביע על הגידול בוויב אלא גם מגדיל אקטיבית את הוייב שעולם הריצה נהנה ממנו באופן אקספוננציאלי כבר די הרבה זמן. אם פעם חששתי שמדובר בטרנד שירד או יתייצב (כמו ספינינג או אפילו ג'וגינג אללה ירחמו) אז ריבוי המאמנים מצביע לדעתי (בין היתר וכסממן אחד נוסף לא בלעדי כמובן), על כך שלא רק שהוייב כאן להישאר אלא הוא הולך ועולה ומתגבר. בעולמי האוטופי, ריבוי המאמנים יוביל לעוד ריבוי מתאמנים שיוביל לריבוי גדול יותר במירוצים, ויוביל לריבוי ביבואני ציוד ריצה שיוביל לעוד רצים שיוביל לעוד שבילי ריצה בפארקים שיוביל לעוד גופיות ריצה שיוביל וימשוך וידחוף ו…וזה שווה את זה שרץ זה או אחר יקבל מאמן קצת פחות טוב (הוא ישתפר אל תדאגו) וזה יגרום למאמנים הטובים (גם החדשים וגם הוותיקים יותר) לפרוח ולקבל עוד מתאמנים שימשכו את הבעל \ אישה \ אח \ אחות \ חבר \ חברה לרוץ וזה, רק זה, אפילו רק אחד כזה, זה שווה בעיני את העלות כולה.

זהו. עשיתי את הכי טוב שאני יכול. אשמח לשמוע את דעתכם. תסכימו  או לא איתי, כנסו בי, השתלחו בי, תסבירו לי למה אני חכם וצודק או נצלו את חוסנה של המקלדת ותוכיחו לי, אדום על גבי תגובה, איך אני האידיוט הכי טועה שכתב במדיה חברתית כלשהי מאז ציורי המערות הניאנדרטליים (אני יודע שהם לא ציירו נו). I dare you.

הקרדיט על ההמלצה הזו שייך כולו לאריה פישלר, שבתגובה להמלצה על ריץ' רול בפוסט שלי הזכיר איזה אחד מה קוראים אותו – Casey Neistat באופן שלא הותיר לי ברירה אלא לבדוק. מזל שלי. אני לא אכתוב הרבה על Casey כי קודם כל אני מרגיש קצת מצחיק "להמליץ" על יוטיובר עם מעל ל- 9 מיליון סאבסקרייברים, ואני גם קצת מתקשה לדייק בהסבר של מה הוא בדיוק, חוץ מזה שהוא יוטיובר סופר מצליח ושהוא by far האדם הכי cool שראיתי, שמעתי או צפיתי בו. יש לו ערוץ נפלא עם המון סרטונים שהם פשוט אומנות (ממליץ על make it count, do more ו- draw my life בתור התחלה) ובעל ולוג יומי חדש שנקרא 368 שלדעתי מראה ממש מההתחלה משהו מאוד מיוחד שיקרה בעוד כמה חודשים. הערוץ שלו כאן.